במסגרת תוכניתנו אני עובדת יותר מידי, לא מעריכים את זה כלל וחושבים לפטר אותי החלטתי לא להתחיל לעבוד לפני שמונה בבוקר, ללא קשר להפרעות השינה שלי ולשעה בה קמתי. אתמול (על הבוקר) טחנתי פרורי לחם (כן, אני עושה לבד, מחלה טרייה כמובן), מילאתי קמחים למקום, קיפלתי כביסה, ריכזתי פתקים מהמקרר למחשב כדי שפניו יהיו עם פחות מגנטים עסוקים ועמוסים, התקלחתי, מילאתי שני דליי מים (היתה הפסקת מים פה אתמול 9-17), שיחקתי עם החתולה, התכתבתי עם משפחתי בקבוצה המשפחתית (ווטסאפ), עשיתי עדכון/סקירה מהיר בפייס וטיאטתי חלק מהבית. כל זה עד חמישה לשמונה. מסתבר שאני עושה הסבה לקשישים המוזרים והסופר יעילים האלה על הבוקר. פנסייה, מאחורייך! הבוקר התחלתי באיזו חריטה על שתי כוסות יין. מחר? אין לי מושג. אולי אמשיך לחרוט. אני פתוחה לרעיונות.
היום בצהרים היה לי שימוע. רשמית לא שימוע לפני פיטורים, אלא שימוע על שינוי ארגוני. אה, וכמעט שכחנו גם על הורדה בשכר (של 34%!). היתה פגישה יותר קשובה וטובה משציפיתי. לא נסגר כלום (כצפוי). התכוננתי רבות לשימוע הזה, כולל אינסוף שיחות עם המתושלח (שגם אירחה אותי אתמול בהעדר מים) ומחשבות על לכתוב לעצמי נקודות (אל תגזימו כן? הזכרון עדיין עובד). אמרתי רוב מה שרציתי לומר. הצלחתי לא לבקר (איומות או בכלל) את מחליפתי הפוטנציאלית. נתתי את רוב הדוגמאות הטובות. הבהרתי את עמדתי לגבי מגוון דברים בצורה מאד ברורה. השגתי את רוב השינויים שהיו לי קריטיים לחוזה. הבטיחו גם שהכל יסגר לפני הטיסה שלי כדי שתהיה לי חופשה אמיתית. האמון שלי במנהלת שלי שואף לאפס. מובן שזו בעיה גדולה. חברה אמרה לי על זה היום (אחרי) "מסכימה מאד אך אולי מצב יכול להשתנות לטובה?" והשבתי "אולי. יכול להיות גם שמחר ידפוק לי בדלת משיח עם חמור לבן, אבל אולי לחמור יהיה קשה קצת עם המדרגות, אז לא עוצרת את הנשימה". אחותי חושבת שזה שהצלחתי לנהל את השיחה הזו פחות או יותר כמתוכנן ושתכננתי והייתי נעימה ועניינית ובלה בלה בלה מעיד על צמיחה אישית וזה יופי. אני חושבת שאני צריכה לחפש עבודה חדשה וזה מבאס.
אז הבחילה והקשר האילו בבטן? לא עוברים כלל ולא כייפים לי. ממש לא כיף.
והקטגוריה? זו לא באמת אופטימיות, אבל יחסית למצב הכללי זה הכי אופטימי שהיה פה מזה זמן וגם שמתי לב הקטגוריה הזו נורא קטנה וזה מדאיג, אז אני מרמה את עצמי. אולי גם אתכן.
עדיין אתמול, המאומץ ביקר אותי אחרי שלא נפגשנו ממש המון זמן. הוא יהיה פה עם הרעבה בזמן שאינני. ילדים לפעמים זה מאד שימושי. הוא איש מאד מאד מיוחד המאומץ שלי ומחובר עם עצמו ובוחן את התגובות והמעשים שלו ברמות אחרות (וזה ממישהי שבאמת מחוברת עם עצמה היטב ויש הטוענים הרבה מעל הממוצע, או הכי שהם מכירים). אני ממש אוהבת ומעריכה אותו.
ישבנו וניסינו לגשר על כמעט שנה שבה לא דיברנו. מצאתי את עצמי מספרת קצת על המשבר והדילמות הנוכחיות. לא בפרטים. לא בקיטורים. בנושאי המהות. אני אוהבת את התובנות שלו ואת הראייה שלו. כל השיחה הזו גרמה לי לתהות מחדש האם אני רוצה לחפש עבודה אחרת, כלומר אם אולי אני לא רוצה להתפטר אם לא יפטרו אותי בשני (אני מתכננת לומר כמה דברים קשים והסיכוי לפיטורים עדיין שם ולא זעיק, אבל נראה שרוצים לנצל אותי עוד קצת לפני שיזרקו אותי).
ואז, הערב, דיברתי עם חברה מתנדבת של העמותה, שמכירה את הפרטים ומה קורה, ולא דיברנו כמה ימים. היא קיבלה איזו משרה חדשה וזוהרת. היא הבינה שהולך להיות לה משרד. ממש משרד עם דלת שהיא יכולה לסגור ושקט. ומצד אחד כשהיא אמרה לי להתקשר פתאום חזר לי הקשר בגרון ובבטן שמבהיר למה כל כך חשוב שאמצא מקום אחר, ומנגד השיחות, כלומר הזו ומערב קודם הזכירו/הבהירו לי את יתרונות המקום והחופש הרב שיש לי עם עבודה מהבית ושעות ובכלל.
עוד הבנתי אתמול שזנחתי לחלוטין כל פעילות יצירתית שעשיתי. אני לא בטוחה מתי זה קרה. אני מדברת על פרויקטי חריטה מידי פעם ולא עושה כלום. חושבת-מפנטזת על חדר עבודה, פתוח לי טאב חיפוש של סרטוני לישת חומר מזה חודשים ורוב חברי כבר יודעים לדקלם את רשימת יתרונותיו המרובים של הסקאט הקטן, אבל זה עוצר שם. לפני לא מעט חודשים לקחתי מאיזו אומנית שמלמדת פיסול ברשתות שפגשתי בנחלת בינימין גלויה והבטחתי לקבוע שיעור ניסיון. קיבלתי את חותך העיגולים המגניב של מרתה שהזמנתי והוא נח לו ארוז על אחד השולחנות במחסן הידוע בכינוי חדר עבודה (או שאולי להפך). אני אדם לא רוחני בעליל, אבל גיליתי מזמן שגם מבלי להתיימר לכשרון כלשהו, ליצירה או לפחות לחלק מהאפיקים שלה יש (עליי) אפקטים ממש מדיטיביים. אולי כל מה שאני צריכה זה לחזור לכמה אפיקים מחיי שנותנים לי את השלווה שמאד חסרה פה.
במסגרת הבריחה הכללית שאני אוהבת לטעון שהתחילה עם המות של הכשכוש, אבל מודה מידי פעם שהתחילה הרבה קודם, ברחתי גם מזה (וגם מהמאומצים ומעוד מגוון רחב של חלקים בחיי). אני מנסה לחזור לעצמי ולא בטוחה לאיזו עצמי אני מנסה להגיע. בינתיים, החזרתי את המאומצים. הוצאתי מהמדף אתמול את ארבע ההסכמות שקנה לי הבטש כשהחתול הקודם מת. אולי במקום לחזור, אתקדם ואלמד פעם שבאמת לא הכל אישי (אפילו אם לעולם לא אגיע לשום דבר אינו אישי).
הקשר בבטן לא עובר לי, למרות שהשיחה נסתיימה לפני שעתיים ומיד סיפרתי לה עליו והחלטנו לא לדבר על עבודה (שלי). כאב הראש לא עובר לי מהבוקר (כן, לקחתי כדורים לרוב וגם ישנתי בשעות לא קונבנציונליות). אני לא יודעת מה טוב לי כרגע. שומדבר שאני עושה.
איבדתי את האיזון שלי ואולי זה לא רק רע. אולי הגיע הזמן להתחיל לעבוד על למצוא איזון חדש. אני חושבת שאנסה להתנתק מהרשת בשבועות של הנסיעה. כן, אני אקרא בטח מיילים. אני אצלם המון כדרכי. הנייד והקינדל יהיו איתי וגם התחייבתי לסגור משהו של עבודה בשבוע השני. אבל החיבור הזה של האצבעות מחוברות בקצותן למקלדת והוריד למייל, אני לא בטוחה שהוא בריא או טוב לי כרגע (בכלל?).
פעם כשהייתי צעירה כשלא היה לי טוב במקום עבודה, פשוט התפטרתי. אני זוכרת כמה התפטרויות סוערות בלי יותר מידי מחשבה מעמיקה או דילמות. היום בהתנדבות מישהי החליטה והתפטרה, לא כי לא טוב לה במקום או כי היא לא אוהבת, אלא כי הפקקים בין השרון לתל אביב פוסט הריסת גשר מעריב שברו אותה. היא החליטה ואז עוד הערב, בתשע, היא התפטרה. ואני כל כך מקנאה בה.
לפני שלוש שנים התחלתי במקום הנוכחי שלי, שהלך וגדל בהדרגה. אני אוהבת הרבה מהאנשים ואת מה שאנחנו עושים. נעים ונוח לי לעבוד מהבית וגם לעבוד למען מטרה שאני מאמינה שהיא טובה. לפני שנה קיבלתי בוסית חדשה. כשאני אומרת קיבלתי, גם אני הייתי חלק מהמראיינים בראיונות הקבלה שלה. היא עשתה רושם טוב. טוב, זה כי היא ממש טובה במחלקת הרושם. בדברים אחרים היא פחות טובה. היא האדם הכי לא יסודי שנתקלתי בו מעולם. אנחנו ממש הפכים. זה הופך אותה לעיתים קרובות למנהלת מאד נוחה, כי היא לא ממש מתערבת לי בהרבה מהדברים שאני עושה. הבעיה שכשאנחנו מתנגשות זה התנגשות קשה. ושאין חזון. ושהיא לא באמת מנהלת. שאיבדנו הרבה מהדרך. שחלקים הולכים ומתרחבים מהמטרה אובדים לטובת אג'נדה שלה שאפשר לסכם בכותרת העל אני רוצה לגייס עוד כסף, אם כי כותרות המשנה הן בעיני אפילו יותר אובדן דרך.
אני חושבת להתפטר. זו לא הפעם הראשונה שאני חושבת על כך, אבל איבדתי משהו. משהו בביטחון. משהו בגמישות עם המשכנתא ואולי גם עם הגיל. מחר אני בחופש (הולכת לשחק עם האחיינים שלי) ואני יודעת שארגע מהכעס על הדברים והלחץ לעשות דברים לא נכון היום. אני לא כל כך אוהבת את האני החדשה. אני חושבת שהאני הישנה לא היתה מאד מעריכה אותה.
Xander: Willow, did you remember to tape "Biography" last Friday?
Willow: Uh-huh.
Buffy: See? I told you. Old Reliable.
Willow: Oh, thanks.
Buffy: What?
Willow: Old Reliable? Yeah, great, there's a sexy nickname.
Buffy: Well, I-I didn't mean it as...
Willow: No, it's fine. I'm Old Reliable.
Xander: She just means, you know, the geyser. You're like a geyser of fun that goes off at regular intervals.
Willow: That's Old Faithful.
Xander: Isn't that the dog that-that the guy had to shoot...
היום הלכתי לראיון עבודה. למעשה נסעתי, אבל זה לא באמת חשוב. לבושה ומאופרת (קלות) ואפילו עם עקבים הלכתי לראיון עבודה (שני) במקום נעים בינות אקליפטוסים עם ריח טבע ונשים נעימות. מקום שכשכושי מוזמן לבוא איתי אליו בכל בוקר, בניגוד לפקקים. עוד לא קיבלתי הצעה, אבל אני צריכה להחליט אם אני באמת עוזבת. וקשה לי. חזרתי לפה וכמו במיטב הסצנות ההוליוודיות הלוהטות התפשטתי כבר בדרכי לשירותים. נעליים אני תמיד חולצת מיד שאני נכנסת הביתה, אבל עד שהגעתי לשירותים (6 מטרים?!) הספקתי גם להוריד ג'קט ולהפיל מכנסיים. המשך הדרך בחזרה לגופייה בלי חזייה לא לקח מעבר לסיבוב רחיצת הידיים. איך אנשים עושים את זה? קמים כל בוקר (עם שעון!), מתלבשים בבגדים הלא נוחים שלהם שאחרי כמה זמן הם כבר רגילים אליהם מספיק שהם משכנעים את עצמם שהם כן נוחים להם, מתאפרים (או לא), נכנסים לרכב ונוסעים עם שאר כל העולם למשרד? ומתי הם עושים את כל הסידורים שלהם? או פוגשים חברים? או מוצאים זמן להתנדב? אני באמת מוכנה לוותר על כל החופש והגמישות שיש לי בתמורה ליחס טוב יותר? לא להתחבר בערב ולענות על כמה מיילים יעשה לי את זה? קצת קשה לי להאמין.
עם ובלי קשר, לא ברשימות-תקוות שלי פה, אבל אני אוזרת אומץ לצבוע את כל השיער לצבע סגול לא טבעי בעליל כבר באמת שנים. בשנה שעברה לקראת הכנס שכן נסעתי אליו עשיתי גוונים בכחול (מגניב!). לפני חודשיים או קצת יותר מצאתי את האומץ, חימצתי ועשיתי סגול ויצא מגניב מאד, אבל לא הסגול שרציתי. וסגול, זאת יש לדעת, קשה לערבב לצבע הנכון גם כשהפלטה שלך אינה שיער שלא ידוע מראש איך בדיוק "יתפוס עליו" הצבע. אבל הפעם עשיתי זאת. אני עם שיער סגול. סגול כהה לכיוון כחול ולא אדום. סגול עז. סגול! יאי!
חוצמזה אתמול שדרגתי מק (כמו אחרי החגים, אחרי הכנס עושים כל מיני שלא היה זמן לפני או שהיה חשש שמשהו ישתבש), אז sure enough משהו השתבש ובעלייה האחרונה אחרי האתחול של השדרוג המאווררים של המק ניסו להמריא (כולל רעשים סטטים מגוונים) וירקו לחלל אבק (כנראה) שנראה יותר כמו עשן לכמה שניות (ונדמו). מלחיץ. כנראה לא מספיק מלחיץ כי במקום לסגור אותו ודאתי קודם כל שהכל עובד וכשגיליתי שהכל עובד המשכתי לעדכן תוכנות. וגם מרשים (ומגניב) איך שמים מערכת הפעלה חדשה, תהליך שלוקח כמה שעות, ואז היא עולה עם כל האפליקציות שהיו פתוחות קודם, כולל טאבים בדפדפן. מאז כבר דיברתי עם התמיכה בארה"ב. כמי שמרבה לעשות את התרגיל הזה, של להתקשר לתמיכה בארה"ב במקום לתמיכה בישראל, אני יכולה לומר שתמיכת מק האמריקאית, גם בקנה מידה אמריקאי, היא מאד מאד שירותית ומרשימה. מאד. איידיגי לעומת זאת שאמורים לעשות את הבדיקה הפיזית מצהירים שאם הכל תקין הבדיקה לוקחת שעה והם זקוקים למחשב לעד עשרה(!) ימי עבודה בשבילה (אבל לא פחות מארבעה). אין לי מילים. מחר נבקר אני והמק'פט במעבדה מורשת מק אחרת בדרומה של עירי ונקווה לטוב. גם הם לא מוכנים להחייב כמה זמן זה ייקח, אבל הם הבטיחו שהם מפעילים את תוכנת הבדיקה איך שהוא מגיע. מוזר לקחת מחשב שאת יודעת שהוא תקין לגמרי לבדיקה לא זולה רק כי "צריך".
אני יודעת שאני במצברוח טוב כי אני כל הזמן שרה לעצמי.
הבוקר התחיל בלופ של Only in Miami
כי אני מפרסמת איזה סיבוב של מישהו שמבקר בין היתר במיאמי (דהה).
היום נגמר בלופ של יושב בסן פרנסיסקו על המים
כי הצלחתי סופסוף למצוא מקום שהמנכלית שלי ואני מסכימות עליו והמחירים בו סבירים (נו, יחסית) לכנס השנתי שלנו - ברקלי היר איי קאם!
העובדה שהעבודה ממלאת גם את כל השירה שלי, מחשבותיי ושעותיי, כולל הטיולים של הכשכוש, בהחלט מעידה שאני עובדת המון. ממש המון. הרבה יותר מידי. אבל אני חושבת ששומעים עליי שלא רע לי.
בעיקר שנראה שגם שכנענו (שכניי ואני) את הועד שלנו שכדאי לעשות משהו עם הגג. סבירות גבוהה שלו הייתי כותבת את הפוסט הזה בשבת עת התקרה שלי טפטפה בשלושה מוקדים (מי יותר מי פחות) הפוסט הזה היה נשמע פחות אופטימי ואוהב עולם (אם כי הפלפל הממולא יצא לי טעים במיוחד והמתושלח ביקרה אותנו עם המוליכה, כך שהיתה דווקא שבת מוצלחת מלאת הדחקה והתעלמות מהנזילות).
נראה שכל מיני תקועים (חודשים, כן, גם הגג) התחילו לזוז וזה משפר את האופטימיות שלי שאולי אחרים גם יזוזו (אני יודעת שזה דורש שאעשה משהו. שקט אתם. לא להפריע לי באופטימיות הקוסמית). זה גם ודאי העובדה שהפסקתי לבקר ביער. כמה נעים בלי יער בחיים.
פוסט תוכניות משלוחי מנות עם מגוון רעיונות וביקורת מרושעת וקיטורים שיוכיחו שאני עדיין אני בקרוב
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
