מכירות את הקשר בגרון או הפרפרים בבטן עם הבחילה שיש אחרי החלטה שכולנו יודעים שהיא מוטעית או פוטנציאלית מבשרת רעות?

אז ככה. מאז שהחלטתי לטוס לכנס בספטמבר, שזו למעשה גם החלטה לא לחפש כרגע עבודה חדשה.

חומזה אני מרחיבה את החיבור שלי לכת התפוח עם אייפון (כבר נקנה, יגיע אליי כנראה מחרתיים). 

חמישה חודשים עברו ללא שינוי משמעותי. לא השתחררתי משום הרגל מחשבתי. עדיין סופרת דברים שעשיתי בפעם הראשונה מאז (ישנתי אצל הוריי בחג, לראשונה בלעדיו, ושם נזהרתי לא לדרוך עליו בדרך בחזרה מהשירותים בלילה). בוכה מידי פעם, כמו עכשיו. המזרק האחרון ממתין על מדף ייבוש הכלים ונראה שלא אזרוק אותו לעולם. אולי פעם, כשאעבור דירה. הרדיאטור זז הצידה עם החום והמבט התרגל שלא לברוח למיטה (שעברה לחדר העבודה). זו כל ההתקדמות שלי בינתים, בחמישה חודשים. בוהה מידי פעם בתמונות של כלבים לאימוץ ומבינה שאני עדיין מחפשת תחליף ולא חבר חדש. 

אתמול היה צריך להיות יומולדת 17 של הכשכוש. מאז שהוא מת ולמעשה עוד הרבה לפני, רק שמאז זה פתאום ברור לי, אני עסוקה בלברוח באופן די יסודי מהכל בחיי. לפעמים אני חושבת שהייתי רוצה לחיות במקום שהוא גדול מספיק שאפשר לארוז את עצמך לרכב ו"פשוט" לנסוע. אם הייתן מכירות אותי בחיים האמיתיים היית מבינות עד כמה זה מצחיק. כאילו שבאמת יכולתי לארוז את כל מטלטלי הרבים עד אין קץ לרכב אחד ואת הרעבה ובכלל, אבל כפנטזיה זה נשמע לי רעיון לא רע בכלל.

באפריל אני כנראה בארה"ב. אולי גם באיידהו. כן, בגלל השיר הזה. לא, אני לא מתיימרת ליותר מידי רציונליות בימים אילו.

בזמן האחרון משבר רודף משבר וטרגדיות ואובדנים מתחברים למשהו מתמשך-אינסופי ומכאיב. בראשון היתה אזכרת שלוש שנים למות חבר-שותף-אהוב. אתמול כמו שכבר אמרתי ציון דרך שלא זכינו לו עם הכשכוש. היום סתם משבר טכני רדף תקלה טכנית יותר ויותר גורפת (האמת שגם הללו התחילו אתמול אחה"צ). השיא היה כשהוצאתי ניוזלטר (שהשקעתי בו *המוני* שעות ויצא באמת מלא תוכן) למעל אלפיים איש ואז האתר שלנו (כולו) קרס ואיתו נשברו כל הלינקים היפים שלי לתוכן.

לקח לי עד עומקיי עונה רביעית של סקאנדל, כל המשברים ותחושת האובדן העמוקה בשילוב עם יתושה מעצבנת פה כדי לפתוח לעצמי בקבוק יין (פטי קאסטל 2013, כן, יש לי שנים טובות יותר, אני מקווה לשתות אותן לא לבד).

אני חושדת חשדות מבוססים למדי שהמנהלת האהובה עליי במיוחד החליטה לפטר אותי. זו החלטה לטווח ארוך. כאדם מבוגר ואחראי (עם כסף?!) הלכתי היום להיפגש עם יועצת קריירה/קואצ'רית לחיים.  כן, זה יקר. לא, זה לא היה שווה את זה. אני לא מנסה לטעון שאין יועצים טובים או קואצ'רים או פסיכולוגים או אתן יודעות מה, בכלל אנשי מקצוע מצויינים. היא היתה בעיקר רוח וצלצולים ויצאתי עם אולי תובנה וחצי משעתיים שהרגישו לי לא ממוקדות או יעילות.

הגעתי לשלב הזה באבל שכולם והכל מעצבן אותי. אני קצת רוצה "לבעוט בדלי עם החלב", רק שזה לא עובד כשאת בנדם מבוגר ואחראי, שלא לומר דוברת עברית וטבעונית.

אתמול ישנתי בלילה. הלכתי לישון רגע לפני חצות ומלבד ביקור לילי קצר בשירותים (שלא היה התעוררות ואז שירותים על הדרך, אלא שירותים לצורך שירותים) ישנתי עד רבע לשבע. זה היה הלילה הראשון מזה לפחות חודשיים שאני ישנה בו בלי לטייל 3-4 פעמים. הפעם הראשונה שאני ישנה יותר משעתיים-שלוש רצוף. קשה לי למצוא מילים לתאר כמה זה מתיש לחיות עם שינה כל כך משובשת, אפילו לאנשים עם הפרעות שינה (ברגיל) כמוני. אני מנסה להבין מה היה שונה אתמול משלשום וכל הימים שלפניו. לא היתה בו שלווה או רוגע או השלמה שחסרו לפני. ואין גם עכשיו. אולי הפטי קאסטל יעזור ללילה נוסף כזה. אני מוכנה להיות אלכוהוליסטית ולישון. נשמע לי טוב יותר מלהמשיך לחיות כמו שאני חיה בחודשים האלה.

אני מנסה לברוח מהכל בימינו מלבד מאחריות. בורחת מדבר לדבר כמו מטוטלת ענק מוזרה. להתנדבות ומההתנדבות. לעבוד יותר מידי ומהעבודה ולפרויקטי ענק חדשים שייצרתי לעצמי בעבודה. לבישול ולהזנחה פושעת של הבית ושוב לבישולים. מתבודדת ועושה המון תוכניות וקובעת וממלאה את הלו"ז לפעיל עד אימה ואז מבריזה ומבטלת הכל במגוון תירוצים טובים יותר ופחות. איבדתי איזון ויציבות, שומדבר לא עובד לי, אפילו לא רחמים עצמיים (לפעמים הם פחות מכל). 

מסתבר שלשתות בקבוק יין טוב מול הטלויזיה או מסך המחשב זה קל ומהיר. אני כבר באמצע הבקבוק. מחר אבריז מההתנדבות. לא, עוד לא אמרתי להן, אחרת זו לא היתה הברזה ובזמן עתיד. הברזתי השבוע גם בראשון והיום לא הזמנתי כרטיסים בזמן אם כי עקבתי אחריהם נגמרים בהדרגה מאתר הכרטיסים.

בראשון הצלחתי לדבר עם המאומצת (שבשבת הבאתי את עצמי להתקשר אליה אחרי כמעט שלושה חודשי שתיקה). איתו עדיין לא יצרתי קשר. חיפוש על סרטוני לישת חומר פתוחים אצלי כבר חודשים. אולי אני צריכה להתחיל פרויקט חריטה גדול, זה פחות יקר ויש פה את כל התשתיות. אם יפטרו אותי באמצע שיפוץ מאסיבי של חדר העבודה לסטודיו ארגיש מאד מטופשת. לא אוכל אפילו לטעון שלא ידעתי שזה בא. 

אומרים שאי אפשר לברוח מעצמנו. 

נטפליקס חסמו אפשרות לגלוש אליהם מפרוקסי וכך איבדתי את כל התוכן שקנו הרשעיות הישראליות שעושקות את כולם סביבי מזה שנים. 

 כי בכלזאת יום האישה פה ובכל מקום היום.

חברה שאלה אותי היום, איך את מתמודדת עם הריק?

חשבתי לשים פה את התשובה שלי, כי עניתי לה בפירוט ואריכות מה.

מה שלא סיפרתי לה (כי היא לא מכירה את החלק הזה שלי) הוא שהתחלתי לראות שוב באפי.

השטיח החדש פרוס על רצפה נקייה (יחסית), הכלים רחוצים ויש אוכל טרי מבושל במקרר.

לכאורה הכל בסדר

החתולה מכורבלת לידי על הספה והתכרבלה איתי גם בלילה על המצעים החדשים (הכבר לא באמת נקיים).

לכאורה

יחסית לעצמי אני ישנה בלילות ויחסית לעולם אני תפקודית למדי בימים.

אבל בשלישי השבוע איבדתי את כשכוש האהוב שלי.

אני רוצה לומר שזה בא בהפתעה, אבל האמת שהמצב כבר היה לא טוב והיינו באותו הבוקר (ויומיים קודם ובחמישי שעבר) אצל הוטרינר(ים) בשיחה שכללה שאלות על הרדמה (בלי להזכיר את המילה, כי אנשים מצחיקים כאלה, כאילו שהמילה נותנת עוד כוח ומשמעות). 

אני רוצה לומר שהוא מת ברוגע בבית, במיטה שלו מחובק ואהוב, אבל האמת שדקות לפני היינו במאבק עת ניסיתי להכריח אותו לקחת אנטיביוטיקה חדשה נגד חיידק עמיד במיוחד שנמצא בתרבית שתן שלו (ושהתווסף לשלל תרופות אחרות ואינפוזיה שליוו אותנו כבר כמה ימים, כן מהבית ומזרקים מלאים בנוזל נגד כאבים שחיכו לו פה ולא זכינו להשתמש בהם).

אני רוצה לזכור רק זמנים טובים ושהוא ידע שהוא אהוב ולוטף ופונק כל חייו ואף יותר בימים האחרונים, אבל רוב מה שעובר לי בראש זו הלשון הבהירה בלי מחזור דם משתלשלת ארוכה ועליה הציפוי הכתום של הכדור האיום הזה שעם הטעם שלו הוא נרדם. 

לכאורה הכל בסדר

רק שיש פה איים קטנים של זכרון שאני לא מסוגלת להזיז. כשהתכוננו לאולי אשפוז הנחתי על השולחן כרבולית שהוא אוהב ומיהרתי לכבס שתהיה לו נעימה (והספקנו להביא איתנו לוטרינר ואף לשכב עליה כשחיכינו לתוצאות של עוד בדיקות דם) ומים וטישו וכריכים בשבילי וחטיפים בשבילו. הכל כבר חזר למקומו מלבד החטיפים שממשיכים לשכב להם בפינת השולחן. בפינת השטיח מחכה בדד שרפרף עליו ישבתי כשנתתי לו עירוי נוזלים בפעם האחרונה. על הכיריים ממתין לשוא פינג'ן עם מי סוכר שהכנתי כשהפסיק לשתות ביום ראשון ומשקל המטבח עם קערה ובתוכה שקית אינפוזיה ומחט. על משענת הספה מקופל מצע סופג חדש בהיכון לחולה שמבושש לחזור. בארון המטבח שלל רב של תרופות ובכל הבית חפצים וציוד רב שהספיק לצבור בכמעט שבע עשרה שנות חייו.

לכאורה הכל בסדר

אפילו הוצאתי את עצמי אתמול עם הקינדל לטיול בגינה. לא טיול שישי, טיול בגינה הרגילה שבה היינו ביחד אלפי פעמים מאז שעברנו לפה לפני שנים.

החתולה ואני כל הזמן מחפשות אותו בבית. אתמול כשהסתכלתי שוב על תמונות פתאום הבנתי שהיא על משענת הספה לידי, מסתכלת איתי על אחיה האהוב. המבט מתגנב שוב ושוב לנקודה על השטיח ליד הרדיאטור שהפכה מקום הקבע שלו בחודשיים האחרונים. 

דבר לא בסדר

הצל שלי מת בשלישי ואני כל הזמן מנסה ללכוד אותו שוב, בזוית העין, לצידי לרגע. רציתי רק עוד קצת זמן, אבל כל שנותר לי הוא זכרונות ותמונות. וכאב. 

מחר אני ביום חופש (יאי!). אימי באה לבקרני. בתוכנית ארוחת בוקר וקשקשת, ואז חידוש צבע בשיער (מירוק לטורקיז).

פעם, לפני שאימי באה לבקר הייתי עושה בבית מסדר המפקדת. הייתי מנקה עוד ועוד ומנסה לעמוד בסטנדרטים הלא לגמרי אנושיים והיא היתה באה ומאד רוצה "לעזור" ומוצאת בכל פעם עוד משהו שאפשר בכל זאת לנקות. 

כל זה היה לפני שנים ואני מספרת לעצמי שאני לא מתכוננת אליה יותר. בטח לא כמו פעם. לא יותר מלאורחים אחרים. אם להודות על האמת, היו לי כבר פעמים שבאמת לא היה לי הזמן או שהייתי חולה ולגמרי לא התכוננתי. פעמים בודדות כאלה. לא לא, לא הכנתי מסדר המפקדת וגם המצב הטבעי פה כיום בבסיסי כל כך פחות קרוב למצב שאליו יש לשאוף, שהוא דורש ימים להביא את הבית אליו. בכל זאת כן סידרתי, "העמדתי" שלושה סירים ועשיתי בכללי סדר במקרר, ניקיתי שירותים, הכנסתי נעליים ובגדים לארון (ולסל הכביסה), ועוד כמה שלא הייתי עושה בלי הביקור מחר. זה לא סוד, אני הרי אצחק על עצמי גם מולה ועדיין. לא כמו פעם. מתכוננת.

אני בטוחה ששמתי כבר ציטוט לפחות של חלק מהדו שיח הזה, אבל הוא הראשון שעלה לי הערב כשחשבתי על שקרים לעצמנו, פונה לבאפי כמו שמיכת בטחון ומגלה שהדיסק החיצוני עם כל המידע האינסופי המגובה עליו והחלומות לא מתקשרים היטב (הוא מזהה שמשהו מתחבר אליו ואיך קוראים לו, רק לא מצליח לקרוא). 

וחוצמזה הכשכוש לא יותר טוב. אתמול היינו אצל הוטרינר. אני שאלתי מחכה שיאמר לי שוב שעוד לא הזמן בפסילה מוחלטת כפי שעשה לפני כחודשיים והוא אמר שהוא עוד לא היה עושה, אבל שאני כבר יכולה להתחיל לשקול. שזה נורא אישי.. וזה לא שאני לא מדברת על זה עם כל אנשי הכלבים המרובים שמקיפים אותי, אפילו כתבתי על זה פוסט, ועדיין מהוטרינר זה אחרת.