אני קוראת ושוקלת כל מיני ז'אנרים של סלואו ומינימליזם כבר המון זמן (שנים). זה כולל להקשיב לספר של מארי קונדו (לא ישמתי דבר, שיטת הקיפול שלה לא נשמעת לי) וצפייה בדוקו על המינימליסטים. כתוצר איכותי (במובן הצלחת החינוך) של תרבות הצריכה והקפיטליזם, גם אני כמובן קונה יותר מידי (בפרט מסין), צוברת לא מעט ולא משתמשת בכל מה שיש לי. ברשימת "פעם אולי" שלי משמאל יש לא מעט פריטים שהם למעשה מוצרי צריכה. גרוע מזה, שופינג כהתנהגות, עדיין מרגיע ומשמח אותי (הרבה יותר מידי).

כחלק מהחשיפה שלי לתנועות הפחתה כאילו ואחרות ערכתי כמה שינויים בחיי, שאולי ישמעו מינוריים, אבל חלקם היו משני חיים עבורי. לפני שנים (די רבות) החלטתי שאני לא קונה עוד ספר לפני שאני קוראת לפחות חצי מהספרים שקניתי ומחכים לי על המדף. מאז קראתי עוד הרבה ספרים, לא רק מהמדף שלי וקניתי ספרים בודדים בלבד (לקינדל). החוק כיום הוא שספר לא יכול להכנס למדף (גם אם הוא מתנה או מסירה מחברים עושי סדר) בלי שספר אחר יצא במקומו ויפנה את מקומו. מאז התאונה הגדולה אין נעל שנוחה לי ללכת איתה, אז מינימליזם (חד) בנעליים הפך לכורח מציאות מצער ולגמרי לא בחירה, ועדיין, יש שם מינימליזם מרשים. תיק REI עתיר חלוקות וכיסים שקיבלתי מאחותי והפך לכה שימושי גרם לי (כמעט) להפסיק לקנות תיקים. אני עדיין בחיפוש אחר תיק העבודה/מחשב האידאלי וכרגע בוהה בכמה, אבל האחרון שקניתי היה לקראת הכנס הקודם בספטמבר, כך שאני לא מרגישה שזה נורא, בעיקר שפעם הייתי קונה בערך שניים-שלושה תיקים בחודש. אני משתדלת לקנות רק אוכל טרי שאני מתכננת לבשל ממנו משהו וכיום ממש נדיר שאני זורקת מזון (מצרכים או מבושל). המעבר לטבעונות בלי ספק מאד תרם להצלחת השינוי הספציפי הזה. עברתי לעציצים כולל כאילו שפורחים בתוך הבית והפסקתי לקנות זרי פרחים. גם אוסף הלקים המפואר שלי לא התרחב ממש מזמן (אם כי צבעתי לאחרונה שני עציצים ופיניתי במגירה הספציפית ההיא קצת מקום). בהיבטי ריהוט ומקום יש פה עוד הרבה עבודה לעשות, אבל הסלון, הכבר לא חדש, כולל פחות פריטים מבעבר. באיזשהו חג (פסח?!) עשיתי סדר מחודש בארון המגבות והמצעים ויש בארון המגבות כיום המון מרחב (במצעים נכשלתי כרגע). אני עדיין בוהה מידי פעם במגבות של רנטקסט שאני לא באמת צריכה ובינתיים מצליחה לסגור את הטאב הזה בלי להזמין. יש עוד תחומים ש"סידרתי" אצלי. דיגמנתי פה בעבר נטייה ליותר מידי סדר, כך שאין ספק שמינימליזם "מתלבש" עליי טוב לפחות בחלק מתחומי החיים.

פחות זמן, אבל לפחות מספר חודשים שאיבדתי משהו מחדוות החיים ולא פחות חשוב מהגבולות שהצלחת לקיים שנים בין עבודה לבית. גבולות שכמי שעובדת מהבית קיימתי שנים בהצלחה מרובה. זאת למרות שכיום שאני ממש סוגרת את מסך הלפטופ ושמה מק בטעינה בכל ערב ובכל סופש כמעט לכל אורכו (כי איך אכתוב את זה עכשיו בלעדיו). איפושהו הגבולות הטשטשו וכל מה שאני עושה זה עבודה, לבהות ב-TV (בלי כבלים, לווין, סלקום TV וכו' מזה למעלה מעשור), לדבר בטלפון, לקרוא (לא מספיק) ולטייל עם ההוביטית הקסומה טיולים שהולכים ונעשים יותר ויותר מהבילים ובלתי נסבלים. והנה אני אומרת את זה בקול (או שחור על גבי בז') - זה לא מספיק לי. 

אני לא חושבת שאתגר/פרויקט 333 - 33 פרטי לבוש (כולל אקססוריז ונעליים) לשלושה חודשים ממש מתאים לי. לא שארון הבגדים שלי ריק, אבל קניות של בגדים לא היה "קטע" שלי אפילו כשהייתי צעירה ורזה. שוקלת, אבל לא נראה לי שממנו יבוא האושר. אני לא בטוחה איך להמשיך מפה. אני יודעת שאני חייבת לעשות משהו, כי כל זה הופך אותי לפחות סובלנית, להרבה יותר עצבנית ו"על הקצה", לטרודה ולא ישנה טוב (במיוחד והבסיס שלי לא היה איזו הצלחה זוהרת מלחתחילה). בסופש הקודם הייתי כל כך עצבנית שממש דיברתי על זה שלא נעים לי עם עצמי. ניסיתי לשייך את כל זה להורמונים, אבל זה לא הם. אני מניחה שאני מחפשת פרויקט, או תחביב חדש, או התנדבות אחרת שתכלול את ההוביטית שממש ממש מתקשה להשאר לבד. רעיונות?

וחוצמזה ההוביטית ואני חוגגות שנה ביחד. 

החלטתי שאין ברירה ואני חייבת להתמודדת עם ארון הקמחים שלי (שהוא גם ארון תבלינים פחות שימושיים ועזרי אפייה).

אני עכשיו באמצע התהליך. יש לי 8 חבילות סגורות של צ'יפים שונים לעוגיות. טרם הגעתי ללספור את הפתוחות. 4 חבילות של קקאו איכותי (שתיים של ואן הוטן ושתיים של מוצ'ארט, כן, כמו השוקולד. ההולנדי יותר איכותי). שמונה קמחים בקופסאות ייעודיות ועוד לא מעט אחר שחלקו (או רובו) החלטתי לזרוק מחשש מעופפים (נראה נקי, אבל אני מההיסטרים ונצפו מספר פרפרים בארון, כך הגעתי לאין ברירה הזה). זרקתי גם המוני תבלינים פתוחים. ממילא אני לא מגיעה אליהם, רק לפפריקה המעושנת.

המסקנה אולי הכי חשובה שהגעתי אליה היא שאני צריכה למצוא מקום חלופי לקומקום זכוכית היפה לתה. הוא אחד הדברים הכי פחות שימושיים אצלי וכמעט בלתי אפשרי למזוג ממנו בלי להציף את הסביבה. בנוסף, הוא גדול מידי ומתאים רק לאירוח המוני אנשים (כי אחרת הוא מתקרר נורא). יש לי אותו כי הנתנייתית החליטה שאני חייבת כזה ומיד קנתה לי אחד. אני חושבת שהוא יצא מהארון ארבע בפעמים מאז שניתן לי (לפני שנים), אבל הו כמה פעמים שהרכבתי והינדסתי מחדש את הקמחים כך שיתמכו בו שלא ייפול.

אין לי מושג איפה אני אשים אותו או למה אני חופרת לכם כה ארוכות על הקומקום. אולי הוא משל לדברים אחרים. להחלטות שאני נותנת לאחרים ובפרט לחברים לקבל בשבילי. אולי הוא סתם מציק לי עכשיו וגם לא מצאתי את הפליט המיוחד לארונות ומצפוני מציק לי שהרעלתי את הארון סביב במכוון. אחרי הכל כל מה שנכנס אליו הוא בקופסה. אולי ככה לא ארשה לעצמי להגיע למגדלים המוזרים האלה ולשקיות הלא מקופסאות. אולי.

מי יודע. נראה שבעוד כמה שעות אוכל סופסוף למחוק עוד פריט מה"פעם אולי" שלי. לא פריט חשוב חלילה, אבל גם כן חתיכת פריט, של נר לרגלי הפריטים האחרים ברשימה.

וחוצמזה כל האזעקות והפיצוצים האלה לא ממש נעימים. פעם הייתי עולה לגג לתצפית. הזדקנתי כה. היום כשתפסו את הכשכוש ואותי בחוץ התלבטתי לרגע איך לכל הרוחות אני מגנה עליו מטיל בגינה. כאילו שפה בלי ממ"ד יש לי איזה יכולות של כוחות על שנעלמים בחוץ. לא הייתי כבר אמורה לאבד את אשליית הביטחון מפח או לבנים סביבי אחרי כל התאונות האלה?

אז אחרי שבוע מנוחה על הספה, כבר הרגשתי הרבה יותר טוב והמשכתי עוד שבוע כמעט כי היה חופש וקצת מכוח האנרציה. עכשיו כבר אחרי חזרה לעבודה ולחיים של אדם מבוגר (מתיש). כל זה לא מפריע לי לראות אינסוף סדרות, לדבר (ובעיקר להתכתב) בטלפון ולכעוס על העולם. בהתאם לסטטוס הטינאייג'רית המושי שאני מפתחת, אני צופה כרגע ב-My mad fat diary ומזדהה או מבינה ברמות שאולי לא היה נכון בגילי להזדהות ולהבין. עוד סדרה (מי אמר באפי ולא קיבל) שאומרת שבסופו של דבר אנחנו לבד.

יחד עם הסדרה הבנתי שלמעשה אין לי ריפ של הדיסק שלי של Eels (כן, הוא גם שתרם את הכותר פה). זה מאד מתסכל אותי כי אני לא זוכרת שהשאלתי אותו למישהו. בכלל לא כל כך טובה בלתת מוזיקה קנויה מקורית. שונאת לקנות דיסקים כפול (ודרדרסים).

בענייני רכב ונהיגה, בעקבות התאונה אני משובשת. אני אצטט..

[באמת? הוא חושב ששלושה מכל 100 גברים אוטיסטים על הכביש נוהגים טוב ממני??! כמה מעליב].

ועל רכב חלופי (1)

האלטו החלופית שלי עושה וורום וורום של מאמץ ב-40 קמ"ש, אין מד סל"דים, אבל אני לא מושכת הרבה.. זה מאד משעשע.

רכב חלופי (2)

ני: האמת שהיום באה לי מחשבה שכה תשמח את כולם שאני מפחדת לומר אותה בקול ולהפוך אותה לאופצייה‬

* הוטרינר שלנו רחוק.

** יש בוס אחד דרומי שרואה אותי אחת לרבעון.

אז לבד וספה ושבלול וגם קצת מחפשת פריק תואם (לא באמת, כלומר לא באמת מחפשת, אם יצוץ אשמח).

בעוד שבועיים (סליחה) תשעה ימים אני טסה ואני כבר מתחילה להרגיש אוטוטו נסיעה. מסתבר שלא מספיק לפי חוסר ההבנה מתי זה =) אבל הילדים מסודרים ועשיתי כבר את כל הקניות של הדברימים שאני אמורה להביא לשם. אני באמת צריכה לסגור הזמנות לשם. ולהחליט כבר מזוודה או טרולי.

ואני טוענת שאני סתם לשוא מסדרת. אז באמת מזמן לא הייתי בתאונת דרכים.. לכן היום בכביש החוף עת עשיתי דרכי צפונה לסדר, מישהו חתך קצר מידי ונכנס בי. מאוחר, בתנועה צפופה אך נוסעת היטב, כלומר לא ממש מהירויות אידאליות לתאונה. הנסיך, כמו כדור ביליארד (בתנועה) שפגע בו כדור אחר במהירות סטה ממסלולו ואיבדתי שליטה. 2-3 סיבובים של 360 מעלות בשלושה נתיבים נוסעים. כיף כיף. אני בסדר. הנסיך מת. מעקה הבטיחות גם ראה ימים טובים יותר. למשפחה הנוספת שנכנסתי בה, כולל הכלב שהתעופף ברכב כולם שלום (איזה אנשים מקסימים). הפוגע ברח. אולי תפסו אותו בהמשך, אבל לא שמעתי על כך. שעות. גרר, משטרה, לחפש (ולא למצוא) מונית בערב פסח שתקח אותי הביתה. אמבולנס מתנדבים שרק בדקו שכולם בסדר ודיווחו למשטרה. כבאי שעצר, הזיז לבדו את הנסיך הצידה ודיווח שוב למשטרה עם פרטים בנסיון לעצור בהמשך את הרכב הפוגע. משפחה (נפגעת) שניסתה מאד לשכנע אותי לבוא איתם לסדר שלהם. שני מתנדבי משטרה מקסימים שלא הסכימו להשאיר אותי מעבר למעקה בטיחות, בילו איתי מעלה משעה ובסוף הקפיצו אותי בחזרה לת"א מחוץ לתחום הכיסוי הרחב שלהם להערב (לא עד הבית רק כי יש להם זמן תגובה של 10 דקות לאירוע). מונית שירות אחת אקראית בעוד אני מחכה שהמתושלח תחזור (ברגל) לביתה על מנת לקחת את הרכב ולאסוף אותי. מתו' אחת שהתעקשה שלא אסע לתחנה מרכזית בכזה יום וכזו שעה, כך שבכל זאת אספה אותי, ברכבת מרכז. הורים מעצבנים במיוחד שעוד לפני שדיברנו עם הגרר כבר תהו מה אעשה בלי רכב ואחרי שהוזמן גרר אבל בעודי על כביש מהיר עסקו בשאלות רכב חלופי. ארנק אחד שלא נמצא ושכנעו אותי שאולי שכחתי בבית (ולא). שני כרטיסי אשראי מבוטלים. חברת גרירה אחת שאני מקווה שיקרו דברים מאד רעים לעובדים שלה. מאד. מזומן מהמתושלח. שכנה מקסימה שהתקשרה לוודא שהאור זה כי חזרתי הביתה (כבר?). ברך סגולה להפליא ושפשוף בצוואר מהחגורה עם השרשרת שענדתי. שבוע בדיוק מדיון הרכב המחליף הפוטנציאלי של הנסיך עם סטלה.

פסח. מעולם לא אהבתי אותך ואני חושבת שעכשיו פורמלית מותר לי לוותר בשנה באה על הסדר.

נ.ב. מאד מתחשב שפגע בי רכב ב"פגע וברח" מאותו יצרן כמו הדורסת שלי על מנת שיתאים פה לקטגוריות. מאד. אה והקרקוב? זה כמובן כי מתו' נכנסה לפה בהפתעה אחרי תאונה למצוא בית נקי ומסודר.

עדכון:

ביקרנו במגרש מחוץ למוסך. הנסיך אפילו יותר מעוך ממה שהבנתי אתמול. קשה קשה להפרד. כמה שאהבתי את הרכב הזה. לא סתם הוא זכה לכינוי כה מחמיא. לא תכננתי להחזיק אותו כל כך הרבה שנים, אבל כל כך נהנתי ממנו שלא רציתי להפרד. צילמנתי אותו מכל זוית אפשרית. לקחתי מספר רישוי מעוך שהכניסו אליו ואת כל מה שעוד נותר ולא לקחתי אתמול. ולחדשות הטובות... לקחתי גם את הארנק!! מסתבר שמעוצמת המכה נתקע הארנק בפלסטיקה שבין הרצפה לתחתית תא הכפפות ושם הוא חיכה למתושלח שפלוס-מינוס זחלה אליו מלמטה לחלץ אותו ובו הכל - כסף, רשיונות, כרטיסים (אחד מבוטל ואחד רק מוקפא, יופי לויזה). לא פחות חשוב, קיבלנו החלטה משפחתית שלא חוגגים יותר חגים יהודיים. נגמר. הידד!

אם אני לא סופרת ללמוד ללכת מחדש אחרי שמזדה 5 עברה עליי (ביסודיות), אבל הנה זה בא.

מצאתי עבודה. למעשה מצאתי שני חלקי עבודה. שניהם ביחד אמורים להיות קצת פחות מחצי משרה בשעות, אבל יחסית ליחיסותם, שניהם משלמים טוב. בנוסף אני ממשיכה לכתוב עבודות לסטודנטים לא נמרצים עם אבא עשיר. כל זה אמור לפרנס אותי בכבוד (יותר או פחות תלוי כמה עבודות כתבתי באותו החודש).

עכשיו כשאני מסתכלת על התאריך, אז מעבר לשעה העגולה, אני בדיוק 4.5 שנים אחרי קניית הדירה (כלומר חתימת חוזה), מה שנותן לי עוד טיפה יותר מעוד 5.5 שנים שרובה המכריע יהיה שלי (כי התחלתי לשלם משכנתא עם הכניסה שהיתה מספר חודשים מאוחר יותר).

הבוס(ים) החדשים שלי נהדרים. ממש. אחד הוא מתנדב ואין לו זמן או כוח להפריע לחיי. אנחנו בקושי מכירים וכבר בפגישתנו הראשונה יכולתי להציע לו למעול בכספים (עם חיוך) ולקבל שיתוף פעולה לבדיחה. בכלל גם אומרים עליו שהוא בסדר. ישר והוגן ונחמד. והכי טוב - כמעט הכל הכל מהבית. אגלה זה שוב הזמן לומר לך המון המון תודה על השידוך הזה. השני בוגר בערך כמוני, רק שהוא שותף במשרד עו"ד (אחד משניים). היום הוא שאל אם מותר לו לקרוא לי מותק ושילב עם זה הסבר של כמה מהר הוא לא פורמלי עם עובדים. בתגובה אמרתי לו שדי הבנתי את זה כשהוא הסביר לי שהוא מאוהב בי ואין סיכוי שיתן לי ללכת בזמן שהתמקחנו על כמה הוא ישלם לי (וגם שמותר כמובן, כי אני מותק, אז איך אפשר לצפות שהוא יקרא לי?). גם החלקי הזה כמעט כולו מהבית. התחייבתי ליום עבודה (לא מלא) בשבוע במשרד. אם יש ספק גם אני לגמרי מאוהבת. עכשיו כבר יש פה גם ספלים שקניתי למשרד בדומו אחרי שהטרדתי אותו בתשע וחצי ככה (בערב) מטיב טעם כדי לקבל אישור לקנות אותם במחיר מופקע. יפים יפים. הוא מקשיב לי, מקבל אותי, ובינתיים משתף פעולה עם כל השטיקים והשריטות המרובים שכבר חשפתי בפניו.

אני לא זוכרת שדיברתי פעם ככה על בוסים. היו לי כבר בוסים טובים. בוסים שאהבתי ואהבו אותי (לא תמיד בהדדיות המשתמעת). אבל זה (השני) ממש מוציא את הטוב שבי. הוא מאמין בי וביכולות שלי ויש לו תוכניות צמיחה ועניין ואמון כזה עצום בלי ממש להכיר אותי. זה נפלא. זה כל כך נעים לבוא ככה לעבודה (אפילו שאיחרתי חצי שעה לפגישה שלנו כי בדיוק תיקנו פה את המעלית). אני מסתובבת עם חיוך ענק. אני רגועה עם מה יהיה בסוף החודש (או ממש בתחילתו).ועכשיו אני מבינה גם שאני צריכה כינויים נפרדים בשביל שניהם ואולי בשביל הבנות (הנפלאות ברמות על שכבר אמרתי להן שהן מתנה) שמספקות לי עבודות לכתיבה. הקפתי את עצמי באהבה בעבודה. ממש.

בקיץ שעבר רגע לפני שטסנו לרחוקים עזבתי אחרי 3 ראיונות מצויינים ונראה שהנה החיים מסתדרים שוב. כל העבודות נשמעו מעניינות ומעוניינות. כולן שילמו טוב יותר מהשילוב הנוכחי. כולן היו של שעות ארוכות מחוץ מבית והכי אני מקצועית. אני בספק שמי מהן היתה עושה אותי כזו מחוייכה ומאושרת. נפלא.

יש כבר ארבע טאבים של מתכוני עוגיות שאני חושבת להכין להם לכבוד הספלים החדשים (שיהיה משהו ליד הקפה, לא?).

אה, והמהפך הטבעוני יצא שוב לדרך. מקווה שביתר הצלחה בסיבוב הזה, אם כי אני לא רוצה לצאת בהצהרות בומבסטיות מידי.

החיים יפים (FML עלק ,)