עוד ביקור של הרחוקים מתקרב ועימו שזורות אינסוף משימות שלקחתי על עצמי כפרויקטורית המשפחתית, קטנות וגדולות, ידועות והפתעות.. כי למה לי רק לארגן חופשה משפחתית בחו"ל לכולם בזמן שהם כאן וחגיגת בר מצווה קטנה כולל ההזמנות האישיות, אם אני יכולה גם לעשות אלבום לשנת ה-50 של הוריי; משחק זכרון משפחתי שהוא באמת בקטנה מלבד הדילמה האם אני צריכה לכלול תמונות מהצד השני כי אז אין לי וזה יהפוך לפרויקט, נחשו למה אני נוטה ולכתוב ספר אישי לקטן על ההוביטית וכמה היא מחכה לו בתקווה שזה יצמצם את הרתיעה שלו ממנה אישית (שזה דווקא רעיון חדש של אחותי ששוכחת שאני גם עובדת במשרה מלאה וחזרתי לא מזמן מחופשה לא קצרה).

מה שלומכן? אני יודעת שזה התחיל כמו עוד פוסט קיטורים בלי לנשום באמצע המשפט, אבל האמת שבאתי כדי לספר איך אחרי המון פעלתנות ושהצלחתי כמעט לסגור הכל לנסיעה המשפחתית (שגיסי הזמין לה דירה ואחרי שאני מצאתי והעברתי פרטים מלאים גם טיסות) (כולל משחקים!), מתנה לבר המצווה (אם דואר ישראל לא יאכזב אותי, החזיקו אצבעות) ואפילו מקום שנראה שכולם יהיו מרוצים ממנו לחגיגה (עד שגיסי חשב לטרוף שוב את כל הקלפים ואמרתי להם שהם מוזמנים, אבל אני לא מפרפרת עכשיו על רעיון חדש רק כדי שהם יחשבו על רעיון ממש חדש לאחריו) אני קצת בשיתוק. כן כן. אני. אני ביום לא יעיל בעליל בעבודה. יש לי (או היתה עד לפני כמחצית השעה) כביסה במייבש שמחכה לי בו שלושה ימים. כלים בכיור. המון משימות ורעיונות ובעיקר מעט מאד זמן להשלים את האלבום שמלבד לבדוק אפליקציות ומחירים (כולל שלל שיחות טלפון כי מק ולא להסגר על כלום) טרם התחלתי ויש פה דד ליין ברור של הדפסה שלוקחת זמן וטיסה במועד ידוע (וקרוב מידי). 

ואז, אחרי שבבוקר עוד עבדתי קצת ואחרי שבעיקר בהיתי בפייסבוק ולא הצלחתי לקום ולעשות משהו, שלחתי לנפש הודעה בזו הלשון "יש לי איזו רתיעה מהאלבום הזה שנראה לי שכבר ברור, לפחות לי, שבסוף אכין אותו בלחץ גדול מאד.. ואני לא ממש עובדת כי אני בכזה יום ובכל זאת אני גם לא קמה לצלם עוד תמונות ישנות ולפחות לקדם את זה. מרגישה מאד מטופשת". רבע שעה אחרי שמיכת הפוך המאווררת שמחכה כבר שבועיים להכנס למקום היתה במקום, חצי מהכביסה מקופלת במקום ואני יושבת שכותבת פוסט שצוחק על עצמי במקום לצלם את התמונות כל עוד יש אור יום טוב. הפסקה לצילומים. תכף אשוב. תכף לקח לי כמה שעות. צילמתי המון. ביקשתי מאחותי עוד שלל (גם למשחק הזכרון). 

הגעתי סופסוף ללב העניין - כשאני ביו(מי)ם לא תפקודי ובכל זאת מנסה להגיע לתוצאות יש לי שתי דרכים מרכזיות שעדיין עובדות עליי. האחת היא להפעיל את הגנים הפולניים הרדומים (כלומר לא באמת קיימים) אצלי ולהתוודות על חוסר התפקוד בצורה שאינה מחמיאה (לא החלפתי מצעים כבר X והמיטה שלי נראית כמו ארגז חול גדול) והשניה היא לקבוע לעצמי מטרות קטנות שעד להגשמתן לא קורה משהו שאני רוצה (לא אוכלת צהרים עד שאני לא מסיימת Y). בדרך מסתורית המוח הקטן-הפתלתל-וההו-כה-מטופש שלי בתגובת נגד כמעט מיידית לכך שאני מעליבה את הבית ואת התפקוד שלי בו אני מיד קמה ומתחילה לסדר, לנקות, לטפל במה שנדחה או במשהו מקביל שהוא לכאורה מביש. היום 14 דקות אחרי המשפט ששלחתי לנפש הפוך והכביסה כבר היו במקום ואני הייתי שוב על המחשב. אחרי התחלתי לכתוב פה הבנתי שאני מאבדת מומנטום והצלחתי לחזור ולצלם (הכל) למרות שכאב לי הגב בסוף ואומנם טרם הורדתי תמונות וטיפלתי בהן, אבל זו כבר התקדמות ממשית. אם אנשים צריכים באמת להגיע זה בכלל עובד נפלא. השיטה השנייה פחות אפקטיבית ומובילה אותי להרבה מצוקות פיזיות קלות (כאב ראש, התאפקות, רעב) ועדיין הרבה פעמים גם אם פחות אפקטיבית (מה לעשות, לא כל מה שאני דוחה יכול להמדד על סרגל הבושה הקרקובאי) היא מצליחה.

חגמישי ואני מחכה וחיה בו כבר משני בערב השבוע שהיה עתיר לעייפה בעבודה, אבל גם (מלבד הבוקר) יעיל ופורה בצורות ממש מעוררות השתאות (כולל היום אחה"צ בו בניתי לנו שת"פ מקסים משיחה שלא ציפינו שיצא ממנה דבר) - even if I do say so myself.

היו שלום 

אני לא בטוחה בדיוק מתי נפרדתי מהשלב הנוירוטי והמסוכסך מהעולם, אך אני שמחה לדווח שחיים טובים ואופטימיים עוברים פה, ונסיעה קסומה למדי מתקרבת ממש.

המשרד הממשלתי שחשב לקצץ את התקציב החשוב של העמותה בה אני עובדת החליט לבטל את הקיצוץ ולחתום על הסכם חדש בהקדם (כבר בתהליכים). שלל תוכניות נוספות אופטימיות בעבודה וחשוב מזה יחסים טובים עם רודת העבדים המקומית (כנראה בשל כל ההבטחות להכנסות) וגם פרידה מדורגת (שלי בלבד ולא של הארגון) מאיזה ספקית שירות שאני מפתחת אליה יותר ויותר סלידה וטינה (לא כי היא אדם איום, היא אדם די חיובית, אבל היא לא מקצועית ברמות על והיא חפיפניקית ברמות על וגם לא קוראת מיילים אפפעם כי למה לה?).

בבית מלבד העציצים שלי שמנסים לבצע התאבדות המונית (זה לא אני, זה מזג האויר המטורלל) לכולם טוב. הרעבה עברה השבוע סדרת בדיקות דם נוספות שתוצאותיהן העידו שתפקודי הכבד והלבלב שלה השפרו עד למאד והכליות שלה במצב פחות מדאיג משחששתי, כך שאני נוסעת בשלווה יחסית (תבקר אותה שכנה בכל יום, לפחות פעם ביום). ההוביטית ממשיכה להיות צמודה אליי וממשיכה להיות מקסימה ושובת לב להפליא (ובריאה פיזית מלח-מים). היא תבלה לראשונה בפנסיון ביתי ולא אצל הרחוקים הצפוניים. יש בבית שם גורה בת כשמונה חודשים (ובהתאם קצת היפראקטיבית). גברת פנסיון הסכימה להתחייב שלא לעזוב את ההוביטית כלל, אפילו לא לדקה, בדיוק כמו אמא. אני מקווה שיהיה לה טוב שם. המארחת שלה אישה מקסימה, הבית נעים, הסביבה ירוקה-כייפית ואני מקווה שתהיה הצלחה גדולה. בבית הפיזי חדר העבודה שהטריף אותי קשות סוגשל מסודר, לא באמת, אבל כבר לא זוועות מערערות. יש שולחן אחד כמעט פנוי ובהחלט נקי שעליו ממש מעט דברים מוכנים לטיסה (הדפסה של ביטוח הבריאות לדוגמה). המקרר כמעט ריק ממזון טרי שאאלץ לזרוק ולביבות התרד שאני מחבבת לכריכי טיסה כבר נקנו (היום). הכלים מאתמול סופסוף נרחצו. הבית ואני בשלום.

בחזית הנסיעות בשישי בבוקר הנפש ואני על מטוס לאיטליה (רומא, חוף אמלפי, איזור בארי) לעשרה ימים שאני מקווה שיהיה מאווררים ונפלאים. הערב אם דבר לא ישתבש נזמין כבר כרטיסים לנסיעה נוספת ביוני לחופשה משפחתית מאד ביוון (מנסים לחגוג ביחד את שלל אירועי השנה ובהם יומנישואין 50 להוריי, בר-מצווה לאחיין, ימי הולדת עגולים ושמחות קטנות אחרות). 

יותר נקודתית או בשגרה ימים טובים עם חברות חדשות וותיקות, איזון טוב בין בית לבחוץ, קהילה לא ותיקה אך גם לא חדשה שהיתה לי עליה המון ביקורת ואתמול היתה אצלי איזו התכנסות קטנה של תת קבוצה ממנה הצליחה לעשות אתמול מהפך סופר אופטימי בגישה לקהילה הזו והפוטנציאל שלה. כל זה נעים עד למאד.

בלי שום קיטור בכל זאת אי אפשר.. אני כבר שבועיים או שלושה עם כאבראש כמעט תמידי. ללא ספק יותר זמנים של כאבראש מזמנים ללא כאבראש. גם למי שדי טובה בתפקוד עם כאבראש ומיגרנות כשאין ברירה זה טיפה יותר מידי. לך לך כאבראש! כבראש לך ברח!!

ממשיכה לעבוד כמו ג'וק מורעל. מנסה במקביל להתקדם עם השחרחורת בנושא חרדת הנטישה שלה ומערכת היחסים עם הרעבה. נראה שאנחנו זזות לאיפושהו, שאינו תמיד קדימה, אבל משהו זז אצלנו. שמחה מאד מעדכן שהנסיעה בסימן שאלה, שאני לא זוכרת אם סיפרתי עליה כאן, נדחתה. 

הימים בס"ה טובים. אני מספיקה לדחוס כמות מרשימה של דברים לכל יום. הנפש משמחת אותי שוב וגם עושה איתי 20 שאלות שכבר הספקתי לשכוח כמה הן יכולות להיות כיף, מחמיאות (או מכמירות לב) ומצחיקות. הרבה שיחות חולין ומשעשעות עם הרחוקה (כי אפשר). בכללי שפע זמן איכות עם חברות ואהובות.

הספר שלי (ההוא מהנייר) נגמר. היום ביקרה אותי החברה שהשאילה לי אותו ולקחה אותו עימה לביתו החם. בעלה שעושה ימיו בביקור בארה"ב קונה לי ברגעים אילו ממש Raspberry Pi שהעניק לפוסט הזה את הכותרת שלו. הנ"ל, אם יעשה מה שאני מקווה, יחליף את הלנובו שלא נכנס למגירת השידה ויצמצם פה את החוטים והחיבורים הגלויים על הקיר. 

בעודי מציינת לעצמי שלשם שינוי אין לי על מה לקטר, נזכרתי בציטוט שצילמתי מהספר. זו נשמעת לי היישות המשלימה שלי שהיא אומנם דמות פיקטיבית ועדיין. אני הגאה בחברויות אמיצות, הנוטה לקשקשת ה(לעיתים) אינסופית ובסטטוס אני מקטרת משמע אני קיימת. אז הנה, יכולה לפעמים גם בלי 

שב"ש

מעתיקה פחות או יותר מייל לחברה כי פתאום ראיתי את השעה וקשה לי להתאפק.. זהירות פוסט טהור של קיטורים לפניך.

יש לי כרגע כשמונים פרויקטים בעבודה ובחיי הפרטיים שפתוחים במקביל וצריכים כולם להסגר עד הנסיעה (שהיא בעשרים על הבוקר, אבל אני מספרת לעצמי שיש לי עוד עשרים יום) והייתי מתמודדת עם כולם מצוין לו לא כל סידור קטון היה נמתח כמסטיק ואני לא מתכוונת למסטיק ישן חביב שמישהו נהנה ממנו על סוליות הנעליים שאפשר לחלוץ. התחושה היא שאני מנסה להתקדם בביצה של מסטיקים שבלעתי לאורך השנים והבטיחה שיום אחד תניב עץ מסטיקים במערכת העיכול שלי. הבעיה מעבר לתסכולים כמובן, היא שאני מתחילה לאבד דברים וזה זמן גרוע במיוחד לאבד דברים.

סיימתי את העבודה שכתבתי בשבת שחלפה לה (הנה עוד אחת! איזה כיף, ברוכה הבאה!), אבל המגישה שלי מצאה תעסוקה חדשה ועדיין לא הציצה או פגשה אותי. זה יקרה. היא צריכה להגיש ימים אחרי שאני טסה והיא יודעת מתי טיסתי, אבל אבל.. אני סיימתי, תני לי ללכת. וגם בניתי על המדפסת שלך.. זוכרת?

מצאתי את הרגע לזה, חיפשתי והזמנתי לאחותי את הספרים שביקשה לפני שבוע בדיוק. הבוקר קיבלתי מייל שמבשר שהם נשלחו אליי. באמת? שבוע? לא עלה בדעתי שהם עדיין לא בדרך לפה. דואר ישראל, יש הרבה דברים שתלויים בך מכל הפתוחימים הללו ועדיף שלא תבחרו בדיוק בשבועיים הקרובים כזמן להדגים כמה אתם יודעים לפשל.

אני טסה עם לופטהאנזה שמכורטס דרך יונייטד. הכירטוס הזה חסך לעבודתי מאתיים דולרים תמימים והוסיף לי כבר 3 שיחות טלפון ארוכות בניסיון לשמור מקומות מועדפים בטיסה (בתשלום כמובן). הצלחתי להזמין מקומות מועדפים על הטיסה חזרה ואפילו על הטיסה לרחוקים (130 דולרים תמימים עלו לי 5 אינטצ'ים נוספים בין המושב שלי לזה שלפני, בעוד העצירה הנוספת בצד ההוא עלתה 100 בלבד). רק המקומות הלוך עדיין לא זכו לריפוד מארנקי (שמתחיל להרגיש כאילו אני מנסה להחזיק בו מים או חול טובעני). נסי אולי 24 שעות לפני הטיסה, בצ'ק אין. 

הספות שהצלחתי (סופסוף) לבחור יחזרו למלאי רק בהעדרי והם משוכנעים שישאר מלאי מספיק מהן אחרי שאשוב. 

מתנדבת (מקסימה) שלי מניו יורק מתעקשת למצוא לי סיבּלוט אטרקטיבי וכך אפילו מקומות הלינה לא סגורים כולם עדיין (כל השאר כן). 

סוכנת הביטוח שלא חזרה אליי ענתה בסוף לטלפון והבטיחה לנסות לחזור אליי עם הצעה עוד באותו היום (לפני שבוע וחצי). שכחתי ליצור שוב קשר ועדיף שאזכר, אחרת כשאשוב יהיה לי רכב נטול ביטוח.

המעצבת שהבטיחה לשלוח לי את תיק הגב החדש והמקסים, הטבעוני, הנוח והלא נורא יקר שלי (רק בקנייה ישירות ממנה, באתר המחיר אחר) לא קיבלה את המייל שלי עם הבקשה ופרטי המשלוח. אתמול נזכרתי ותזכרתי, חזרה ואז לא השיבה כל היום לנייד לקבלת פרטי האשראי.. אחרי לא מעט נסיונות נואשתי וכתבתי מייל תחינה של צרי קשר והנה עוד פינה נסגרה. אולי. בהנחה שהדואר יעבוד ויגיע בזמן.

מה אומר? כל מה שיכול היה וכל מה שלא היה צריך כלל ולא ידעתי שיכול השתבש ומשתבש. אני מתחילה לחשוש שמשהו (חשוב) יצליח ליפול בין החרכים ואגלה אותו (הרבה) יותר מידי מאוחר. מזל שלפחות הילדים מסודרים היטב (מזמן). לא לא, אני לא כתבתי את זה עכשיו. אפשר למחוק? זה נחשב אם כבר כתבתי? טפו טפו מלח מים שום בצל שכולם ישארו בריאים לפחות כמו עכשיו ולא ישנו דבר מהתוכניות שלהם במפתיע.

דברים נסגרים לאיטם. תוכניות מתגבשות. ציוד (ומזון בע"ח וחטיפים) נערם וממתין לו. רשימות קניות מתגבשות. אפילו נמצאה כבר מדפסת חלופית (בשישי שעבר הייתי כפסע משבירה ורכישת מדפסת והעקרונות לפח). מתיש להתנהל פה באגמון המסטיקים.