עוד ביקור של הרחוקים מתקרב ועימו שזורות אינסוף משימות שלקחתי על עצמי כפרויקטורית המשפחתית, קטנות וגדולות, ידועות והפתעות.. כי למה לי רק לארגן חופשה משפחתית בחו"ל לכולם בזמן שהם כאן וחגיגת בר מצווה קטנה כולל ההזמנות האישיות, אם אני יכולה גם לעשות אלבום לשנת ה-50 של הוריי; משחק זכרון משפחתי שהוא באמת בקטנה מלבד הדילמה האם אני צריכה לכלול תמונות מהצד השני כי אז אין לי וזה יהפוך לפרויקט, נחשו למה אני נוטה ולכתוב ספר אישי לקטן על ההוביטית וכמה היא מחכה לו בתקווה שזה יצמצם את הרתיעה שלו ממנה אישית (שזה דווקא רעיון חדש של אחותי ששוכחת שאני גם עובדת במשרה מלאה וחזרתי לא מזמן מחופשה לא קצרה).

מה שלומכן? אני יודעת שזה התחיל כמו עוד פוסט קיטורים בלי לנשום באמצע המשפט, אבל האמת שבאתי כדי לספר איך אחרי המון פעלתנות ושהצלחתי כמעט לסגור הכל לנסיעה המשפחתית (שגיסי הזמין לה דירה ואחרי שאני מצאתי והעברתי פרטים מלאים גם טיסות) (כולל משחקים!), מתנה לבר המצווה (אם דואר ישראל לא יאכזב אותי, החזיקו אצבעות) ואפילו מקום שנראה שכולם יהיו מרוצים ממנו לחגיגה (עד שגיסי חשב לטרוף שוב את כל הקלפים ואמרתי להם שהם מוזמנים, אבל אני לא מפרפרת עכשיו על רעיון חדש רק כדי שהם יחשבו על רעיון ממש חדש לאחריו) אני קצת בשיתוק. כן כן. אני. אני ביום לא יעיל בעליל בעבודה. יש לי (או היתה עד לפני כמחצית השעה) כביסה במייבש שמחכה לי בו שלושה ימים. כלים בכיור. המון משימות ורעיונות ובעיקר מעט מאד זמן להשלים את האלבום שמלבד לבדוק אפליקציות ומחירים (כולל שלל שיחות טלפון כי מק ולא להסגר על כלום) טרם התחלתי ויש פה דד ליין ברור של הדפסה שלוקחת זמן וטיסה במועד ידוע (וקרוב מידי). 

ואז, אחרי שבבוקר עוד עבדתי קצת ואחרי שבעיקר בהיתי בפייסבוק ולא הצלחתי לקום ולעשות משהו, שלחתי לנפש הודעה בזו הלשון "יש לי איזו רתיעה מהאלבום הזה שנראה לי שכבר ברור, לפחות לי, שבסוף אכין אותו בלחץ גדול מאד.. ואני לא ממש עובדת כי אני בכזה יום ובכל זאת אני גם לא קמה לצלם עוד תמונות ישנות ולפחות לקדם את זה. מרגישה מאד מטופשת". רבע שעה אחרי שמיכת הפוך המאווררת שמחכה כבר שבועיים להכנס למקום היתה במקום, חצי מהכביסה מקופלת במקום ואני יושבת שכותבת פוסט שצוחק על עצמי במקום לצלם את התמונות כל עוד יש אור יום טוב. הפסקה לצילומים. תכף אשוב. תכף לקח לי כמה שעות. צילמתי המון. ביקשתי מאחותי עוד שלל (גם למשחק הזכרון). 

הגעתי סופסוף ללב העניין - כשאני ביו(מי)ם לא תפקודי ובכל זאת מנסה להגיע לתוצאות יש לי שתי דרכים מרכזיות שעדיין עובדות עליי. האחת היא להפעיל את הגנים הפולניים הרדומים (כלומר לא באמת קיימים) אצלי ולהתוודות על חוסר התפקוד בצורה שאינה מחמיאה (לא החלפתי מצעים כבר X והמיטה שלי נראית כמו ארגז חול גדול) והשניה היא לקבוע לעצמי מטרות קטנות שעד להגשמתן לא קורה משהו שאני רוצה (לא אוכלת צהרים עד שאני לא מסיימת Y). בדרך מסתורית המוח הקטן-הפתלתל-וההו-כה-מטופש שלי בתגובת נגד כמעט מיידית לכך שאני מעליבה את הבית ואת התפקוד שלי בו אני מיד קמה ומתחילה לסדר, לנקות, לטפל במה שנדחה או במשהו מקביל שהוא לכאורה מביש. היום 14 דקות אחרי המשפט ששלחתי לנפש הפוך והכביסה כבר היו במקום ואני הייתי שוב על המחשב. אחרי התחלתי לכתוב פה הבנתי שאני מאבדת מומנטום והצלחתי לחזור ולצלם (הכל) למרות שכאב לי הגב בסוף ואומנם טרם הורדתי תמונות וטיפלתי בהן, אבל זו כבר התקדמות ממשית. אם אנשים צריכים באמת להגיע זה בכלל עובד נפלא. השיטה השנייה פחות אפקטיבית ומובילה אותי להרבה מצוקות פיזיות קלות (כאב ראש, התאפקות, רעב) ועדיין הרבה פעמים גם אם פחות אפקטיבית (מה לעשות, לא כל מה שאני דוחה יכול להמדד על סרגל הבושה הקרקובאי) היא מצליחה.

חגמישי ואני מחכה וחיה בו כבר משני בערב השבוע שהיה עתיר לעייפה בעבודה, אבל גם (מלבד הבוקר) יעיל ופורה בצורות ממש מעוררות השתאות (כולל היום אחה"צ בו בניתי לנו שת"פ מקסים משיחה שלא ציפינו שיצא ממנה דבר) - even if I do say so myself.

היו שלום 

אספר שהתחלתי לכתוב איזה פוסט מהרהר רציני שכמובן תקוע בטיוטות כי הוא לא מתקדם ובסוף אם יפורסם יהיה קול ענות חלושה להרהור שחשבתי שהוא מעמיק וחלף לו.

בינתיים מתהווה לו בראשי כינוי לקטנה השחרחורת שמחפשת לה עדיין כינוי פה.. היא לגמרי הוביט. היא קטנה ועגעגלה (אם כי לא הגיעה כזו), מעדיפה שתי ארוחות בוקר, שמחה תמידית ועם כפות רגליים שעירות במיוחד. קבלו את ההוביטית. ההוביטית הקטה ממשיכה לשמח את ימי עד למאד ומידי פעם אני נזכרת שאנשים שהכירו אותה (היטב) רצו לקחת את כל השמחה הזו ולהרדים אותה. כן, אני מבינה שלפעמים היא מייבאת חלקים ניכרים מבחוץ פנימה..

[Exhibit A]

היא גם (אבוי!) נובחת לפעמים משמחה בדרך לטיול והיא טיפלה (יש שהיו אומרים השמידה) ביסודיות בחצי משקוף וברבע מהדלת החיצונית. 

מה שהכי מאפיין אותה הוא שהשמחה שלה מדבקת. קשה לא לחייך לידה. בבית היא שקטה ונפלאה, ולמרות ניסיונות חוזרים שלי, טרם הצלחתי לקלקל אותה והיא עדיין לא עולה על הספות ללא הזמנה. היא ממש כלבה אידאלית. אנשים הם קקות, אבל כל זה באמת לא חדש.

נכנסתי האמת כדי לכתוב ולשים משהו אחר לגמרי. אולי מחר שירגיש לי כאילו שאני מתחזקת את הבלוג..

מה שלומכן?

היה כנס. ישנתי באייר בי-אנ-בי קסום, מרווח ונקי 7 דקות ממנו ובו הפתעה חתולה מהממת כלבתולית שעשתה לי כיף ונעים. החלק "שלנו" היה מעניין ונהדר. ימים ארוכים במיוחד כצפוי. אני אוהבת את המתנדבים שלנו. היום השני היה יום קצת סיוטי כי קמתי עם כאב ראש אשר מין הגיהנום. המנהלת הקסומה שלי איתה אני מנהלת שנים יחסי שנאה-סבל ואנחנו סוגשל בפריחה בלתי מוסברת כבר חודשיים הצליחה לעצבן-להעליב אותי וגם הותירה אותי כמסדרת-מנקה בזמן שכולם יצאו לסיור חברתי (שהיא הצליחה לחרב במו ידיה), אבל גם הוא היה ס"ה בסדר כי כך החלטתי שיהיה. 

עכשיו כבר בדירה חדשה. יצאתי לסיור לסמית'וניאן (לאומנות לא להיסטורי). איך שיצאתי הצלחתי לדפוק רגלי במנעול של השער (אני רואה סימן כחול בעתידי עת אתפשט), גוגל לקח אותי במסלול פתלתל שאחרי שהלכתי כמעט עד תחנת התחתית הבנתי שאז (כלומר כשאצא ממנה) אאלץ ללכת עוד עשרים דקות ולהותיר לי פחות משעתיים למוזיאון (כי כמובן שפניתי לשני הכיוונים הלא נכונים שאפשר עד שהגעתי לכיוון הנכון). ויתרתי על המוזיאון ונכנסתי לי ל-Seven Eleven, בו (כלומר בשום סניף) מעולם לא הייתי והחלטתי לספוג תרבות טראש מיד ראשונה במקום מסדרות של HBO. היתה הצלחה מסחררת (וגם קניתי ריס קאפס לא טבעוניים בעליל, אני טבעונית רעה). עכשיו כבר שוב בדירה ופרקתי מזוודות. שמתי סיכה על המפה בחדרי לסמן שאני מישראל (חמוד) ואני נחה על מין ספת שכיבה מושחטת להפליא נחה לי בעודי מתחבטת אם לצאת לסיור ממוריאלס בחושך (אומרים שזה יפה). 

נתקלתי בספר שאני רוצה להזמין. זה ספר שיצא בהוצאת ביאליק ועוסק בסוגיית הזוגיות בחסידות גור (מימי לא קראתי לאישתי). 

בתהליך התשלום גיליתי שבמחיר המשלוחה, אוכל להזמין ספר נוסף ללא עלות נוספת (על המשלוח כן? הספר מטבע הדברים יעלה לי את מחירו). בהיותי אדם רציונלי לחלוטין, אני שקועה כבר זמן מה בקריאת תוכנם של מגוון ספרי עיון (מדכאים כולם). כרגע אני מתלבטת בין רצח בנות זוג בישראל לבין אי/שיוויון (שהוא טיפה ישן, 2006 וזה מחקרים אקדמיים, אז עד לפרסום זה, בטח הנתונים לא מי יודע מעודכנים).

ואולי בכלל אלו געגועי לאקדמיה.