כשאני חוזרת עייפה או שיש לי משהו שאני לא רוצה להתמודד איתו בעבודה או שסתם איבדתי את החשק לנשום עמוק, אני מספרת לעצמי שמחר אתקשר או אכתוב שאני נורא לא מרגישה טוב ואקח יום מחלה. אני לא עושה את זה בסופו של דבר, אבל לרגע זה נותן לי לברוח ומאד נעים לי. הרבה יותר טוב מהשיימינג העצמי שסיפרתי עליו לא מזמן, אם כי גם הוא מעין שקרים ומניפולציות עצמיות.
אומנם הקטע לא באמת מתאים וגם אני די משוכנעת ששמתי אותו כבר, אבל אני עייפה, אז לכבוד הריבוט של באפי, קבלו (עונה 2, פרק 7)
חוצמזה הייתי היום בכפר סבא ואז בחיפה בבית קפה גרוע במיוחד (לא בטוחה מה היה יותר גרוע, השירות או האוכל, היו מנות גדושות משניהם, הא! פאן אינטנדד). למרות זאת אני חושבת שיומההולדת אליו נסעתי היה בס"ה נעים ומרגש (הברכה היפה שלי הביאה לכמה דמעות, כי באמת כתבתי מהלב). הצלחתי לצעוק רק פעם אחת ואפילו ההוביטית לא קופחה רוב היום. חזרתי בכביש בית אורן ערפילי אחרי השקיעה, אבל כשעוד היו דמדומים וזה היה כה יפה ונוגה.
אם הייתי עובדת טובה הייתי עכשיו נכנסת לאיזו שאלת סטטיסטיקה ששאלו אותי לפני שעות ואין לי מושג איך להסביר (מחר יש לי על הבוקר תור לדואר ואז ישיבת צוות שהיה מאד נחמד לו הייתי באה אליה עם תשובה). כשאני חושבת על זה, ימי שני בערב הם הימים בהם אני לרוב מספרת לעצמי שאתחלה מחר.
שתי קבוצות מאד נשיות שאני חברה בהן רועשות וגואשות הבוקר.
האחת, קבוצת המלצות לקניות מאיביי ואחרים בפייסבוק, מבקשת להטיל חרם וקללה על זארה בשל עיצוב אומלל במיוחד של בגד ילדים מסדרת השריף החדשה שמזכיר לכל בר דעת לבוש של יהודי בגטו או במחנה השמדה עם כוכב תלאי צהוב (שכרגע יורדת מהמדפים בעולם כולו, לאחר התנצלות אם להאמין לדוברי זארה בישראל).
האחרת, רשימה של פעילות פמיניסטיות שפועלות להגברת השיוויון ולמען מגוון אוכלוסיות נשים (בעיקר) מוחלשות, מבקשת להפסיק את סיוריו המנצלים של בוקי נאה במחוזות הזנות של דרום ת"א בעקבות מכתב ששלחה עידית הראל שמש ממכון "תודעה" אתמול לחברי כנסת עם תמונה מזעזעת במיוחד של נאה חובק אישה צעירה, בזנות, בחוטיני בלבד, מצולמת מאחור, שבבירור לא מעוניינת בחיבוק (שתעשה אולי קצת רעש ולא תשנה כנראה דבר בעתיד הנראה לעין, כי עולם כמנהגו נוהג).
עוד אעיר שהשעון של הישרא לא מכוון. נכנסתי לכתוב פוסט ב-12:32. השעון הישרא'י הראה 12:31 ולמרות שרפרפשתי אדוקות קפץ מ-33 ל-35 ובכך קלקל לי את המספר היפה.
אז כשכוש ואני חזרנו לא מזמן מהגינה. הלכנו לגינה שלא היינו בה מזמן כי מטאטא הרחובות המקומי חש שהוא עשה איתי יותר מידי בּונדינג לטעמי והוא היה חייב למזמז לי את היד ארוכות בכל מפגש ולשבת לידי על הספסל ולא לתת לי לקרוא. אחרי כמה זמן הטיולים שלנו נורא חוזרים על עצמם ואני מנסה לגוון, אז נזכרתי שלא היינו שם מזמן וקיוויתי שאולי במקרה הוא לא יהיה שם (הצליח לי). כנראה שהלכתי לא לגמרי רגועה.
ועוד רקע - אתמול שיתפה המתו' בפייס בקשה לתרומה של איזה עמותת חתולים שחייבת הון לוטרינר כלשהו. אני חושבת שזה חוסר אחריות קודם להוציא ואז לבקש כסף. ככה זה עם חינוך סובייטי*. הגבתי משהו בסגנון, לא מאד חריף, שמבהיר שאני לא מאמינה בלתרום לכאלה. באה הגיברת של העמותה והבהירה שאני "לא נחמדה" (גולדה? זו את? אני יודעת שהיום תכף זומבים והכל, אבל זה היה אתמול) והיא בכלל לא רוצה *ממני* אפילו אגורה. כל זה עצבן אותי במיוחד וגם נזכרתי שהמתו' שלחה לי פעם מייל שממליץ על אותה גיברת כקטסיטר. אני כידוע רגישה למיילים פרסומיים שכאלה, מחברים אף יותר מאשר משאר העולם (שאר העולם זה קל, אם במקרה הג'ימייל לא סינן את זה בעצמו, אני מיד מעבירה לספאם ונגמר הסיפור). בקיצור, קצת נשאר איתי וגם זה העלה את סף הרגישות לבקשות כסף קורעות לב.
עד כאן רקע, בחזרה לגינה.
אני יושבת על ספסל בצל וכשכושי מולי על הדשא משתכשך בשמש. אני קוראת את קיצור תולדות האנושות שנתנה לי המאומצת לחג**; ואז ניגש אליי אדם, פונה אליי ומתחיל בהרצאה לא לגמרי קוהורנטית על כאבים, נכויות ועלויות. אולי זה הרקע, אבל נראה שהוא מנסה לקבל ממני כסף. אני מנסה לשאול אותו בנימוס לרצונו. הוא ממשיך בסיפור. החלפה, פלטינות, השכנה שגם היא נכה, יקר יקר. ואני באמת לא מבינה. אמרתי לו פשוט שאין לי כסף ואני לא מבינה מה הוא רוצה. בשלב הזה הוא כנראה הבין שאני באמת לא מבינה. אז הוא עצר את השטף הבלתי ברור ואמר לי "אני רואה שאת קוראה*** ספר, את בטח אישה חכמה. רציתי לשאול מה זה פלטינה". זהו. זה כל מה שהוא רצה. נשמתי לרווחה וחייכתי והסברתי לו. הוא למעשה אפילו לא נשאר להסבר המלא שרציתי לתת. אני נותרתי עם ההרגשה שהייתי צריכה להתאמץ יותר להבין מה בהרצאה על הנכות והעלויות והכאבים. שאני חייבת לא לתת לאנשים אחרים וליחס והצרכים שלהם שהם זורקים לפיתחי לגרום לי להיות פחות סובלנית. הרי אני כבר יודעת שמפגשים בגינות באיזור מובילים להכרויות ונאומים בלתי צפויים. מצפוני דואב (רק האיש העני עם החורים בגרביים לא יוצא לי מהראש).
הוא לא ידע מה זה פלטינה, אבל הוא ידע שאם אני קוראת ספר אולי אני אדע. כמה פשוט. כמה נפלא. כמה עצוב.
* אז לא קיבלתי חינוך סובייטי. אתם חייבים תמיד להיות קטנוניים? זה נשמע לי טוב ומתאים.
** עכשיו שגמרתי את Song of the Beast של Berg, שהוא בהחלט מוצלח.
זוכרים את הקטע הזה של סדר פעולות חשבון? אתם יודעים, כפל וחילוק לפני חיבור וחיסור. אני מוצאת יותר ויותר חלקים בחיי שיש להם סדר "נכון" וסדר שנותן תוצאה שגויה (או לפחות בלתי רצויה). הבעיה שלפעמים מגיעים חלקים לא לגמרי צפויים, ידועים ומתוכננים. נניח שנקרא להם חזקות או סוגריים עם חזקות בפנים ובחוץ או שורשים אם תרצו.
דוגמה? בבקשה. אני גוזרת ומדביקה לרעבה ציפורניי סיליקון לפני שאני הולכת לסדר את הציפורניים שלי, כי אני תמיד יוצאת מכל התהליך דבוקה ואם היה לק מעטר את ציפורניי, הוא כבר לא כשהיה. זה באמת די פשוט. אבל מתי חופפים שיער? לפני (כשהציפורניים לא מסודרות והחפיפה מזמינה צרות) או אחרי (כשיש סיכוי טוב לדפוק את הלק הטרי והצבעוני)? כן, חשבתם שזה עוד פוסט שיחרוג לאקסל ומספרים, אבל בחיי כמובטלת הפכתי לפאקצה גמורה. אם תהיתם הרעבה קיבלה ציפורניים בשישי. אני קיבלתי אתמול שיוף ולק (ופדיקור) ועכשיו (עדיין) מעטרים את ציפורניי חמישה צבעים. השיער? השיער נחפף היום אחה"צ.
ושלא אתחיל אפילו כמה בקלות משתבש סדר יומי אם אני לא פותחת את היום בלהאכיל את דורשי ההאכלה ומקלחת. כן, ודאי שזה קרה היום. זו הסיבה שאני מספרת לכם על זה. את יומי ביליתי רובו ככולו בטלפון. מצחיק לאור זה שמחר זה בטוח רוב מה שאעשה. למה? תודה ששאלתן, מחר יומולדת. אז היום, היום לא הזמנתי מזרן (שחיפשתי אתמול ובזמן שחיפשתי מצאתי את עצמי גם עוצרת באריסטו עודפים ומשם הולכת לאיזה חנות חזיות שהמוכרת של אריסטו המליצה או לפחות סיפרה לי עליה). בחזרה להיום קיבלתי טלפון מזלטוב מחבל שטען שהוא זכר 17, אבל רשום לו בארבעה מקומות 16. הוא לא הראשון שנשמע שקשה לו להתמודד איתי בלי הפייס שיזכיר לו מתי נולדתי ולמה. היום, אם אני כבר בתיאור של השוטף, קיבלתי שלילית מפיתוח. כן, התבאסתי להפליא, וזה לא שמצברוחי היה מופלא קודם.
בסופו של דבר טיילתי טיולון מקוצר עם כשכושי עוד לפני מקלחת כי כבר נעשה מאוחר ולא הוגן. ואז "רק" קפצתי לשכנים לקפה וסיגריה (כדי שלא יהיה אחרי ריח בשיער, זה שוב חוזר לסדר הפעולות שאני מוצאת עוד ועוד בחיי). קיבלתי עוגת בוואריה. כן, היא אפתה בשבילי. מזמן לא סיפרתי פה על שכניי המופלאים. קיבלתי משלוח של בקבוקיי יין ושוקולד מהוריי (והסבר מאימי שהיא לא רצתה להגביל אותו לפה ביומולדת). זוכרים את היובש? בטלו. בסוף אפילו התקלחתי וחפפתי, ויצאתי עם כשכושי האהוב לטיול. בארבע וחצי או חמש הבנתי שרק התחלתי שגרת בוקר ועוד לא הכנתי לי כלום לאכול. נו..
אני חייבת להודות שכאדם שטוען שאין בבית הזה כללים, יש לי די הרבה כללים.
בכלל גבולות נפרצים אצלי לאחרונה על ימין ועל שמאל. זוכרים את ביקורי בירושלים? זה היה למעגל של איד. שם פגשנו (כשכוש ואני) גם את אגלה, שהספקנו גם לבקר אצלה. כן כן דיטי, מאחורייך. היום אפילו קישרתי מישהו לכאן. ככה סתם. טוב לא סתם, הוא החמיא לי על הכתיבה ואמר שאני צריכה לכתוב בלוג ועדיין. אני לא בטוחה מה עובר עליי. כן איש, אתה יכול לראות בזה המון מחמאה ואמון. ואם כבר כתיבה הרבה יותר קל לי להצחיק בשנינות באחד על אחד. אני לא בטוחה למה. זה קצת מתסכל.
האיש הוא זה שהזכיר לי לאחרונה כמה אני מתגעגעת לאינטרקציה עם מתכנתים. אולי בכלל אני צריכה לנסות להגדיר לחדש את הנישה של חיפוש העבודה שלי, רק שאין לי שמץ איך לקרוא לנישה הזו שחסרה לי. אני לא בטוחה למה זה כל כך קשה. אין לי המון דרישות. אני רק רוצה עבודה לאנשים עם המון ידע כללי מיותר, אנשי אשכולות לא ממומשים, אני רוצה גם שיהיה במיקום נוח, ונעים, עם אנשים שאני אוהב, ומשכורת הייטק שמשלמת בקלות את ההוצאות והקניות שלי, ושיהיו תנאים, שאעשה דברים שמעולם לא עשיתי, וחופש להתפתח, רצוי שבאזור שכבר יש לי חברים, ושלא אמצא את עצמי רוצה להרוג אפחד או לתכנן משחקים מוזרים או לצייר טבלאות יאוש מגוונות. זה כל כך הרבה לבקש?
לא, בבקשה אל תשאלו על תוכניות למחר. אני לא יודעת. הוריי מגיעים לאכול איתי במסה (ידעתם שיש עסקית? פעם לא היתה. זה משמח אותי מאד). אני לא יודעת מעבר לזה. אני אנסה לקום מאוחר. אני אדבר רוב היום בטלפון. אולי בערב תהיה בירה עם חברים. זהו. ואולי אזמין חורט חדש. אולי אזמין מזרן. אולי אשלח קורותיי ואולי נתחרדן בפארק עם ספר כמו בימים הטובים שבהם לא משבשים לי את הסדר על הבוקר.
ועכשיו שגם ביקרתי במטבח אולי עוד אסדר היום מוקדם כך שמחר לשם שינוי לא אפתח את הבוקר שלי בלנקות משהו או לשים כלים (שרחצתי בלילה בלילה) במקום. ואולי לא ואז כן אעשה בוקר "מסודר". אחרי הכל אנחנו האוטיסטים מוצאים משהו מנחם בסדר פעולות ברור.
מכירים את זה שמישהי או מישהו שהפכו לחברים סוג של במקרה, מפגש, תחום משותף, קרבת מגורים, קצת נוחות ואתם עלק "חברים". אז יש לי חברה אחת כזו פה באיזור. היא לא ממש גרה פה ולא ממש לא. מדלגת בין כאן למקום אחר (ונמצאת בעיקר שם). כשהיא באיזור יוצא לי לפגוש אותה לא מעט כי אני פנויה יחסית והכלבים..
לא ראיתי אותה כבר חודש ומשהו. הם חזרו מחו"ל. אתמול נפגשנו (ניסיתי לא מספיק בכשרון להתחמק). ואז היום. היא עוד חושבת שניפגש הערב (למרות שסיפרתי לה שלוש פעמים מה אני עושה הערב, שזה את קורס ההתנדבות החדשה), מחר ובכלל. חזרתי לא מזמן הביתה ממפגשנו האחרון והגעתי למסקנה שאני פשוט לא סובלת אותה.
היא חושבת שהיא נורא חכמה (ולא שהיא סתומה או שאני גאון הדור, אבל אף אחד לא מבין מהכל הכל יותר טוב מכולם). היא מרשה לעצמה לתת עצות לזרים, לשפוט את אנשים על דברים שהיא עצמה עושה ("אני כבר לא מדברת ככה על ..") או לפחות עשתה עד לפני חודש קצר, לנתח את העולם כולו פסיכולוגיה בגרוש ועוד. אני חושבת שהכי אני נהנת כשהיא מנסה לספר לי על מקומות וחנויות במרכז ת"א. היא מעצבנת. הכלבה שלה מעצבנת במידה דומה. למזלי הכשכוש לא אוהב אותה בכלל, כך שאין לי אפילו סיבה להתאמץ.
עכשיו כל מה שנותר הוא להבין האם זו אני קרנקי ואין לי כח לאפחד או שזו באמת היא. נראה שהעובדות (והנאתי מאנשים וחברים אחרים) מצביעות על המאוחר מבין השניים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
