קמים שעה קודם (או שלוש). עובדים ואז נוסעים לטיפול פנים. חוזרים ומגלים שצעירה שאתם בקשר איתה נזרקת מהדירה שלה, אין לה עדיין מפתח לדירה החדשה והכלבה שלה נעולה שם במחסן כבר שעות בלי אוכל. מתאמים עם הקבוצה וקובעים איתה. עובדים עוד קצת בקצב. נוסעים לשיננית לטיפול. קופצים לקנות אוכל (לכם, לצעירה) ולהחזיר כל מיניים מהסביבה שלקחתם עוד בחג (ראשנה) והבטחתם להחזיר בזמנכם החופשי. נוסעים לפגוש את הצעירה. מגלים שבעל הדירה הקסום שלה מאחר כבר שעה מהזמן הסופי בהחלט בו אמר שיבוא והכלבה עדיין נעולה. עושים סיבוב לתחנת הדלק (הרכב כבר חשב ששכחתם אותו, עוד פריט ירד מרשימת לפני הנסיעה, הידד!). מתקשרים ומתקשרים ומתקשרים לתכשיט בעל הבית. נשמעים כמו לא צעירה ולא מתאימה לניצול וזה גורם לו להגיע. מתאמים בפעם העשירית עם הקבוצה שנמצאת בקשר עם הצעירות. שומעים שהוא הגיע. מחכים בחנייה לא חוקית, אבל בצל. בסוף היא מגיעה. לוקחים את הכלבה למורת רוחה של הוביטית אחת. נותנים מזון ושני חיבוקים גדולים מעודדים ושולחים אותה לעבודה באיחור, שרק לא יפטרו אותה כמו שאיימו (עבד, לפחות זה). חוזרים הביתה ועובדים באמוק כי נסיעה בעוד דקותיים וכל הסיבוב הזה לקח הרבה שעות יותר מידי. נזכרים שיש אוכל. עונים לחברה ותיקה שחגגה אתמול יומולדת והיתה במסעדה כשהתקשרתם. מיד עם פתיחת השיחה מסבירים את המצב ובכל זאת מדברים איתה רבע שעה סימלית. חברה אהובה אחרי הכל. תוך שעתיים גם מצליחים לחמם את האוכל ולאכול (לא באמת ברצף). שקיות נייר באובן שנוגעות בגופי חימום נשרפות ועושות די הרבה בלגאן. טבעות בצל עם פרורי שריפה קטים זה עדיין טעים. עובדים עוד. מתאמים עוד. מבינים בהדרגה שאין לה איפה לישון הלילה. שומעים את החתולה רושפת ואת האורחת נוהמת בחזרה (חוזר חלילה). לא אידאלי פה. שמים את כל המכשירים בטעינה כי הם צועקים חמס. תעבדי איך שבא לך, אני לא עושה את זה בלי חשמל גיברת. הולכים לטיול משותף ונותנים לחתולה עשרים דקות של מנוחה. לא פשוט ללכת עם שתי כלבות קשורות שלא מתות אחת על השנייה ואחת בקושי מכירה אתכם. מזל שלא גיהנום של חום יותר. חוזרים. המכשירים של אפל נטענים ממש מהר. מרגישה מצטרפת לכת ומדכאת את המחשבה. מקבלים עדכונים. עונים על עוד 200 מיילים (פלוס-מינוס). הופ, הגיע השעה ומתחברים לפגישה עם קליפורניה. שעה וקצת (זמן מעולה להיות במיוט ולסגור עוד שלל) וגם היא נגמרת. עוד כמה סיכומים. עוד כמה אימיילים. הנה אנחנו יוצאות כולנו שוב ולרכב. ההוביטית נדחפת. הרכב שלי! למורת רוחה היא "מצטופפת" (היא יודעת לתפוס המון מרחב כשהיא רוצה, הקטנה). האורחת מנסה להתנגד ובסוף מתרצה וקופצת פנימה. עוד הזזת זנב ואפשר לסגור את הדלת. וייז אומר שאנחנו 12 דקות מהיעד. בשעות כאילו הייתי מצפה שלא יטעה. הוא טועה. 17 דקות אחרי אנחנו חונות ברחוב וכולנו מחוץ לרכב. ההוביטית כמובן ראשונה. והנה היא יורדת והאיחוד המרגש. היא לא נראית טוב, אבל יחסית לצהרים המצב יותר טוב (מוקדם יותר דיווחו לך שהאוכל שהיא לא רצתה וקנית בכל זאת היה הדבר היחיד שהיא אכלה היום). חוזרות הביתה. טיולילה. אני בהיפר. צריכה ללכת לישון ומתקשה. יש עוד כל כך הרבה דברים לסגור לפני הנסיעה הזו. לפחות השלווה חזרה הביתה. הרעבה יוצאת מחדר השינה והולכת סופסוף לארגז. יש שבועות שאני מספיקה בהם פחות מהיום. פחות עבודה. פחות עשייה שהייתי מצפה מהמדינה, אבל זו לא נותנת מענה.

הם שבו כל בנותיה
היא סוגרת שעריה.

חברה שאלה אותי היום, איך את מתמודדת עם הריק?

חשבתי לשים פה את התשובה שלי, כי עניתי לה בפירוט ואריכות מה.

מה שלא סיפרתי לה (כי היא לא מכירה את החלק הזה שלי) הוא שהתחלתי לראות שוב באפי.

- אני מרשה לעצמי לפרסם פוסט בשעה לא עגולה ובלי משחק מספרים

- זנחתי מזמן את הפרלל במק ואני עובדת ישירות על הלנובו מול הטלויזיה*

- כשאני אומרת ישירות על הלנובו, אני מתכוונת שהוא לא זז, כלומר הטלויזיה משמשת מסך ואני על מקלדת אלחוטית

- זה חשוב כי עוד סימן ברור הוא הצורך שלי להעביר את ה"לפטופ" לחיכי, לתקתוק מטורף וכך אני מנסה שוב ושוב להזיז את המקלדת ומגלה שלגמרי אין לזה את אותו האפקט

- מוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע (סן סאן זה הימור טוב לזמנים כאלה)

- מתישהו נכנסתי למתקפת טירוף של חיפוש אחר מתוק

- סביר שלא מצאתי ולא כי אין, כי אני וואנטראקמיינד על העריכה (מי ביקש אישור פליטה של תחנת כח סולארית ולא קיבל?)

- אני עוברת ללנשנש שלא לומר לשאוב מה שבכל זאת מצאתי. היום זה היה החצי הגדול של חבילת פתי בר

- אני שונאת פתיבר

- טוב שונאת זו מילה קצת חזקה, אני מעדיפה אותו כחומר גלם

- התבטאות חריפה / קיצונית זה עוד סימן (ספרתם כמה פעמים השורש טרפ הופיע עד עכשיו?)

- וגם כתיבה של הכל בנקודות גם אם אינו באמת נקודה.

פרק 7 קורא לי.

- לא, לא עורכים לפי הסדר.

- עורכים לפי הסדר שהעבירו עליי.

- זה פרק שלישי מחמישה (יש שניים שלא מגישים ונקודות לקוראי העירניים).

- השניים הראשונים היו הקצרים שבחבורה.

- מגישים (סופי!) בחמישי.

- ברביעי יש לצפונית הידועה יותר אצלי בבית בכינוי אמא יומולדת (אנחנו משפחה נפגשת בימי הולדת).

- מה פתאום. לא לחוצה בכלל. רק קצת (נניח שקצת לצורך העניין ) היפר.

- אנחנו חזקות ואנחנו ננצח.**

*כשהמצב באמת קשה אנחנו עוברים לחדר עבודה, אני והלנובו ומתחברים לעוד מסך

** כן, אם אסיים עכשיו כל משפט עם נקודה אולי אסיים את הפוסט הזה יותר מהר.

ואני טוענת שאני סתם לשוא מסדרת. אז באמת מזמן לא הייתי בתאונת דרכים.. לכן היום בכביש החוף עת עשיתי דרכי צפונה לסדר, מישהו חתך קצר מידי ונכנס בי. מאוחר, בתנועה צפופה אך נוסעת היטב, כלומר לא ממש מהירויות אידאליות לתאונה. הנסיך, כמו כדור ביליארד (בתנועה) שפגע בו כדור אחר במהירות סטה ממסלולו ואיבדתי שליטה. 2-3 סיבובים של 360 מעלות בשלושה נתיבים נוסעים. כיף כיף. אני בסדר. הנסיך מת. מעקה הבטיחות גם ראה ימים טובים יותר. למשפחה הנוספת שנכנסתי בה, כולל הכלב שהתעופף ברכב כולם שלום (איזה אנשים מקסימים). הפוגע ברח. אולי תפסו אותו בהמשך, אבל לא שמעתי על כך. שעות. גרר, משטרה, לחפש (ולא למצוא) מונית בערב פסח שתקח אותי הביתה. אמבולנס מתנדבים שרק בדקו שכולם בסדר ודיווחו למשטרה. כבאי שעצר, הזיז לבדו את הנסיך הצידה ודיווח שוב למשטרה עם פרטים בנסיון לעצור בהמשך את הרכב הפוגע. משפחה (נפגעת) שניסתה מאד לשכנע אותי לבוא איתם לסדר שלהם. שני מתנדבי משטרה מקסימים שלא הסכימו להשאיר אותי מעבר למעקה בטיחות, בילו איתי מעלה משעה ובסוף הקפיצו אותי בחזרה לת"א מחוץ לתחום הכיסוי הרחב שלהם להערב (לא עד הבית רק כי יש להם זמן תגובה של 10 דקות לאירוע). מונית שירות אחת אקראית בעוד אני מחכה שהמתושלח תחזור (ברגל) לביתה על מנת לקחת את הרכב ולאסוף אותי. מתו' אחת שהתעקשה שלא אסע לתחנה מרכזית בכזה יום וכזו שעה, כך שבכל זאת אספה אותי, ברכבת מרכז. הורים מעצבנים במיוחד שעוד לפני שדיברנו עם הגרר כבר תהו מה אעשה בלי רכב ואחרי שהוזמן גרר אבל בעודי על כביש מהיר עסקו בשאלות רכב חלופי. ארנק אחד שלא נמצא ושכנעו אותי שאולי שכחתי בבית (ולא). שני כרטיסי אשראי מבוטלים. חברת גרירה אחת שאני מקווה שיקרו דברים מאד רעים לעובדים שלה. מאד. מזומן מהמתושלח. שכנה מקסימה שהתקשרה לוודא שהאור זה כי חזרתי הביתה (כבר?). ברך סגולה להפליא ושפשוף בצוואר מהחגורה עם השרשרת שענדתי. שבוע בדיוק מדיון הרכב המחליף הפוטנציאלי של הנסיך עם סטלה.

פסח. מעולם לא אהבתי אותך ואני חושבת שעכשיו פורמלית מותר לי לוותר בשנה באה על הסדר.

נ.ב. מאד מתחשב שפגע בי רכב ב"פגע וברח" מאותו יצרן כמו הדורסת שלי על מנת שיתאים פה לקטגוריות. מאד. אה והקרקוב? זה כמובן כי מתו' נכנסה לפה בהפתעה אחרי תאונה למצוא בית נקי ומסודר.

עדכון:

ביקרנו במגרש מחוץ למוסך. הנסיך אפילו יותר מעוך ממה שהבנתי אתמול. קשה קשה להפרד. כמה שאהבתי את הרכב הזה. לא סתם הוא זכה לכינוי כה מחמיא. לא תכננתי להחזיק אותו כל כך הרבה שנים, אבל כל כך נהנתי ממנו שלא רציתי להפרד. צילמנתי אותו מכל זוית אפשרית. לקחתי מספר רישוי מעוך שהכניסו אליו ואת כל מה שעוד נותר ולא לקחתי אתמול. ולחדשות הטובות... לקחתי גם את הארנק!! מסתבר שמעוצמת המכה נתקע הארנק בפלסטיקה שבין הרצפה לתחתית תא הכפפות ושם הוא חיכה למתושלח שפלוס-מינוס זחלה אליו מלמטה לחלץ אותו ובו הכל - כסף, רשיונות, כרטיסים (אחד מבוטל ואחד רק מוקפא, יופי לויזה). לא פחות חשוב, קיבלנו החלטה משפחתית שלא חוגגים יותר חגים יהודיים. נגמר. הידד!

אתמול ניסינו ללכת, המתו' ואני לסרט. בדרך עשיתי שטות ונכנס בי מישהו (לגמרי באשמתי). עכשיו כל צד שמאל של הנסיך מעוך והוא מקרקש. זה הולך לעלות לא מעט כסף. חזרנו לפה, החלפנו מכוניות ונסענו לסרט בכל זאת. הסרט, שש פעמים, היה אפילו יותר מטריד משחששתי ועדיין אני שמחה שהלכנו.

היום ניסיתי ואני עדיין צריכה לקרוא את חמש המאמרים שהדפסתי לי לקראת עוד ביקור אורתופד, הפעם בניסיון להשיג ניסוי בבני אדם עם רדיאולוגיה פולשנית. אני מפחדת מזה. אני מפחדת שהוא לא יתן לי מה שאני רוצה וזו ההדמנות ה(כמעט) אחרונה להצליח לסדר את הרגל. חשבתי שאת המאמרים האלה לא אאלץ לקרוא לבד. בצהרים, אחרי עשרה ימי שקט הפרתי את הדממה עם שאלה אליו. הוא ענה לי מהר וענייני, לא שאל לשלומי והשאיר אותי (כמובן) בדמעות. המתו' התקשרה מיד ונתנה לי טיפה מוצא ואז הגיעה אליי הנתנייתית שלא יודעת מה באמת קורה ושמעה בעיקר על הנסיך ועל הפחדים שלי מהרופא.

עכשיו היא הלכה ונגמרו התירוצים ואני צריכה לקרוא. זה קשה לי. קשים לי המאמרים הרפואיים. קשה לי הלבד איתם שהוא לא צפוי. קשה לי שאולי לא יהיה לי רכב לנסוע איתו לרופא. הסרט ממשיך איתי. קשה לי הכל. וכאילו שכל זה לא מספיק וחצי, אני במחזור והבוקר במקלחת היתה לי כזו סחרחורת ואיבוד אוריינטציה שכמעט ונפלתי. אני כל כך מוצפת רגשות כרגע (כבר שעות). אני לא בטוחה איך אני נושמת עמוק. אולי בגלל זה אני לא נושמת עמוק כרגע.