כשאני חוזרת עייפה או שיש לי משהו שאני לא רוצה להתמודד איתו בעבודה או שסתם איבדתי את החשק לנשום עמוק, אני מספרת לעצמי שמחר אתקשר או אכתוב שאני נורא לא מרגישה טוב ואקח יום מחלה. אני לא עושה את זה בסופו של דבר, אבל לרגע זה נותן לי לברוח ומאד נעים לי. הרבה יותר טוב מהשיימינג העצמי שסיפרתי עליו לא מזמן, אם כי גם הוא מעין שקרים ומניפולציות עצמיות.
אומנם הקטע לא באמת מתאים וגם אני די משוכנעת ששמתי אותו כבר, אבל אני עייפה, אז לכבוד הריבוט של באפי, קבלו (עונה 2, פרק 7)
חוצמזה הייתי היום בכפר סבא ואז בחיפה בבית קפה גרוע במיוחד (לא בטוחה מה היה יותר גרוע, השירות או האוכל, היו מנות גדושות משניהם, הא! פאן אינטנדד). למרות זאת אני חושבת שיומההולדת אליו נסעתי היה בס"ה נעים ומרגש (הברכה היפה שלי הביאה לכמה דמעות, כי באמת כתבתי מהלב). הצלחתי לצעוק רק פעם אחת ואפילו ההוביטית לא קופחה רוב היום. חזרתי בכביש בית אורן ערפילי אחרי השקיעה, אבל כשעוד היו דמדומים וזה היה כה יפה ונוגה.
אם הייתי עובדת טובה הייתי עכשיו נכנסת לאיזו שאלת סטטיסטיקה ששאלו אותי לפני שעות ואין לי מושג איך להסביר (מחר יש לי על הבוקר תור לדואר ואז ישיבת צוות שהיה מאד נחמד לו הייתי באה אליה עם תשובה). כשאני חושבת על זה, ימי שני בערב הם הימים בהם אני לרוב מספרת לעצמי שאתחלה מחר.
אני טסה בעוד שבוע לכנס השנתי שלנו (ההוא שמוצמד להוא הגדול, כמו בשנה שעברה, רק הצמדנו עוד דברים לפני וגם קבעתי שלל פגישות בגדול ובכלל הולך להיות כיף כיף ובכלל לא לחוץ - לא עכשיו רגע לפני ולא בזמן, לה לה לה, אני לאיודעת על מה אתן מדברות כלל).
חלק מההכנה שלי לנסיעה זה להזמין לרחוקה שיט שאני צריכה מאמזון כדי לחסוך זמן קניות ולזקק את זמני המנוחה שם של אחרי השבי, העינויים והעבדות (כלומר הכנסים). היום מצאתי שלל מוצרים איכותיים שנראה לי שאיש לא ירצה לפספס.. אז רציתי להציע לכן, אולי תרצו -
אני קוראת ושוקלת כל מיני ז'אנרים של סלואו ומינימליזם כבר המון זמן (שנים). זה כולל להקשיב לספר של מארי קונדו (לא ישמתי דבר, שיטת הקיפול שלה לא נשמעת לי) וצפייה בדוקו על המינימליסטים. כתוצר איכותי (במובן הצלחת החינוך) של תרבות הצריכה והקפיטליזם, גם אני כמובן קונה יותר מידי (בפרט מסין), צוברת לא מעט ולא משתמשת בכל מה שיש לי. ברשימת "פעם אולי" שלי משמאל יש לא מעט פריטים שהם למעשה מוצרי צריכה. גרוע מזה, שופינג כהתנהגות, עדיין מרגיע ומשמח אותי (הרבה יותר מידי).
כחלק מהחשיפה שלי לתנועות הפחתה כאילו ואחרות ערכתי כמה שינויים בחיי, שאולי ישמעו מינוריים, אבל חלקם היו משני חיים עבורי. לפני שנים (די רבות) החלטתי שאני לא קונה עוד ספר לפני שאני קוראת לפחות חצי מהספרים שקניתי ומחכים לי על המדף. מאז קראתי עוד הרבה ספרים, לא רק מהמדף שלי וקניתי ספרים בודדים בלבד (לקינדל). החוק כיום הוא שספר לא יכול להכנס למדף (גם אם הוא מתנה או מסירה מחברים עושי סדר) בלי שספר אחר יצא במקומו ויפנה את מקומו. מאז התאונה הגדולה אין נעל שנוחה לי ללכת איתה, אז מינימליזם (חד) בנעליים הפך לכורח מציאות מצער ולגמרי לא בחירה, ועדיין, יש שם מינימליזם מרשים. תיק REI עתיר חלוקות וכיסים שקיבלתי מאחותי והפך לכה שימושי גרם לי (כמעט) להפסיק לקנות תיקים. אני עדיין בחיפוש אחר תיק העבודה/מחשב האידאלי וכרגע בוהה בכמה, אבל האחרון שקניתי היה לקראת הכנס הקודם בספטמבר, כך שאני לא מרגישה שזה נורא, בעיקר שפעם הייתי קונה בערך שניים-שלושה תיקים בחודש. אני משתדלת לקנות רק אוכל טרי שאני מתכננת לבשל ממנו משהו וכיום ממש נדיר שאני זורקת מזון (מצרכים או מבושל). המעבר לטבעונות בלי ספק מאד תרם להצלחת השינוי הספציפי הזה. עברתי לעציצים כולל כאילו שפורחים בתוך הבית והפסקתי לקנות זרי פרחים. גם אוסף הלקים המפואר שלי לא התרחב ממש מזמן (אם כי צבעתי לאחרונה שני עציצים ופיניתי במגירה הספציפית ההיא קצת מקום). בהיבטי ריהוט ומקום יש פה עוד הרבה עבודה לעשות, אבל הסלון, הכבר לא חדש, כולל פחות פריטים מבעבר. באיזשהו חג (פסח?!) עשיתי סדר מחודש בארון המגבות והמצעים ויש בארון המגבות כיום המון מרחב (במצעים נכשלתי כרגע). אני עדיין בוהה מידי פעם במגבות של רנטקסט שאני לא באמת צריכה ובינתיים מצליחה לסגור את הטאב הזה בלי להזמין. יש עוד תחומים ש"סידרתי" אצלי. דיגמנתי פה בעבר נטייה ליותר מידי סדר, כך שאין ספק שמינימליזם "מתלבש" עליי טוב לפחות בחלק מתחומי החיים.
פחות זמן, אבל לפחות מספר חודשים שאיבדתי משהו מחדוות החיים ולא פחות חשוב מהגבולות שהצלחת לקיים שנים בין עבודה לבית. גבולות שכמי שעובדת מהבית קיימתי שנים בהצלחה מרובה. זאת למרות שכיום שאני ממש סוגרת את מסך הלפטופ ושמה מק בטעינה בכל ערב ובכל סופש כמעט לכל אורכו (כי איך אכתוב את זה עכשיו בלעדיו). איפושהו הגבולות הטשטשו וכל מה שאני עושה זה עבודה, לבהות ב-TV (בלי כבלים, לווין, סלקום TV וכו' מזה למעלה מעשור), לדבר בטלפון, לקרוא (לא מספיק) ולטייל עם ההוביטית הקסומה טיולים שהולכים ונעשים יותר ויותר מהבילים ובלתי נסבלים. והנה אני אומרת את זה בקול (או שחור על גבי בז') - זה לא מספיק לי.
אני לא חושבת שאתגר/פרויקט 333 - 33 פרטי לבוש (כולל אקססוריז ונעליים) לשלושה חודשים ממש מתאים לי. לא שארון הבגדים שלי ריק, אבל קניות של בגדים לא היה "קטע" שלי אפילו כשהייתי צעירה ורזה. שוקלת, אבל לא נראה לי שממנו יבוא האושר. אני לא בטוחה איך להמשיך מפה. אני יודעת שאני חייבת לעשות משהו, כי כל זה הופך אותי לפחות סובלנית, להרבה יותר עצבנית ו"על הקצה", לטרודה ולא ישנה טוב (במיוחד והבסיס שלי לא היה איזו הצלחה זוהרת מלחתחילה). בסופש הקודם הייתי כל כך עצבנית שממש דיברתי על זה שלא נעים לי עם עצמי. ניסיתי לשייך את כל זה להורמונים, אבל זה לא הם. אני מניחה שאני מחפשת פרויקט, או תחביב חדש, או התנדבות אחרת שתכלול את ההוביטית שממש ממש מתקשה להשאר לבד. רעיונות?
ממשיכה לעבוד כמו ג'וק מורעל. מנסה במקביל להתקדם עם השחרחורת בנושא חרדת הנטישה שלה ומערכת היחסים עם הרעבה. נראה שאנחנו זזות לאיפושהו, שאינו תמיד קדימה, אבל משהו זז אצלנו. שמחה מאד מעדכן שהנסיעה בסימן שאלה, שאני לא זוכרת אם סיפרתי עליה כאן, נדחתה.
הימים בס"ה טובים. אני מספיקה לדחוס כמות מרשימה של דברים לכל יום. הנפש משמחת אותי שוב וגם עושה איתי 20 שאלות שכבר הספקתי לשכוח כמה הן יכולות להיות כיף, מחמיאות (או מכמירות לב) ומצחיקות. הרבה שיחות חולין ומשעשעות עם הרחוקה (כי אפשר). בכללי שפע זמן איכות עם חברות ואהובות.
הספר שלי (ההוא מהנייר) נגמר. היום ביקרה אותי החברה שהשאילה לי אותו ולקחה אותו עימה לביתו החם. בעלה שעושה ימיו בביקור בארה"ב קונה לי ברגעים אילו ממש Raspberry Pi שהעניק לפוסט הזה את הכותרת שלו. הנ"ל, אם יעשה מה שאני מקווה, יחליף את הלנובו שלא נכנס למגירת השידה ויצמצם פה את החוטים והחיבורים הגלויים על הקיר.
בעודי מציינת לעצמי שלשם שינוי אין לי על מה לקטר, נזכרתי בציטוט שצילמתי מהספר. זו נשמעת לי היישות המשלימה שלי שהיא אומנם דמות פיקטיבית ועדיין. אני הגאה בחברויות אמיצות, הנוטה לקשקשת ה(לעיתים) אינסופית ובסטטוס אני מקטרת משמע אני קיימת. אז הנה, יכולה לפעמים גם בלי
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
