כבר חודשים שאני מפתחת את חוסר היעילות והיא הפכה פה לידיד נפש וליישות עצמונית הולכת ותופחת.. ואז בשבת, באמת בלי שום תוכניות, בלי רשימות בראשי הקודח או על נייר, בלי תקוות או ציפייה, פתאום עשיתי כה המון.
עבר כל כך הרבה זמן ששכחתי מה התכונה הכי חשובה בתקתקנות - לא עייפים. ברצינות! עושים איזה טריליון דברים, מקדמים המוני אחרים ומספיקים חברים (או בילוי בגינה בדשא או משפחה או מה שעושה לכם את זה) ובסוף היום אומנם עייפים, אבל באמצע אין את "אוף כמה עוד יש לי לעשות, אני רק רוצה להתעלף לי פה על הספה ולקחת פסק זמן מהחיים" שמלווה אצלי לפחות 98.66% מהזמן הדחייני חסר היעילות.
היום בשבע כבר הייתי על המחשב וסיימתי יום עבודה ברבע לארבע לשנצון זעיק (התעוררתי מדפיקה בדלת ולא הצלחתי להרדם שוב). כולם מטופלים ואני כותבת פה ובקרוב מתכוננת להצגה הערב. מדהים.
לא עשיתי הכל, כן? (שמלה? תשכחו מזה, מכונת תפירה על שולחן פינת האוכל זה שיא העיצוב המודרני) אבל וואו. אני חושבת שמצאתי אותו. תקתוקי! התגעגעתי. תשאר!
ובלי שום קשר, גם אצלכם יש השנה המון חלזונות קטנים צעירים?
אני יודעת שאני במצברוח טוב כי אני כל הזמן שרה לעצמי.
הבוקר התחיל בלופ של Only in Miami
כי אני מפרסמת איזה סיבוב של מישהו שמבקר בין היתר במיאמי (דהה).
היום נגמר בלופ של יושב בסן פרנסיסקו על המים
כי הצלחתי סופסוף למצוא מקום שהמנכלית שלי ואני מסכימות עליו והמחירים בו סבירים (נו, יחסית) לכנס השנתי שלנו - ברקלי היר איי קאם!
העובדה שהעבודה ממלאת גם את כל השירה שלי, מחשבותיי ושעותיי, כולל הטיולים של הכשכוש, בהחלט מעידה שאני עובדת המון. ממש המון. הרבה יותר מידי. אבל אני חושבת ששומעים עליי שלא רע לי.
בעיקר שנראה שגם שכנענו (שכניי ואני) את הועד שלנו שכדאי לעשות משהו עם הגג. סבירות גבוהה שלו הייתי כותבת את הפוסט הזה בשבת עת התקרה שלי טפטפה בשלושה מוקדים (מי יותר מי פחות) הפוסט הזה היה נשמע פחות אופטימי ואוהב עולם (אם כי הפלפל הממולא יצא לי טעים במיוחד והמתושלח ביקרה אותנו עם המוליכה, כך שהיתה דווקא שבת מוצלחת מלאת הדחקה והתעלמות מהנזילות).
נראה שכל מיני תקועים (חודשים, כן, גם הגג) התחילו לזוז וזה משפר את האופטימיות שלי שאולי אחרים גם יזוזו (אני יודעת שזה דורש שאעשה משהו. שקט אתם. לא להפריע לי באופטימיות הקוסמית). זה גם ודאי העובדה שהפסקתי לבקר ביער. כמה נעים בלי יער בחיים.
פוסט תוכניות משלוחי מנות עם מגוון רעיונות וביקורת מרושעת וקיטורים שיוכיחו שאני עדיין אני בקרוב
אתמול אירחתי חברים לראשנה. היינו בנוהל כמעט טבעוני (יש לי בעיה עם דבש ודבורים וניצול ובעיקר עם הטעם פיכ של סילאן). היינו שבעה ומאוחר יותר הצטרף עוד זוג לאחרי הארוחה. כדרכי, הכנתי המון אוכל. כדרכם, החמיאו לי המון. שלא כדרכי, נתתי לאנשים לסדר ולנקות ולעשות אחריי בעודי ישובה נחה. אני לא יודעת אם כדרכם, אבל הן עשו כזו עבודת השתלטות על המטבח ובלי לשאול יותר משתי שאלות נמצאו מיקומי דברים, רוקנו קערות ותבניות לקופסאות סגורות, סודר מקרר, הכל נרחץ וחלקים ניכרים יובשו ונכנסו למקום, נמצאו עוד ועוד מגבות מטבח לייבוש ושקיות לזבל ומה לא. אושר. מעתה, זו דרכי.
עוד אתמול קיבלתי מגוון מתנות קטות ומלאות מחשבה, אהבה והתחשבות. קיבלתי המוני חיבוקים ואהבה משכנים וחברים שזכו לשנוטובות (בקרוב תמונות, לא כולם קיבלו עדיין בדואר). זה השלב שעבורו אני עובדת כה קשה והוא לגמרי לגמרי שווה את זה. כדאי להזכיר לי את זה בשלב שבו אני בוכה על העבודה.
כל עצם בגופי כואבת ועדיין יש לי חיוך מטופש של מאוהבת אם כי איני מאוהבת באיש. מלאה. מלאה אהבה. איזה כיף.
ורק הכריות החדשות שהזמנתי במחיר שחיטה רק כי הבטיחו שיגיעו בזמן, לא הגיעו. זה מה ששלחתי הבוקר לאורחים..
מקווה שהיה לכם (או יש עדיין) חג לא פחות מוצלח ושתהיה שנה נהדרת!
רציתי לספר לכם שכבר פעמיים נתקלתי בשבוע האחרון בזה ש-Who By Fire המופלא של לאונרד כהן מתבסס על הפיוט ונתנה תוקף. אפילו קראתי אותו לכבוד התגלית הזו (בפעם השנייה). פיוט מדכא להחריד.
וגם על הדרך גיליתי שמבין ארבע מיתות בית הדין היהודי, אני ראויה רק לסקילה. אני כמעט מאוכזבת.
כופרת בלאי שכמותי.
מאחלת בחום חתימה טובה למי שמעוניין/ת בה ובתיאבון לשאר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
