לאור תשובותיי לשתי אילו ששאלו שסיפרו בעיקר על מזג האויר (שהיה טוב מהצפוי וגם טוב מכאן) אני יכולה להיות פה כנה ולומר שהיה פחות טוב משקיוויתי. לא שחשבתי שיהיה אידיליה, וגם לא ניסינו להרוג אלו את אלו רוב הזמן, אבל הביחדנס בלי באמת ביחדנס היה לי מאכזב ובמקביל חסרה לי הפרטיות והשקט והלבד שלי עם עצמי. עם זאת היינו ביחד, אכלנו, טיילנו, קיטרנו וצפינו בלא מעט כדורגל. שיחקתי די הרבה עם אחייני ורוב המתנות שלי לאחרים נחלו הצלחה.

במסגרת הנסיון לראות דברים חיובי לא הרגתי את אימי שחשבה שנכון לדבר איתי על סיסמה שלי לאתר שהיא מכירה ליד אחרים. הסיסמאות שלי המחשב כולן שונות, אבל הן מורכבות באופן בסיסי באותה הצורה עם חוקים לפי שם דומיים וסיומת זהה (והיא יודעת זאת). את הבוקר ביליתי בלהחליף 46 סיסמאות (ולמחוק כמה ישנות או מיותרות). ב"תובנות" האתר הכי חושף במייל שלו הוא פייסבוק שחושב שנכון לשלוח כתובת IP לוודא שאני אני. האתר היחיד אליו לא הצלחתי להחליף סיסמה הוא הרכבת האמריקאית (amtrak) למרות שלכאורה הם שלחו לי מייל לאיחזור סיסמה פעמיים. האתר שהיה הכי ידידותי ונוח באופן מפתיע היה האתר של דלתא הישראלית, מי שדורש הכי הרבה פרטים מהמשתמש (כולל ת.ז. ולא רק) הוא האתר של השופרסל (כן, זה כולל את אמזון ופייפאל ועוד שלל אתרי קניות) והיחיד שלא הצליח לשנות לי סיסמה ודרש פרוצדורה כפולה היה ספוטיפיי. 

אני מרגישה עכשיו אחראית ומאובטחת במיוחד.

וגם

זקוקה למנוחה ארוכה ולבד. הרחוקים פה לעוד שבועיים, אז זה לא יקרה, אבל כמה ימים של לבד כן צפויים. בבית הרעבה שמחה לראות אותי, אך אינה בצומוד הרגיל שלנו. כמעט כאילו שהיא כועסת עליי. היתה לה נשירה בכמויות מופרכות במיוחד בהיעדרי. הדבר הראשון שמצאתי עצמי עושה פה בשובי היה לסרק אותה (3 פעמים). מזל שהיא מחבבת את המסרק. אני מקווה שזה קשור בנסיעה כי לא צפויה נוספת בקרוב. ההוביטית שמחה מאד לקבלני ולשוב הביתה. אני שמחתי במיוחד לחזור למיטתי ולספתי האהובות ופחות חיבבתי את התחושה של קשישה נרגנת שמתלווה לשמחה הזו. 

עוד ביקור של הרחוקים מתקרב ועימו שזורות אינסוף משימות שלקחתי על עצמי כפרויקטורית המשפחתית, קטנות וגדולות, ידועות והפתעות.. כי למה לי רק לארגן חופשה משפחתית בחו"ל לכולם בזמן שהם כאן וחגיגת בר מצווה קטנה כולל ההזמנות האישיות, אם אני יכולה גם לעשות אלבום לשנת ה-50 של הוריי; משחק זכרון משפחתי שהוא באמת בקטנה מלבד הדילמה האם אני צריכה לכלול תמונות מהצד השני כי אז אין לי וזה יהפוך לפרויקט, נחשו למה אני נוטה ולכתוב ספר אישי לקטן על ההוביטית וכמה היא מחכה לו בתקווה שזה יצמצם את הרתיעה שלו ממנה אישית (שזה דווקא רעיון חדש של אחותי ששוכחת שאני גם עובדת במשרה מלאה וחזרתי לא מזמן מחופשה לא קצרה).

מה שלומכן? אני יודעת שזה התחיל כמו עוד פוסט קיטורים בלי לנשום באמצע המשפט, אבל האמת שבאתי כדי לספר איך אחרי המון פעלתנות ושהצלחתי כמעט לסגור הכל לנסיעה המשפחתית (שגיסי הזמין לה דירה ואחרי שאני מצאתי והעברתי פרטים מלאים גם טיסות) (כולל משחקים!), מתנה לבר המצווה (אם דואר ישראל לא יאכזב אותי, החזיקו אצבעות) ואפילו מקום שנראה שכולם יהיו מרוצים ממנו לחגיגה (עד שגיסי חשב לטרוף שוב את כל הקלפים ואמרתי להם שהם מוזמנים, אבל אני לא מפרפרת עכשיו על רעיון חדש רק כדי שהם יחשבו על רעיון ממש חדש לאחריו) אני קצת בשיתוק. כן כן. אני. אני ביום לא יעיל בעליל בעבודה. יש לי (או היתה עד לפני כמחצית השעה) כביסה במייבש שמחכה לי בו שלושה ימים. כלים בכיור. המון משימות ורעיונות ובעיקר מעט מאד זמן להשלים את האלבום שמלבד לבדוק אפליקציות ומחירים (כולל שלל שיחות טלפון כי מק ולא להסגר על כלום) טרם התחלתי ויש פה דד ליין ברור של הדפסה שלוקחת זמן וטיסה במועד ידוע (וקרוב מידי). 

ואז, אחרי שבבוקר עוד עבדתי קצת ואחרי שבעיקר בהיתי בפייסבוק ולא הצלחתי לקום ולעשות משהו, שלחתי לנפש הודעה בזו הלשון "יש לי איזו רתיעה מהאלבום הזה שנראה לי שכבר ברור, לפחות לי, שבסוף אכין אותו בלחץ גדול מאד.. ואני לא ממש עובדת כי אני בכזה יום ובכל זאת אני גם לא קמה לצלם עוד תמונות ישנות ולפחות לקדם את זה. מרגישה מאד מטופשת". רבע שעה אחרי שמיכת הפוך המאווררת שמחכה כבר שבועיים להכנס למקום היתה במקום, חצי מהכביסה מקופלת במקום ואני יושבת שכותבת פוסט שצוחק על עצמי במקום לצלם את התמונות כל עוד יש אור יום טוב. הפסקה לצילומים. תכף אשוב. תכף לקח לי כמה שעות. צילמתי המון. ביקשתי מאחותי עוד שלל (גם למשחק הזכרון). 

הגעתי סופסוף ללב העניין - כשאני ביו(מי)ם לא תפקודי ובכל זאת מנסה להגיע לתוצאות יש לי שתי דרכים מרכזיות שעדיין עובדות עליי. האחת היא להפעיל את הגנים הפולניים הרדומים (כלומר לא באמת קיימים) אצלי ולהתוודות על חוסר התפקוד בצורה שאינה מחמיאה (לא החלפתי מצעים כבר X והמיטה שלי נראית כמו ארגז חול גדול) והשניה היא לקבוע לעצמי מטרות קטנות שעד להגשמתן לא קורה משהו שאני רוצה (לא אוכלת צהרים עד שאני לא מסיימת Y). בדרך מסתורית המוח הקטן-הפתלתל-וההו-כה-מטופש שלי בתגובת נגד כמעט מיידית לכך שאני מעליבה את הבית ואת התפקוד שלי בו אני מיד קמה ומתחילה לסדר, לנקות, לטפל במה שנדחה או במשהו מקביל שהוא לכאורה מביש. היום 14 דקות אחרי המשפט ששלחתי לנפש הפוך והכביסה כבר היו במקום ואני הייתי שוב על המחשב. אחרי התחלתי לכתוב פה הבנתי שאני מאבדת מומנטום והצלחתי לחזור ולצלם (הכל) למרות שכאב לי הגב בסוף ואומנם טרם הורדתי תמונות וטיפלתי בהן, אבל זו כבר התקדמות ממשית. אם אנשים צריכים באמת להגיע זה בכלל עובד נפלא. השיטה השנייה פחות אפקטיבית ומובילה אותי להרבה מצוקות פיזיות קלות (כאב ראש, התאפקות, רעב) ועדיין הרבה פעמים גם אם פחות אפקטיבית (מה לעשות, לא כל מה שאני דוחה יכול להמדד על סרגל הבושה הקרקובאי) היא מצליחה.

חגמישי ואני מחכה וחיה בו כבר משני בערב השבוע שהיה עתיר לעייפה בעבודה, אבל גם (מלבד הבוקר) יעיל ופורה בצורות ממש מעוררות השתאות (כולל היום אחה"צ בו בניתי לנו שת"פ מקסים משיחה שלא ציפינו שיצא ממנה דבר) - even if I do say so myself.

היו שלום 

אני לא בטוחה בדיוק מתי נפרדתי מהשלב הנוירוטי והמסוכסך מהעולם, אך אני שמחה לדווח שחיים טובים ואופטימיים עוברים פה, ונסיעה קסומה למדי מתקרבת ממש.

המשרד הממשלתי שחשב לקצץ את התקציב החשוב של העמותה בה אני עובדת החליט לבטל את הקיצוץ ולחתום על הסכם חדש בהקדם (כבר בתהליכים). שלל תוכניות נוספות אופטימיות בעבודה וחשוב מזה יחסים טובים עם רודת העבדים המקומית (כנראה בשל כל ההבטחות להכנסות) וגם פרידה מדורגת (שלי בלבד ולא של הארגון) מאיזה ספקית שירות שאני מפתחת אליה יותר ויותר סלידה וטינה (לא כי היא אדם איום, היא אדם די חיובית, אבל היא לא מקצועית ברמות על והיא חפיפניקית ברמות על וגם לא קוראת מיילים אפפעם כי למה לה?).

בבית מלבד העציצים שלי שמנסים לבצע התאבדות המונית (זה לא אני, זה מזג האויר המטורלל) לכולם טוב. הרעבה עברה השבוע סדרת בדיקות דם נוספות שתוצאותיהן העידו שתפקודי הכבד והלבלב שלה השפרו עד למאד והכליות שלה במצב פחות מדאיג משחששתי, כך שאני נוסעת בשלווה יחסית (תבקר אותה שכנה בכל יום, לפחות פעם ביום). ההוביטית ממשיכה להיות צמודה אליי וממשיכה להיות מקסימה ושובת לב להפליא (ובריאה פיזית מלח-מים). היא תבלה לראשונה בפנסיון ביתי ולא אצל הרחוקים הצפוניים. יש בבית שם גורה בת כשמונה חודשים (ובהתאם קצת היפראקטיבית). גברת פנסיון הסכימה להתחייב שלא לעזוב את ההוביטית כלל, אפילו לא לדקה, בדיוק כמו אמא. אני מקווה שיהיה לה טוב שם. המארחת שלה אישה מקסימה, הבית נעים, הסביבה ירוקה-כייפית ואני מקווה שתהיה הצלחה גדולה. בבית הפיזי חדר העבודה שהטריף אותי קשות סוגשל מסודר, לא באמת, אבל כבר לא זוועות מערערות. יש שולחן אחד כמעט פנוי ובהחלט נקי שעליו ממש מעט דברים מוכנים לטיסה (הדפסה של ביטוח הבריאות לדוגמה). המקרר כמעט ריק ממזון טרי שאאלץ לזרוק ולביבות התרד שאני מחבבת לכריכי טיסה כבר נקנו (היום). הכלים מאתמול סופסוף נרחצו. הבית ואני בשלום.

בחזית הנסיעות בשישי בבוקר הנפש ואני על מטוס לאיטליה (רומא, חוף אמלפי, איזור בארי) לעשרה ימים שאני מקווה שיהיה מאווררים ונפלאים. הערב אם דבר לא ישתבש נזמין כבר כרטיסים לנסיעה נוספת ביוני לחופשה משפחתית מאד ביוון (מנסים לחגוג ביחד את שלל אירועי השנה ובהם יומנישואין 50 להוריי, בר-מצווה לאחיין, ימי הולדת עגולים ושמחות קטנות אחרות). 

יותר נקודתית או בשגרה ימים טובים עם חברות חדשות וותיקות, איזון טוב בין בית לבחוץ, קהילה לא ותיקה אך גם לא חדשה שהיתה לי עליה המון ביקורת ואתמול היתה אצלי איזו התכנסות קטנה של תת קבוצה ממנה הצליחה לעשות אתמול מהפך סופר אופטימי בגישה לקהילה הזו והפוטנציאל שלה. כל זה נעים עד למאד.

בלי שום קיטור בכל זאת אי אפשר.. אני כבר שבועיים או שלושה עם כאבראש כמעט תמידי. ללא ספק יותר זמנים של כאבראש מזמנים ללא כאבראש. גם למי שדי טובה בתפקוד עם כאבראש ומיגרנות כשאין ברירה זה טיפה יותר מידי. לך לך כאבראש! כבראש לך ברח!!

אני ממשיכה בסכסוך הכללי שלי עם העולם, כי למה לי שלווה עכשיו?

במסגרת תוכניתנו אני תמיד עושה לא מה שאני אמורה (גרסה משודרגת של לנקות את הבית כשמתוכננים למבחני האוניברסיטה) הבוקר התחלתי בחיפוש מעשי של יישום איזה רעיון לראש השנה, אחרי שדיטי הזכירה לי בשבוע שעבר שלא סיפרתי דבר על משהו יצירתי וכמה זה עשוי להוסיף לשלוות הנפש. עכשיו אני כותבת פוסט. בערב החג בו אנחנו תיאורטית לא עובדים עבדתי בטירוף וסיימתי כמעט בארבע משהו שהייתי אמורה לעבוד עליו שבוע וחצי לפני ללא הצלחה (המזל הגדול שלי הוא שאני באמת מהירה). 

מי יודע, אולי השנה יהיו ברכות שנה טובה. למעשה זה יהיה יותר מברכות אם מה שהתחלתי יצליח. הפקה של ממש. אולי כדאי כבר עכשיו פשוט לדפוק ראשי בקיר במקום.

איטליה מתקרבת ואיתה חוסר הפתרון כרגע לרעבה שהיתה גם חולה מס' שבועות (כולל אישפוז, חרדות אובדן, כמעט זונדה, הקאות מרובות במיוחד רק בימי חג ומועד ובמחיר נפשי ופיזי תואם). בשישי הקרוב לעומת זאת יש להוביטית ולי דייט בפנסיון ביתי שאולי יארח אותה, להכרות עם אם הבית ועם הילדה המכשכשת הקבועה וגם עם מי שכבר נסגר שיתארח שם בחלק מהימים "שלנו". שכלו את האצבעות בעשר לערך. תודה.

בשגרה אני עדיין מנסה להביא את חדר העבודה בחזרה לתצורת חדר סתמי ולא מאד מסודר (מתצורת מחסן חלפים שמתחזק טינאייג'ר טיפוסי הנוכחית). אתמול נחשפו מקטעים של השולחן והיתה התרגשות רבה. לא מספיק מהם כדי להסיר ממנו אבק שנתגלה מחכה תחת הדברים שזזו (חלק מהעסק הזה של לסדר זה לא למצוא פיסות נטולות אבק מתחת לערימות?!) ועדיין. 

מה עובר לי בראש פרויקט ראשנה שירבה פה חפצים ואכסונים כה מוקדם בשנה? טוב לפחות את הניסויים לבדיקת התכנות כדאי שאתחיל. 

מה שלומכן? 

ימים משונים ועמוסים עוברים פה, אבל הנה הגיע הסופש ואיתו ההרדמות על הספה מוקדם מידי, ההתעוררות ההלומה של אחרי, ההתאוששות שלא תמיד מתרחשת ומעבר לגל תפקוד נוסף.

השבוע (בשלישי למעשה) היו לי שתי שיחות על עבודה ושינויים. האחת עם הנפש שמחפשת עבודה חדשה ובמסגרת זאת מצאה לנכון לעדכן אותי כמה ביג דאטה זה גדול היום וכמה כסף אוכל להרוויח (ועניין ושאר ירקות) אם רק אחליט לחזור ולמכור נשמתי לשטן. בתגובה ניסיתי להסביר לה עד כמה נעים לי לקום בבוקר ולא לפגוש אנשים (כן, אני מבינה כמה זה נשמע סוציופתי). היא (כתמיד) צחקה עליי שכמיזנטרופית אני מתנדבת ועוזרת לדי הרבה (א)נשים. זה נכון, אבל איכשהו זה אחרת. הרעיון לקום בבוקר ולחזור ולהצטרף להמון שנכנסים לקופסאות הפח הקטנות שלו ועומד בפקקים כדי להפגש במשרד ולדבר על מה הם ראו (ואני לא) בקופסה הקטנה של הטלויזיה אמש ולהבין עד כמה אני חריגה בעוד ועוד תחומים. להיות חברותית ולזכור מי הלך לרופא ואיזה ילד חגג יומולדת וצריך לשאול איך היה, ממש עושה לי לא נעים. ניסיתי לברר את זה עם עצמי כי על המתנדבים "שלי" אני דווקא זוכרת ובאהבה, לא מצאתי הסבר משכנע. אולי זה בכלל לקום ולהתלבש ו(לפעמים) להתאפר. השניה היתה קוצ'רית עסקית בעברה ועבדה איתנו תקופה ובמסגרת שיחת הפרידה שלנו אמרה לי שהיא רואה בי מגוון יכולות לא מנוצלות. בעיניה זה זמן טוב לעשות איזה בירור עם עצמי ("את צעירה, זה לא כל כך יקר, עדיף עכשיו מבעוד עשר שנים"). מרגישה קצת כמו צב שרוצה מהר לברוח בחזרה לשריון שלו, אבל אני מעריכה אותה וגם בלי ספק יש אולי לאן ללכת. 

השבוע גם מצאתי את עצמי ערה עד אחרי שתייים בשני לילות (אופסי, הנה בא לו לילה שלישי). אחרי הראשון עוד תפקדתי. אחרי השני הרבה פחות טוב. זה ביחד עם הראייה מתחילים לסמן שאולי אני כבר לא ממש ממש צעירה. חשבה לרגע וברחה מהמחשבה מיד לדברים אחרים.

מחר מגיע הכלבויניק לצבוע (שוב) את התיקון של הקיר שלא התייבש ונצבע טוב. כולנו (הוא יותר ממני) מקווים שבפעם האחרונה. אז שוב יחזרו דברים מדפים וניתן יהיה לברר מה עוד נותר פה מאסון הכוורת שהפלתי על עצמי. כלומר אני מאד שמחה בחדשה, רק אכסונית התאתגרתי עד למאד. חוסר מקום והצורך לא לזרוק דברים בעלי ערך אלא למסור אותם מעמיס פה ואני לא בטוחה שכך נכון. הרחוקה אמרה לי היום שבדומה לערך לשטח מדף בחנות יש ערך בשטחי בית וזה בסדר לשחרר ולזרוק לפעמים (אנחנו מאד טובות בלעזור לצד השני לזרוק, פחות בעצמנו). בטיולילה עם ההוביטית שקרה מיד לאחר השיחה הזו זרקתי שלל שחיכו פה על הרצפה בקרטון ירקות פתוח, אולם הדרך לפינוי עוד ארוכה. לפחות כל שאר המרחבים שקיטרתי עליהם ארוכות והוציאו אותי מאיזון בפוסט הקודם מוחזרים מתוקתקים עד עכשיו.

זה פוסט בלי ערך או משמעות. אני לא בטוחה למה אני כותבת אותו או מה רציתי להגיד. אולי אני צריכה "לשים את עצמי למחר" כמאמר סבי ז"ל שלא הכרתי. אני מרגישה שהיה פה משהו ואני מאבדת עליו אחיזה.