יש לי מין תחביב בעבודה, או אולי מעין משחק שאני משחקת עם עצמי שבו אני מנסה לצמצם את ה"משימות" או הדברים הפתוחים אצלי במייל ל-50 או פחות. 50 הוא המספר שהממשק הגוגלי נהג להציג בבת אחת וכל דבר מעבר דורש מעבר לעמוד נוסף. המשחק הזה מטופש בדיוק כמו שהוא נשמע וממגוון סיבות. ראשון, לרוב גם אם עשיתי או השבתי על מייל או משימה הוא ישאר ברשימה לפולוואפ, כי אני (אנחנו) הצד המבקש, המתאם, המצפה לתגובה או אישור, כך שגם כשאני עושה ממש הרבה רעש, מעט מאד "משימות" יורדות מהרשימה. הן רק מטופלות ויכולות להזנח לעת עתה. שנית, יש שם גם כל מיני סיסמאות חשובות שיוותרו בסטטוס הזה פחות או יותר לעד. עוד ראוי לציון לפחות, שאינסוף הדברים הפתוחים אצלי מתנהלים בעיקר בראשי הקודח (ולא כולם שם ברשימה), יש גם keep עם המוני רשימות ודברים פתוחים. ואחרון ואולי חשוב מכולם, שהממשק מציג היום 100 שורות במסך.. כל אילו לא מפריעים לי למצוא מידי פעם זמן ולשחק במשחק ה"בואי נראה אם את מצליחה להגיע בחזרה לחמישים". שנים הצלחתי לעמוד בו וכבר כחצי שנה אני במעל 70, מידי פעם יורדת קצת ומתקרבת לשישים. אני כרגע במשחק הזה והוא כה מגוחך (64, מקווה שבקרוב קצת פחות). OCD זה הכי! וגם זו דרך נהדרת לעשות הרבה רעש ולקדם דברים ושיחשבו שאני עובדת ממש קשה (כי מהי עבודה וקידום עניינים מאחורי הקלעים בשקט אם לא עץ שנופל ביער שומם שלא עושה רעש?).
בחיי הפרטיים יש גם הרבה יותר מידי דברים פתוחים. טרם נסגרה תוכנית דיסי והמעבר לניו יורק (אם כי כן בניתי מפה והתחלתי להתקדם איתה). טרם עשיתי ניסוי שנוטובות, אך הזמנתי חותמת מגניבה ואפילו אספתי אותה. קניתי קופסאות למונופול המשפחתי, אבל לא איתרתי עדיין את מי שי/תהיה מוכנים ליצור עבורי דמויות פימו תואמות את המשפחה כדמויות שיתקדמו על לוח המשחק (אם כי אני עובדת על זה ויש לי כבר שני סירובים). להבדיל, אימי אובחנה עם הפרעה גנטית (שלא ברור למה היא מתרחשת ואינה מולדת או תורשתית). זה אומר שהיא מתחילה סופסוף להשתפר (קצת) ושביקורי ברמב"ם עדיין רבים מהרגיל (טוב זו חוכמה קטנה מאד, ברגיל אין כאילו). בשבוע הבא מתוכנן ביקור נוסף וארוך במיוחד. כאילו שכל אילו אינם מספיקים, פתחתי בפרויקט אולי נחליף את כל רהיטי הסלון (ואני מתכוונת לכולם, כולל מזגן, אהילי מנורות, שטיח, שידת טלויזיה, ספרייה ומה לא). כמות הטאבים אצלי מתרבה ברמות אקספוננציאליות ויש שלל רעיונות ומעט מאד מחירים (כי למה שישימו מחיר באתר חלילה). הכי כיף לפנטז בלי מגבלות. הן יגיעו בהמשך.
אין התקדמות נראית לעין בנוגע לסיום הסכסוך בין עפולה לתל-אביב בביתנו.
מכירות את הקשר בגרון או הפרפרים בבטן עם הבחילה שיש אחרי החלטה שכולנו יודעים שהיא מוטעית או פוטנציאלית מבשרת רעות?
אז ככה. מאז שהחלטתי לטוס לכנס בספטמבר, שזו למעשה גם החלטה לא לחפש כרגע עבודה חדשה.
חומזה אני מרחיבה את החיבור שלי לכת התפוח עם אייפון (כבר נקנה, יגיע אליי כנראה מחרתיים).
חמישה חודשים עברו ללא שינוי משמעותי. לא השתחררתי משום הרגל מחשבתי. עדיין סופרת דברים שעשיתי בפעם הראשונה מאז (ישנתי אצל הוריי בחג, לראשונה בלעדיו, ושם נזהרתי לא לדרוך עליו בדרך בחזרה מהשירותים בלילה). בוכה מידי פעם, כמו עכשיו. המזרק האחרון ממתין על מדף ייבוש הכלים ונראה שלא אזרוק אותו לעולם. אולי פעם, כשאעבור דירה. הרדיאטור זז הצידה עם החום והמבט התרגל שלא לברוח למיטה (שעברה לחדר העבודה). זו כל ההתקדמות שלי בינתים, בחמישה חודשים. בוהה מידי פעם בתמונות של כלבים לאימוץ ומבינה שאני עדיין מחפשת תחליף ולא חבר חדש.
עדיין אתמול, המאומץ ביקר אותי אחרי שלא נפגשנו ממש המון זמן. הוא יהיה פה עם הרעבה בזמן שאינני. ילדים לפעמים זה מאד שימושי. הוא איש מאד מאד מיוחד המאומץ שלי ומחובר עם עצמו ובוחן את התגובות והמעשים שלו ברמות אחרות (וזה ממישהי שבאמת מחוברת עם עצמה היטב ויש הטוענים הרבה מעל הממוצע, או הכי שהם מכירים). אני ממש אוהבת ומעריכה אותו.
ישבנו וניסינו לגשר על כמעט שנה שבה לא דיברנו. מצאתי את עצמי מספרת קצת על המשבר והדילמות הנוכחיות. לא בפרטים. לא בקיטורים. בנושאי המהות. אני אוהבת את התובנות שלו ואת הראייה שלו. כל השיחה הזו גרמה לי לתהות מחדש האם אני רוצה לחפש עבודה אחרת, כלומר אם אולי אני לא רוצה להתפטר אם לא יפטרו אותי בשני (אני מתכננת לומר כמה דברים קשים והסיכוי לפיטורים עדיין שם ולא זעיק, אבל נראה שרוצים לנצל אותי עוד קצת לפני שיזרקו אותי).
ואז, הערב, דיברתי עם חברה מתנדבת של העמותה, שמכירה את הפרטים ומה קורה, ולא דיברנו כמה ימים. היא קיבלה איזו משרה חדשה וזוהרת. היא הבינה שהולך להיות לה משרד. ממש משרד עם דלת שהיא יכולה לסגור ושקט. ומצד אחד כשהיא אמרה לי להתקשר פתאום חזר לי הקשר בגרון ובבטן שמבהיר למה כל כך חשוב שאמצא מקום אחר, ומנגד השיחות, כלומר הזו ומערב קודם הזכירו/הבהירו לי את יתרונות המקום והחופש הרב שיש לי עם עבודה מהבית ושעות ובכלל.
עוד הבנתי אתמול שזנחתי לחלוטין כל פעילות יצירתית שעשיתי. אני לא בטוחה מתי זה קרה. אני מדברת על פרויקטי חריטה מידי פעם ולא עושה כלום. חושבת-מפנטזת על חדר עבודה, פתוח לי טאב חיפוש של סרטוני לישת חומר מזה חודשים ורוב חברי כבר יודעים לדקלם את רשימת יתרונותיו המרובים של הסקאט הקטן, אבל זה עוצר שם. לפני לא מעט חודשים לקחתי מאיזו אומנית שמלמדת פיסול ברשתות שפגשתי בנחלת בינימין גלויה והבטחתי לקבוע שיעור ניסיון. קיבלתי את חותך העיגולים המגניב של מרתה שהזמנתי והוא נח לו ארוז על אחד השולחנות במחסן הידוע בכינוי חדר עבודה (או שאולי להפך). אני אדם לא רוחני בעליל, אבל גיליתי מזמן שגם מבלי להתיימר לכשרון כלשהו, ליצירה או לפחות לחלק מהאפיקים שלה יש (עליי) אפקטים ממש מדיטיביים. אולי כל מה שאני צריכה זה לחזור לכמה אפיקים מחיי שנותנים לי את השלווה שמאד חסרה פה.
במסגרת הבריחה הכללית שאני אוהבת לטעון שהתחילה עם המות של הכשכוש, אבל מודה מידי פעם שהתחילה הרבה קודם, ברחתי גם מזה (וגם מהמאומצים ומעוד מגוון רחב של חלקים בחיי). אני מנסה לחזור לעצמי ולא בטוחה לאיזו עצמי אני מנסה להגיע. בינתיים, החזרתי את המאומצים. הוצאתי מהמדף אתמול את ארבע ההסכמות שקנה לי הבטש כשהחתול הקודם מת. אולי במקום לחזור, אתקדם ואלמד פעם שבאמת לא הכל אישי (אפילו אם לעולם לא אגיע לשום דבר אינו אישי).
הקשר בבטן לא עובר לי, למרות שהשיחה נסתיימה לפני שעתיים ומיד סיפרתי לה עליו והחלטנו לא לדבר על עבודה (שלי). כאב הראש לא עובר לי מהבוקר (כן, לקחתי כדורים לרוב וגם ישנתי בשעות לא קונבנציונליות). אני לא יודעת מה טוב לי כרגע. שומדבר שאני עושה.
איבדתי את האיזון שלי ואולי זה לא רק רע. אולי הגיע הזמן להתחיל לעבוד על למצוא איזון חדש. אני חושבת שאנסה להתנתק מהרשת בשבועות של הנסיעה. כן, אני אקרא בטח מיילים. אני אצלם המון כדרכי. הנייד והקינדל יהיו איתי וגם התחייבתי לסגור משהו של עבודה בשבוע השני. אבל החיבור הזה של האצבעות מחוברות בקצותן למקלדת והוריד למייל, אני לא בטוחה שהוא בריא או טוב לי כרגע (בכלל?).
אני ודאי לא אהיה הראשונה לציין את זה, אבל באחרונה נראה שלא רק שהטלויזיה שלי אלימה (הרבה) יותר מבעבר, אלא שהכותבים והמפיקים עושים מאמץ כן לייצר רעיונות חדשים ודרכים חדשות להפגין אלימות קשה כנגד נשים. נשים כמעט תמיד יהיו הקורבן המועדף על שלל רוצחים סדרתיים ומגוון פסיכופטים. אפשר גם לרצוח אותנו ספורדית ללא סדרתיות, שלא לומר להתעלל ולאנוס, להכות, למכור ומה לא.
נתקלתי ברשימת הסדרות הטובות ב-2014 של tv.com לא הרבה אחרי שהם פרסמו אותה ואני מסכימה עם חלקים ניכרים ממנה (לא צפיתי בכולן). קשה לקרוא לי רגישה ועדיין אני מעדיפה את האלימות הקשה שלי גורפת כמו באמריקאים או בויקינגים ולא מתעללת ומג'ונדרת כמו בבלש אמיתי או חניבל (שאמש נשברתי והפסקתי לראות באמצע פרק).
וחוצמזה עוד לא נגמר חודש ההתרעה של המקום שאני עוזבת וכבר הורחבה משרתי במקום השני. חופשת האבטלה החלקית בוטלה באחת. אני מתקשה להצטער, אילו חדשות טובות, ועדיין מרגישה שהעולם (שוב) רימה אותי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
