כשאני חוזרת עייפה או שיש לי משהו שאני לא רוצה להתמודד איתו בעבודה או שסתם איבדתי את החשק לנשום עמוק, אני מספרת לעצמי שמחר אתקשר או אכתוב שאני נורא לא מרגישה טוב ואקח יום מחלה. אני לא עושה את זה בסופו של דבר, אבל לרגע זה נותן לי לברוח ומאד נעים לי. הרבה יותר טוב מהשיימינג העצמי שסיפרתי עליו לא מזמן, אם כי גם הוא מעין שקרים ומניפולציות עצמיות.

אומנם הקטע לא באמת מתאים וגם אני די משוכנעת ששמתי אותו כבר, אבל אני עייפה, אז לכבוד הריבוט של באפי, קבלו (עונה 2, פרק 7)

חוצמזה הייתי היום בכפר סבא ואז בחיפה בבית קפה גרוע במיוחד (לא בטוחה מה היה יותר גרוע, השירות או האוכל, היו מנות גדושות משניהם, הא! פאן אינטנדד). למרות זאת אני חושבת שיומההולדת אליו נסעתי היה בס"ה נעים ומרגש (הברכה היפה שלי הביאה לכמה דמעות, כי באמת כתבתי מהלב). הצלחתי לצעוק רק פעם אחת ואפילו ההוביטית לא קופחה רוב היום. חזרתי בכביש בית אורן ערפילי אחרי השקיעה, אבל כשעוד היו דמדומים וזה היה כה יפה ונוגה. 

אם הייתי עובדת טובה הייתי עכשיו נכנסת לאיזו שאלת סטטיסטיקה ששאלו אותי לפני שעות ואין לי מושג איך להסביר (מחר יש לי על הבוקר תור לדואר ואז ישיבת צוות שהיה מאד נחמד לו הייתי באה אליה עם תשובה). כשאני חושבת על זה, ימי שני בערב הם הימים בהם אני לרוב מספרת לעצמי שאתחלה מחר.

Liar

מה שלומכן? וואו כמה זמן לא כתבתי.

אני לא בטוחה מה אני אמורה להשלים וברשותכן אצלול ישר לעכשיו כי בכל זאת מאוחר ואני קצת בהיפר שאני מקוה שישתחרר עם הכתיבה.

למה היפר? לא ממש בטוחה. היום בתשע וחצי לערך הסתכלתי סביב והבנתי שאני פשוט לא יכולה יותר. אנשים שונים "השאירו" לי דברים. הגנן שרצה לצ'פר אותי והביא לי 60 שתילים במגש פלסטיק סגול גדול (ואז זר על שטיחון כניסה לפני אור ראשון והפך באחת לסטוקר), התיקונצ'יק (המקסים) שעובד על הקיר ומבקר פה כבר הרבה יותר ממה שתכנן (או אני תכננתי) שהשאיר דלי עם חומרי יישור לקיר ושלל שפכטלים (ודברים בצד שאני הוצאתי מהכוורת בשל התיקון), אחותי שביקשה פוסטרים של פרסומת ועכשיו רוצה שלא יקופלו וכן רוצה שיחכו לה פה עד בואם בקיץ, קבוצת הנשים שנפגשות אצלי בתיאוריה פעם בשבועיים ולמעשה פעם בחודש, ואני באמת מארחת באהבה, אבל בבקשה תפסיקו להשאיר אצלי בקבוקי שתייה ועוגות לא טבעוניות ולתפוס לי מקום בארונות ובמקפיא - חסר לי המקום, הספרים ושאריות הדברים שטרם נמצא להם מקום במעבר מכוורת ענק לכוורת קטה ויפהפה, שקיות של ירקות שתכננתי לבשל אותם ולא הגעתי אליהם (או שהגעתי חלקית וחצי שק עדיין מבלה על השיש), קופסת הטישואים מהשפעת שקפצה עליי מאפס למאה ועשר בשעתיים בחמישי שעבר וקופסת הטישואים הריקה שמשמשת פח משומשים. כך, היום בתשע וחצי בערב קפץ לי ה-OSD וקמתי לסדר, לשתול, לקצוץ, לאדות ולטגן, לרכז ולהעביר למקום, להשקות, לטאטא ולהשליך. עכשיו כבר אחרי טיולילה עם ההוביטית שממשיכה להיות אור יציב בחיי ועם בית שעדיין אינו נקי או מסודר, אבל יותר מקודם. 

התכנים שאינם עבודה שאני צורכת לאחרונה קשים. אם בטלויזיה (סיימתי היום Hard sun), בקריאה (התחלתי את The color purple מיד אחרי The female of the species) או בחיים (אני מלווה אישית מישהי מאחת הקבוצות הפמיניסטיות שאני נמצאת בהן ועולים שם תכנים מאד מאד קשים במפגשים ארוכים מידי שאני לא בטוחה איך לתחום). איכשהו עם כל זה ושפעת בהפתעה וכל הבלגאן אני דווקא ישנה בלילה. מנגד שברתי לאחרונה קערה שאהבתי וואזה שחרטתי (ועדיין לא זרקתי כאילו שאם היא תמשיך לעמוד במונומנט על השיש זה יעזור למישהי במשהו). אני לא זוכרת אם כתבתי פה על שברים, אבל אני מהאנשים המוזרים האילו שממש ממש נדיר שמשהו נשבר להם. הרצף הזה קשור בחוסר המקום שתיארתי קודם, אבל להערכתי בעיקר במצבי הנפשי. 

לכאורה הימים פה טובים. הלחץ בעבודה נרגע כחודש אחרי שחזרנו כולנו מכנס ומחופשה. הסחרחורת עברה חודש וחצי אחריי. יש פה כוורת חדשה, תמונות חדשות על הקיר ושטיח חדש חורפי שכולם עושים לי מאד נעים. יש כרטיסי טיסה (לנפש ולי) לאיטליה למאי ואפילו כבר סגרתי מקום לינה ברומא שאני ממש ממש מרוצה ממנו (סגירה טרייה משלשום). כולן טפו טפו בריאות (כלומר חוץ ממני וגם אני כבר הרבה יותר טוב) וגם הקרובים והמרוחקים בס"ה בטוב. עכשיו, כבר נושמת סדיר, אני מנסה להבין אם באמת יותר מידי דברים בחוץ הצליחו כך להעביר אותי על דעתי או שיש שם עוד משהו. נו, לפחות יש אוכל לימים הקרובים וגם הרבה יותר נעים פה.

שאני עובדת בטירוף, לא מספיקה חצי ממה שתכננתי כי יש חצי מיומי מתבזבז בשיחות טלפון לא יעילות עם אנשים לא חדים מספיק לטעמי (שבהן אני חוזרת על דברים שכבר כתבתי כמעט מילה במילה במייל) ועל אינסוף מיילים של תקלות טכניות שלא אני אמורה לטפל בהן (כך עובר לו יום ועוד יום); ואז אני נרדמת על הספה, מתעוררת, עוברת למיטה ולא נרדמת. בימים הקודמים נלחמתי עם עצמי ובסופו של דבר נרדמתי. היום החלטתי לוותר. למה יש סופש אם לא כדי להיות ערה בחמישי בלילה? (אם אהיה פה מחר).

מה עושים כשמתייאשים מלישון בשלוש ומשהו? מתלבשים ויוצאים עם הכלבה לטיול כמובן. מאז כבר הספקתי "לשחרר" למסירה תיקים וספרים שאני צריכה לשחרר מזמן. מצאתי ספרייה חדשה שמאד נראית לי. היא יפה להפליא, אבל יש בה הרבה פחות מקום מבכוורת הענק הסופר פונקציונלית הנוכחית. אני עובדת כבר מזה זמן על שחרור ספרים, למעשה עוד לפני שמצאתי את הספרייה החדשה, אבל אין ספק שהיא האיצה את התהליך. היא גם מאתגרת כי היא בנויה לספרי קריאה וספרים "אלבום" בגובהם לא יכנסו בה (גם לא בשכיבה). קשה לי להפרד משלל ספרי פו הדב וספרי ענק מוערים ונפלאים אחרים, אז אני מחפשת מקומות חלופיים בבית. ראשונים מצאו בית חדש (כלומר מדף חלופי) הקלסרים של החשבונות (אני לא בטוחה שמיתר פונקציונליות ראויה להערכה, היה מקום ייעודי ישן שטרם נתפס והם חזרו אליו). עכשיו פיניתי מדף בארונית בחדר עבודה אליו יכנסו כל הגבוהים. נראה לי שזה מה שיסלול את הדרך ומוכנות הבית לקלוט את הספרייה (כלומר לפני לארוז את כל התכולה, לפרק, לסתום חורים, לצבוע וכו'.. אבל למה בקטנוניות?!). בארבע וקצת נזכרתי שאחותי מתכוננת לארוחת ערב בשעה זו ממש, אז סיפרתי לה שאני ערה וזמינה. היא תתקשר כשהם יסיימו. 

"מינימליסטים" (במרכאות כי אני לא באמת) מספרים שהם משאירים את הספרייה לסוף. הפרידה מספרים היא קשה וגם מאד אמוציונלית. שמתי לב שהחלק שכלל לא התמודדתי איתו בינתיים הוא המטבח. מסתבר שאני קשורה לחלק מהקערות והצלחות שלי יותר מלספרים. אני לא בטוחה מה זה אומר עליי. 

ועדכוני יומי היקר כי בכל זאת לא הייתי פה יותר מחודש. עשינו ראשנה בחיפה עליו הבאתי "הכנות" תבשילים (מיקסים קציצות תרד על בסיס המתכון הזה וקבבונים על זה ושלל חומרים וחצי מוכנים שקשה למצוא בצפון וקל להשיג עם רכב במרכז) ובישלתי את רובו שם. נשארנו כמעט שלושה ימים ועשינו הרבה זמן איכות (בשילובים שונים). זו השנה הראשונה מזה לא בטוחה כמה שלא שלחתי שנוטובות (והעולם לא נפל ואיש לא התקשר בדאגה). סיימתי לפנות את השידה שסיפרתי שאני רוצה להוציא מפה, אך היא עודנה כאן (אני צריכה למצוא למי לתת אותה וטרם מצאתי). הזמנתי את כל הקוביות הנוספות של התמונות לסלון (אך טרם קיבלתי או תליתי). הזמנתי טיסה לכנס של נוב' וביקור הרחוקים לאחריו. הודעתי בהתנדבות שאני עוזבת ואף הספקתי להשלים תהליך פרידה. אתמול היתה המשמרת האחרונה שלי שהיתה מאד מאד מרגשת ומקסימה. אני לא בטוחה שאני מבינה עדיין. הן הפכו לכזה קבוע בחיי. בלי ספק אתגעגע. נרשמתי לחוג פיסול כדי להשיג שירותי שריפה וגלזורה לצלחות שאני רוצה להכין לעצמי מזה שנים (ואז, או אחרי, אמצא את עצמי מסדרת ונפרדת מחלקי מטבח סופסוף). הכל באמת בסדר ואני ממשיכה להתקדם. רק הרבה יותר מידי פתוחים והראש עובד שעות נוספות ומפריע לי לישון.

אני קוראת ושוקלת כל מיני ז'אנרים של סלואו ומינימליזם כבר המון זמן (שנים). זה כולל להקשיב לספר של מארי קונדו (לא ישמתי דבר, שיטת הקיפול שלה לא נשמעת לי) וצפייה בדוקו על המינימליסטים. כתוצר איכותי (במובן הצלחת החינוך) של תרבות הצריכה והקפיטליזם, גם אני כמובן קונה יותר מידי (בפרט מסין), צוברת לא מעט ולא משתמשת בכל מה שיש לי. ברשימת "פעם אולי" שלי משמאל יש לא מעט פריטים שהם למעשה מוצרי צריכה. גרוע מזה, שופינג כהתנהגות, עדיין מרגיע ומשמח אותי (הרבה יותר מידי).

כחלק מהחשיפה שלי לתנועות הפחתה כאילו ואחרות ערכתי כמה שינויים בחיי, שאולי ישמעו מינוריים, אבל חלקם היו משני חיים עבורי. לפני שנים (די רבות) החלטתי שאני לא קונה עוד ספר לפני שאני קוראת לפחות חצי מהספרים שקניתי ומחכים לי על המדף. מאז קראתי עוד הרבה ספרים, לא רק מהמדף שלי וקניתי ספרים בודדים בלבד (לקינדל). החוק כיום הוא שספר לא יכול להכנס למדף (גם אם הוא מתנה או מסירה מחברים עושי סדר) בלי שספר אחר יצא במקומו ויפנה את מקומו. מאז התאונה הגדולה אין נעל שנוחה לי ללכת איתה, אז מינימליזם (חד) בנעליים הפך לכורח מציאות מצער ולגמרי לא בחירה, ועדיין, יש שם מינימליזם מרשים. תיק REI עתיר חלוקות וכיסים שקיבלתי מאחותי והפך לכה שימושי גרם לי (כמעט) להפסיק לקנות תיקים. אני עדיין בחיפוש אחר תיק העבודה/מחשב האידאלי וכרגע בוהה בכמה, אבל האחרון שקניתי היה לקראת הכנס הקודם בספטמבר, כך שאני לא מרגישה שזה נורא, בעיקר שפעם הייתי קונה בערך שניים-שלושה תיקים בחודש. אני משתדלת לקנות רק אוכל טרי שאני מתכננת לבשל ממנו משהו וכיום ממש נדיר שאני זורקת מזון (מצרכים או מבושל). המעבר לטבעונות בלי ספק מאד תרם להצלחת השינוי הספציפי הזה. עברתי לעציצים כולל כאילו שפורחים בתוך הבית והפסקתי לקנות זרי פרחים. גם אוסף הלקים המפואר שלי לא התרחב ממש מזמן (אם כי צבעתי לאחרונה שני עציצים ופיניתי במגירה הספציפית ההיא קצת מקום). בהיבטי ריהוט ומקום יש פה עוד הרבה עבודה לעשות, אבל הסלון, הכבר לא חדש, כולל פחות פריטים מבעבר. באיזשהו חג (פסח?!) עשיתי סדר מחודש בארון המגבות והמצעים ויש בארון המגבות כיום המון מרחב (במצעים נכשלתי כרגע). אני עדיין בוהה מידי פעם במגבות של רנטקסט שאני לא באמת צריכה ובינתיים מצליחה לסגור את הטאב הזה בלי להזמין. יש עוד תחומים ש"סידרתי" אצלי. דיגמנתי פה בעבר נטייה ליותר מידי סדר, כך שאין ספק שמינימליזם "מתלבש" עליי טוב לפחות בחלק מתחומי החיים.

פחות זמן, אבל לפחות מספר חודשים שאיבדתי משהו מחדוות החיים ולא פחות חשוב מהגבולות שהצלחת לקיים שנים בין עבודה לבית. גבולות שכמי שעובדת מהבית קיימתי שנים בהצלחה מרובה. זאת למרות שכיום שאני ממש סוגרת את מסך הלפטופ ושמה מק בטעינה בכל ערב ובכל סופש כמעט לכל אורכו (כי איך אכתוב את זה עכשיו בלעדיו). איפושהו הגבולות הטשטשו וכל מה שאני עושה זה עבודה, לבהות ב-TV (בלי כבלים, לווין, סלקום TV וכו' מזה למעלה מעשור), לדבר בטלפון, לקרוא (לא מספיק) ולטייל עם ההוביטית הקסומה טיולים שהולכים ונעשים יותר ויותר מהבילים ובלתי נסבלים. והנה אני אומרת את זה בקול (או שחור על גבי בז') - זה לא מספיק לי. 

אני לא חושבת שאתגר/פרויקט 333 - 33 פרטי לבוש (כולל אקססוריז ונעליים) לשלושה חודשים ממש מתאים לי. לא שארון הבגדים שלי ריק, אבל קניות של בגדים לא היה "קטע" שלי אפילו כשהייתי צעירה ורזה. שוקלת, אבל לא נראה לי שממנו יבוא האושר. אני לא בטוחה איך להמשיך מפה. אני יודעת שאני חייבת לעשות משהו, כי כל זה הופך אותי לפחות סובלנית, להרבה יותר עצבנית ו"על הקצה", לטרודה ולא ישנה טוב (במיוחד והבסיס שלי לא היה איזו הצלחה זוהרת מלחתחילה). בסופש הקודם הייתי כל כך עצבנית שממש דיברתי על זה שלא נעים לי עם עצמי. ניסיתי לשייך את כל זה להורמונים, אבל זה לא הם. אני מניחה שאני מחפשת פרויקט, או תחביב חדש, או התנדבות אחרת שתכלול את ההוביטית שממש ממש מתקשה להשאר לבד. רעיונות?

וחוצמזה ההוביטית ואני חוגגות שנה ביחד. 

אתמול התחלתי להבין שבעוד שבועיים אני טסה. 

עדיין אתמול, המאומץ ביקר אותי אחרי שלא נפגשנו ממש המון זמן. הוא יהיה פה עם הרעבה בזמן שאינני. ילדים לפעמים זה מאד שימושי. הוא איש מאד מאד מיוחד המאומץ שלי ומחובר עם עצמו ובוחן את התגובות והמעשים שלו ברמות אחרות (וזה ממישהי שבאמת מחוברת עם עצמה היטב ויש הטוענים הרבה מעל הממוצע, או הכי שהם מכירים). אני ממש אוהבת ומעריכה אותו.

ישבנו וניסינו לגשר על כמעט שנה שבה לא דיברנו. מצאתי את עצמי מספרת קצת על המשבר והדילמות הנוכחיות. לא בפרטים. לא בקיטורים. בנושאי המהות. אני אוהבת את התובנות שלו ואת הראייה שלו. כל השיחה הזו גרמה לי לתהות מחדש האם אני רוצה לחפש עבודה אחרת, כלומר אם אולי אני לא רוצה להתפטר אם לא יפטרו אותי בשני (אני מתכננת לומר כמה דברים קשים והסיכוי לפיטורים עדיין שם ולא זעיק, אבל נראה שרוצים לנצל אותי עוד קצת לפני שיזרקו אותי). 

ואז, הערב, דיברתי עם חברה מתנדבת של העמותה, שמכירה את הפרטים ומה קורה, ולא דיברנו כמה ימים. היא קיבלה איזו משרה חדשה וזוהרת. היא הבינה שהולך להיות לה משרד. ממש משרד עם דלת שהיא יכולה לסגור ושקט. ומצד אחד כשהיא אמרה לי להתקשר פתאום חזר לי הקשר בגרון ובבטן שמבהיר למה כל כך חשוב שאמצא מקום אחר, ומנגד השיחות, כלומר הזו ומערב קודם הזכירו/הבהירו לי את יתרונות המקום והחופש הרב שיש לי עם עבודה מהבית ושעות ובכלל.

עוד הבנתי אתמול שזנחתי לחלוטין כל פעילות יצירתית שעשיתי. אני לא בטוחה מתי זה קרה. אני מדברת על פרויקטי חריטה מידי פעם ולא עושה כלום. חושבת-מפנטזת על חדר עבודה, פתוח לי טאב חיפוש של סרטוני לישת חומר מזה חודשים ורוב חברי כבר יודעים לדקלם את רשימת יתרונותיו המרובים של הסקאט הקטן, אבל זה עוצר שם. לפני לא מעט חודשים לקחתי מאיזו אומנית שמלמדת פיסול ברשתות שפגשתי בנחלת בינימין גלויה והבטחתי לקבוע שיעור ניסיון. קיבלתי את חותך העיגולים המגניב של מרתה שהזמנתי והוא נח לו ארוז על אחד השולחנות במחסן הידוע בכינוי חדר עבודה (או שאולי להפך). אני אדם לא רוחני בעליל, אבל גיליתי מזמן שגם מבלי להתיימר לכשרון כלשהו, ליצירה או לפחות לחלק מהאפיקים שלה יש (עליי) אפקטים ממש מדיטיביים. אולי כל מה שאני צריכה זה לחזור לכמה אפיקים מחיי שנותנים לי את השלווה שמאד חסרה פה.

במסגרת הבריחה הכללית שאני אוהבת לטעון שהתחילה עם המות של הכשכוש, אבל מודה מידי פעם שהתחילה הרבה קודם, ברחתי גם מזה (וגם מהמאומצים ומעוד מגוון רחב של חלקים בחיי). אני מנסה לחזור לעצמי ולא בטוחה לאיזו עצמי אני מנסה להגיע. בינתיים, החזרתי את המאומצים. הוצאתי מהמדף אתמול את ארבע ההסכמות שקנה לי הבטש כשהחתול הקודם מת. אולי במקום לחזור, אתקדם ואלמד פעם שבאמת לא הכל אישי (אפילו אם לעולם לא אגיע לשום דבר אינו אישי).

הקשר בבטן לא עובר לי, למרות שהשיחה נסתיימה לפני שעתיים ומיד סיפרתי לה עליו והחלטנו לא לדבר על עבודה (שלי). כאב הראש לא עובר לי מהבוקר (כן, לקחתי כדורים לרוב וגם ישנתי בשעות לא קונבנציונליות). אני לא יודעת מה טוב לי כרגע. שומדבר שאני עושה.

איבדתי את האיזון שלי ואולי זה לא רק רע. אולי הגיע הזמן להתחיל לעבוד על למצוא איזון חדש. אני חושבת שאנסה להתנתק מהרשת בשבועות של הנסיעה. כן, אני אקרא בטח מיילים. אני אצלם המון כדרכי. הנייד והקינדל יהיו איתי וגם התחייבתי לסגור משהו של עבודה בשבוע השני. אבל החיבור הזה של האצבעות מחוברות בקצותן למקלדת והוריד למייל, אני לא בטוחה שהוא בריא או טוב לי כרגע (בכלל?).