מישהי בעבודה של הנפש מתנדבת באיזה ארגון שמנסה להראות לתיירים את הצד היפה של הישראלים באמצעות אירוח לארוחת שישי. מדובר בפרויקט לא דתי (תודה לאלות). אני אמרתי שאני מוכנה לבשל, אבל מארחות אצלה. פרסמנו ארוחה טבעונית עם כלבה ושלושה חתולים. הערב יש לנו ארבעה אורחים.

את רוב הבישול נעשה אצלה, אבל קשה לי לבשל בלי התבלינים שלי והסכינים שלי שאר כל ה-ים שלי.. אז המקרר שלי נראה כרגע כך:

בתפריט

ראשונות:

- סלט חסה ואפונה 

- סלט עדשים שחורות וקוביות בטטה

- חומוס + טחינה (קנויים)

- עלי גפן (עם רוטב חמצמץ טבעוני שמזכיר קצת יוגורט ליד)

- כרוביות בציפוי

- מלפפונים כבושים (קנויים ביתיים מיפו)

- פיתות טריות משובחות אל-דרום-תל-אביב (ולא של סופרמרקט)

- חלה 

עיקריות:

- שולבטו

- טופו בתרד ותפ"א

- פתיתים ברוטב פיטיות

- שעועית ירוקה מוקפצת

- ירקות בתנור

- ספגטי עם פסטו (למתקשים :)

קינוחה:

- סורבאים (היה אמור להיות אשכוליות קמפרי ומשמש, לא בדקתי מה נקנה בסוף)

- קוביות חלווה

בשתייה יש אינסוף קל ומים ובירה (ישראלית) ויינות (ישראלים).

אני חושדת שאולי לא הקשבנו היטב כשאמרו לנו שהקטע החשוב אינו האוכל.. אבל איזו ארוחה ישראלית היא ארוחה בה לא חשוב האוכל?! 

לא שמתי לב שלא כתבתי חודש וחצי כמעט, והאמת שעברו לי לא מעט פוסטים בראש. מוזר.

לכבוד השבועות התנדבתי להגיע צפונה מוקדם עם ההוביטית ולבשל חג. אימי כידוע לא בשיא הבריאות וההמנעות שלי ממאכלי חלב מאד מאתגר אותה עוד לפני המחלה. בתוכנית מרק תפ"א קר (במקור חלבי), לביבות פירה, סלט עם חטיפי גביניות פטה שקדים (בכלל לא בטעם פטה, אבל מאד מאד טעים), סלט איטריות בורמזי (שהפך פה לחביב הקהל ונעשה בכל פעם עם איטריות אחרות - מה שאני מוצאת לקנות - ועם פלפל אדום במקום עגבניה כי אז אפשר לאכול ממנו גם למחרת), פשטידת בצל (הרבה עבודה, אבל היא יוצאת ממש כמו הפשטידות עם הגבינה של פעם) ולזניה (תרד או אפונה או גם וגם). לקינוח עלק גביניות שמרים או בלינצ'ס עלק גבינה + אם אספיק לעבור באמורה מיו טירמיסו אמיתי עם גבינת מסקרפונה. 

אבא שלי התנודב לרכוש את המוצרים המתכלים (כלומר הטריים מהקירור וירקות). כל הרשימה מורכבת מדברים שהוא לא מכיר או לא רגיל לרכוש. הוא יקלל, יתקשר אליי 7 פעמים ויעמוד בכל המשימות. רשימת הדברים "להביא מהבית" ארוכה יותר והרבה פחות קוהרנטית, אבל היא בשבילי. הרשימה כוללת לדוגמה - מגבות עודפות, גבנ"צ חיים, כף גלידה בגודל בינוני + קטנה במיוחד (יש לי 4 גדלים אחרי שויתרתי על אחת), סויה לסלט ובקבוק בּבּלי עם רימונים. 

במסגרת היותנו משפחה מתוכננת מידי, אימי כבר שאלה אותי אם להשרות לי משהו (ויתרתי).

מעבר לזה התנהל קודם דו השיח המשעשע הבא:

במסגרת ההכנות וכאדם אחראי היום תדלקתי, ניקיתי חלונות קידמי ואחורי ומילאתי אויר בצמיג האחורי שכבר מזמן ביקש יחס (אחראי אמרתי! להתמקד בבקשה בזה שעכשיו עשיתי ולא בכמה זמן אני מזניחה). מחר ההוביטית נוסעת לחפיפה (הפתעה למען אימי האלרגית) ואני מבקרת את השיננית שלי. מאד נוח השילוב הזה של רופא שיניים וספרית לכלבה בקרבת מקום. מי היה חושב שזה השילוב שיעבוד לי.

אני קצת מתייחסת לכל החג הזה כאל מבצע צבאי מתוקתק. מרגישים, נכון?

מעבר לזה אני בגל כללי של יעילות ותקתוק. מצאתי לי בנק חדש. איפסתי עמלות על כרטיס האשראי החוצבנקאי. הבית נקי. הכביסה מכובסה. המקרר (סוגשל) מלא. שיחות עומק עם הרחוקה ומפגשים מרובים עם הנפש. ההוביטית מטופלת במיוחד וכל הגינות סביב מכירות אותנו היטב (אפילו נרשם שיפור קל שבקלים בחרדת הנטישה. הידד). אף מילה בבקשה על ההתעלמות שלי מביטוח לאומי שנזכרו בי או על התמונות שטרם שלחתי להדפסה - תודה.

אני דוחסת 700 דברים בסופש ומצליחה גם לנוח ולקרוא. נכנסתי לסדרת The Lunar Chronicles והיא קריאה במיוחד (אם כי לעיתים בעומק שלולית קיץ, לרוב לא). מדהים איך במצב התפיסתי הנכון אפשר להספיק (הרבה) יותר ולהרגיש יותר מלאים אחרי. 

במסגרת אנקדוטות גוגל טרנסלייט תרגמתי לא מזמן מצגת של ממצאי סקר לאנגלית בחוסר חשק משווא שהביא להתחלה עם הגוגלים. מסתבר שאפילו שנים (ספירת "נוצרים") נכתבות שונה באנגלית ובעברית. מילא שונה, גם לא עיקבי.

חג שמח ונטול סבל לכולכן!

נדיר שאני מחפשת מתכונים בהונגרית. בד"כ אני מעדיפה גרסאות של אימי, ניסוי וטעייה מזכרון וכמובן שהטבעון שנחוץ לעיתים קרובות תורם את תרומתו.

רצה הגורל ודווקא את הכרוב הסגול המאודה של גונדל (מסעדה בודפשטית ידועה במיוחד) אני אוהבת ואת של אימי פחות. כך יצאתי הבוקר למסע חיפושים אחר מתכון מתאים. התחלתי מלנסות להבין מתכונים בעזרתו האדיבה של גוגל טרנסליייט. זה נראה כך:

למי שתוהה על ההערה "כל מצורף סטייק נהדר !! תרנגול ההודו בחג המולד הקרוב יתנהל כשורה." בהונגריה מקובל להתאים "תוספות" למנות בשר ספציפיות ואין להחליפן באחרות כמקובל בארצנו. עם זאת,  אני יכולה להעיד שאם יהיו פה סטייקים או תרנגול הודו (כולל חי ומקרקר) בחג המולד הקרוב, הדבר היחיד שבטוח הוא שדבר לא יתנהל כשורה.

כן, המתכון היה לי מספיק לא קוהרנטי (וגם היין לא נשמע לי, זה אמור להיות חומץ) שניסיתי עוד כמה. הנה אחד מהם:

אכן מתכון טוב, אבל נראה לי שאני, אני דווקא יכולה לבלגן.

אז מה היה לנו? 

אני מעריכה שזה צריך להראות בערך כך:

פורסים ראש כרוב (שלם) לפרוסות דקות וממליחים קצת שיגיר החוצה נוזלים. לא ברור לי אם שוטפים אח"כ או לא. אני חושבת שלא. סוחטים.

בינתיים קוצצים בצל דק (או לחצי עיגולים).

מטגנים שמן (2-3כפות) עם סוכר (כף או יותר אם אתם אוהבים מתוק) לכדי קרמל. מוסיפים את הבצל ומטגנים קלות. מוסיפים את הכרוב (אחרי הסחיטה כמובן) ומטגנים קלות. זה השלב שאם אתם הונגרים אתם גם מוסיפים 2-3 תפוחים חמוצים מגוררים ומטגנים גם איתם עוד 2-3 דקות ואם אתם לא או אינכם הרפתקנים באוכל אולי כדאי לוותר על התפוחים. מוסיפים תערובת של 2/3 חומץ (כנראה תפוחים) על 1/3 מים (לא ברורה לי הכמות, אני חושבת שאוסיף בכפות) + כף קימל (תאמינו לי שקימל ולא כמון) + מלח לפי העין. מאדים ביחד 45 דקות עד שעה. 

כן כן, לא כתבתי, לא החלפתי תמונת שנוטובות, לא סיפרתי איך היה ואיך חזרתי.. אני בלוגרית איומה. 

היה עמוס ונעים ומעניין ולחוץ ומלא מנוחה וארוך מידי וקצר. מלא חוויות, הידוק קשרים ישנים ויצירת חדשים. הכל תלוי על איזה חלק משלוש הטיולים שאני דוחסת לקצת יותר משבועיים כשאני בארה"ב מסתכלים. חזרתי לשם שינוי ובאופן לגמרי בלתי צפוי רק עם ג'ט לג קל ולא חולה. אני טוענת שזה הכל בזכות הקייל (מתכון מומלץ בחום, קוקוס לא ממותק כמובן). 

עזבו אתכן טיול, התכנסנו כאן לשאלה הרבה יותר חשובה, קיומית למעשה. המחברת הקבועה שלי עומדת להסתיים ואני לא בטוחה איזו אני רוצה להתחיל.

צמצמתי לשלוש קומבינציות. כולן מחברות שורה. הימנית בעיני גם יפה וגם מתוקית ויש לה מקום מובנה לתאריך (שזה יתרון וחסרון באחד). מנגד אין לה שום אמצעי סגירה (שזה ממש מוזר). האמצעית מחכה לי כבר נצח (יש לה גם אחות סגולה שגם ממתינה). זה חשוב כי מתישהו הגומי שלה יחליט להחזיר את נשמתו לבורא הגומיות. היא גם כמובן יפה ו"נקייה" מאד. כמעט קלאסית. השמאלית נסגרת עם מגנט שזו סטייה שלי, וגם היא יתרון וחסרון כי זה מגניב, אך גם מגביל מלהכניס פתקים ושטויות במחברת.

והחיים? עדיין מתאוששת מאחרי החגים. כל עוד אני עסוקה בכגון אילו מצבי כנראה טוב. יש עוד קצת זמן. עצות ודעות מנומקות (או כלל לא) בבקשה!

במסגרת הבטחתי ולכן אקיים.. עדכונים מהשטח.

חלקים ניכרים משישי לפני שבוע וקצת זכיתי לבלות ברמב"ם במקום לאכול במסעדה ביתית ולעשות סופש רגוע עם הופעה וניסויים בשנוטובות כמתוכנן, מאחר ואימי התאשפזה. אין שום חדש. היא לא משו כבר תכף חודשיים. רופאת המשפחה שלה שולחת אותה לשלל בדיקות ואחת מהן שבה עם ממצאים שגרמו לה לשלוח אותה להתאשפז. זה בסדר. היא טעתה בכל ההשערות שלה (וכל הבדיקות עד כה הפגינו שהיא לא בכיוון, טפו טפו), הגדילו לעשות הרמב"אים ולא אישפזו אותה במחלקה שהרופאה ביקשה כי מיד הבינו שהיא לא בכיוון. לא שהם מצאו חלילה מה יש לה. לפחות נפרץ הקשר העבות שפיתחה אימי עם הרופאה שדעתי עליה, לומר בעדינות, לא מלאת הערכה.

שבוע שעבר היה שבוע מתיש, מלא נסיעות רכבת ותסכולים מהוריי שלא רצו עזרה או להטריח. אז מתי אתם מתכננים להטריח אם לא כשאחד מכם בבי"ח?! כן, כל החוויה כולה היתה אושר גדול. עכשיו היא בבית. עדיין ללא איבחון. עוד ועוד דברים נפסלים וגם זה לטובה (ואני ביקשתי על מה לקטר).

עוד בשבוע שעבר חזרו אליי עם איזו כלבה ששבתה את ליבי, שקלתי לקחת ושמחתי במיוחד כשמישהי אחרת החליטה לאמץ (וחסכה ממני את הדילמות). מסתבר שהדילמות לא נחסכו כלל, הן שבו לנגוס בעכוזי בשילוב עם נסיעות לבית החולים ולחץ ועבודה וכיף-כיף-צלמו-עושים-פה-חיים (מזל שהוא גדול, מדושן ויודע להתמודד עם כאילו). היא כלבה קטה ומתוקה. היא מזכירה מאד במראה את כשכוש אהובי, מעין מיני-כשכוש מלא חיוניות. היא שחורה ומבוגרת ולא מתה על ילדים (או כך סיפרו לי) וכל זה הופך אותה לכמעט בלתי מסירה בארצנו מעודדת הילודה (ובעולמנו הגזען מעודד חיבת הלבנים). בחמישי בערב אספתי אותה. בשישי היה באמצע השטיח בסלון כדור ופתאום שבה לי התחושה שהסדר על כנו. יש דברים שזה מקומם. צעצועי כלבים הם אחד מהדברים הללו, מסתבר, או כמו שאמר לי הוטרינר שלנו היום "יש אנשים שלא יודעים לחיות בלי כלב". היא עפולאית, הקטנה. היום היא עשתה עלייה פורמלית, ומעתה היא תל-אביבית. הרעבה, כצפוי, זועמת. היא מסתגרת רוב הזמן בחדר השינה (הסתגרות מרצון וללא הגבלה מצידי) וכשאני נכנסת ללטף ולבדוק לשלומה היא מנהלת איתי שיחות קיטורים ארוכות ולא אופייניות. כאילו מסבירה לי - זה שיקוץ! דיבוק צא! עשית טעות נוראית ואינני מרוצה כלל, אנא גרשי את הלז מהבית והחזירי את השלווה לחיינו. אציין שבינתיים לא נצפו אף לא אחת מתופעות הלואי בהם האשימו אותה - לא אי חיבה לילדים, לא כלבים שהיא לא מסתדרת איתם, ולצערי גם לא אדישות לחתולים (כך גילינו, הנינג'ה הרעבה ואני, בסיורי הגישוש שלה). 

בין לבין טרם התחלתי ניסויים בשנוטובות, אבל הזמנתי טיסה ואני ממשיכה בסוף (כמה צפוי) לרחוקים שוב. זה יוצא ראשנה וגם בכל זאת, משפחה (ועוד כזו שאני אוהבת). אני אבכה מרות כשאשוב חולה, אבל זה מה שיש. עוד לא החלטתי מתי אני עוברת מדיסי לניו יורק, כך שגם טרם הזמנתי רכבת וכדאי שאעשה זאת בקרוב מאד, כי על רוב הרכבות הרלוונטיות יש כבר רק מקום יחיד במחיר הנמוך. בהיותי מגיעה לרחוקים, פצחתי ב(תת)פרויקט חלופי (לא באמת חלופי, רק עקף בסדר החשיבות את השנוטובות) שהוא בניית משחק מונופול משפחתי מותאם להם. ההשראה מההתנדבות ומישהי שעשו לה (מאמם ממש). ההפקה שלי כמובן כוללת הרבה יותר מידי עבודה גרפית (כיפית ומתישה כאחד) בשלב הזה. המבנה של הלוח מוכן. שטרות הכסף הממותגים עם תמונות משפחתיות כמעט מוכנים. חלקים מהתוכן הייעודי כבר נהגו והם כתובים בנקודות. מאוחר יותר אחליט איפה מדפיסים את כל האושר הזה ואיך מבצעים ממש. אני באמת צריכה לבדוק גדלים של קופסאות גדולות יחסית ושטוחות. אני מקווה שיתלהבו ונשחק כמה שעות טובות. הם משפחה חובבת משחקים ובפרט משחקי לוח. אני ממש שוקלת לרגע לרכוש מדפסת לצורך העניין. אני בטח אמצא פתרון אחר, אבל המחשבה עברה לי לרגע. יש לדעת שאני סרבנית מדפסת מספר שנים לא מבוטל (כמעט כמו עם הכבלים והלווין, מקווה שאני שוב מקדימה את זמני).

מה עוד? היום אפיתי סופסוף את החיתוכיות האלה שמחכות כבר שבועות שאתייחס לטאב שלהן. החלפתי פקאנים בפיסטוקים וסילאן (פיכ, מה יש לישראלים מסילאן?!) בסירופ סוכר מבושל עם מישמשים (כלומר סירופ שבושל עם, אך ללא פרי, שאריות מאחד משלוש סיבובי הריבה שהיו פה. סיפרתי?!). יצא טעימי. ממליצה לחתוך קטן, הן פצצת אנרגיה ומתוקות. אפשר להוריד בסילאן (או תחליפיו). הסוכר החום לדעתי הוא חלק מהדבק הטבעוני וממנו לא הייתי מפחיתה.

עייפתי וחיפושי אחר קופסה מתאימה לא נשאו בינתיים פרי. אעבור לחדר השינה לשיחה עם הרעבה ואם תיתן לי , ליפול על מיטתי בשלום. ברכות בריאות ואושר למגיעות עד הלום.