חזרתי עייפה להפליא מאחה"צ ההתנדבות שלי כדי לגלות שההקלטה של הכלבה חרדה לבדה עצרה אחרי 11 דקות. 11 דקות קורעות לב של בכי וחפירה מיואשת לשוא בדלת לי המבוששת לשוב. זה נורא! אני לא בטוחה שהייתי עומדת בשעתיים מוקלטות כאלו. בראשון מגיעה לפה מאלפת מומחית להפרעות התנהגות כלבים וחתולים לסשן אבחון ארוך ואני מקווה שלאחריו המצב סופסוף יתחיל להשתפר.

ימים גדושים עוברים פה.

בשני הייתי בחופש וראיתי עם חברה את עדות מקומית של השנה. רגע לפני ניסינו לשתות קפה באנינה הסמוכה. קיבלנו שירות גרוע ואנטיפתי במיוחד. שעה אחר הפתיחה לא היו מיני כריכים או מקלות (אל תשאלו אותי, זה היה בתפריט ארוחת הבוקר) וגם קרואסון החמאה שהזמינה חברתי נגמר בין רגע ההזמנה לרגע ההגשה. הביאו לי קפה שבע דקות ארוכות לפני שהביאו לה אחד וחייבו אותי בתוספת של שלושה (!) שקלים על חלב סויה. לשמחתי אני יכולה להעיד שזה היה החלק החריג של היום. השמש יצאה לכבודנו והאירה את כל הביקור במוזיאון. התערוכה היתה מדכאת כתמיד, אך גם מאד מעניינת ומרהיבה ויזואלית. ארוחת הצהרים בטאבולה היתה נפלאה. שירות מעולה, מגוון טבעוני מרשים, אוכל טרי טרי וטעים כה. בלי ספק נשוב שוב (זו כבר היתה חזרה שלנו מהפעם הקודמת שהותירה רושם דומה). הפקק הביתה באיילון היה פחות נורא משהיינו מוכנות נפשית. הספקתי לבלות עם השחרחורת בגינה (ואז במקלחת כי היא מצאה לה במה להתפלש, ואז כל הערב לעבוד על לייבש אותה היטב). היה יום על סף מושלם.

ואז אתמול עבדתי און-אוף (יותר און) משבע בבוקר עד עשר בערב. מסתבר שעל חופשים צריך לשלם.

היום השלמתי את הצביעה של השידה (שידת הטלוויזיה החלופית טרם הגיעה לארץ וכבר לא מוכנים להסתכן בהערכה מתי צפויה, החלטתי לצבוע במקום). הצבעים יצאו יפים והידיות החדשות ממש כמו שקיוויתי. חלק מהצביעה לא תפסה כמו שקיוויתי. אני חושבת לעשות איזו השלמה של כיסוי מדף בפיביסי. נראה לי שאחרי אתמול זה בסדר לקפוץ לסידור קטן מחר. הערב כתב לי יו"ר הבורד, כך שקשקשתי איתו קצרות כשחזרתי מההתנדבות, התכתבות שחלקה ששעשע אותי..

הקשר הזה, הטוב והישיר שלנו, מרגיז את מנהלתי האהובה ועכשיו שמצאנו את הדרך להסתדר אני לא יוזמת איתו דו-שיח. הוא מנגד, בהחלט רגיל לפנות אליי ולקבל תשובה ענייינית ומהר (נו, יחסית, אבל היום חריג, בד"כ דקות).

עוד בימים אילו אני קוראת ספר. אני מציינת את זה כה מצחיק, כי אני קוראת ספר מנייר. זה לא קרה לי ממש הרבה זמן. הסיפרייה האמריקאית זרקה אותי במועד שהבטיחה (כמה מדויק ומאכזב מצידה). היה איזה ערב שקראתי את ההקדמה לתופת של דנטה ואז הבנתי שאין ברירה והגיע הזמן לחזור לנייר. 

אני כה עייפה. נראה לי שנשים פעמינו לטיולילה ואפול שדודה על מיטתי. מזמן לא חיכיתי לסופש כמו בשבוע הזה, שהיה טוב, אך הרבה יותר מידי מרוכז.

לכתוב פוסט עתיר בצילומי מסך ולהפגין את חיי כמיוצגים בשיחות טקסטואליות בווטסאפ ובמסנג'ר פייס, והמוני טאבים שפתוחים ומחכים לי. לקשר לג'ון אוליבר ולמה שהיה לו לומר על החלטות לשנה החדשה ואיך כדאי לקבוע אותן, ולשעשע.

במקום לכתוב, לצלם ולקשר, הכנתי מיונז (ומיונז עם עגבניות מיובשות וחצילים במיונז) ועוגיות שהן המתכון שמחכה לי הכי הרבה זמן מהמוני הטאבים שמחכים לי עם מתכונים לנסות ועכשיו נגמר הזמן.

מקווה שחגגתם אם רציתם ושתהא שנה טובה יותר מהקודמת לכולנו. שנזכור לפעמים שחשוב יותר לחיות ולעשות, מלכתוב ולתעד.

לילה טוב