הפסקתי לספור את הימים שאני נושאת עימי את כאב הראש הזה. לפעמים עמום, לפעמים הולם, לעיתים נדירות משתק ממש.

הפרפרים בבטן/בחילה קלה נמצאים עימי און ואוף שבועיים לערך. אולי קצת יותר. יש להם המוני הסברים ואף לא אחד ששווה (ראוי?!) לפרפרים או בחילה.

ההזנחה של הבית זמן כלשהו בין השניים. היום קיפלתי את רוב הכביסה של רביעי שעבר. הכביסה המיובשת בעולם. חלק ממנה הלך לארון וחלק עדיין מחכה שאמיין מחדש את מדפי המגבות ואחליט מה להוציא משם על מנת לעשות מקום למגבות החדשות (שקיבלתי מאימי).

היום שלחתי פקס מפורט עם מליוני ניירת נוספת (מצ"ב זה ומצ"ב ההוא) במסגרת מערכה נוספת במלחמה הכוללת בבנק. רגע לפני שבירה מצאתי את הפקס של תלונות הציבור של בנק ישראל ובסיום המכתב איימתי שאפנה אליהם. אני לא מכירה מישהו שהיו לו כל כך הרבה צרות בנקים כמוני. זו מלחמה שנמשכת (גם היא און ואוף) מאז אוגוסט. ניצחתי כבר בשתי מערכות ואם נדמה להם לרגע שאני לא מתכוונת לנצח במלחמה כולה כי להם יש אלפי פקידונים ומחלקה משפטית שלמה לרשותם הם מבלבלים אותי עם אדם שפוי וממוצע. אני, לעיתים לצערי, איני אף אחד מהללו. זה מתיש. נורא נורא מתיש. שואב הרבה יותר מידי אנרגיות שהיו צריכות להיות מיועדות ולשמש במקומות אחרים כליל.

עוד היום, עת חזרנו מצהרים בחוץ, אני והמשמחת את לבבי ביער (כן, קוד חדש, נמאס לי לקרוא להם עודים וגם מי שמכיר יבין מיד למה יער), נתקלתי במישהו (שבחיים לא הייתי מזהה) שהיה חבר טוב בתואר הראשון. החלפנו טלפונים וקבענו צהרים או קפה באיזה שני בעתידנו. לקח לי שעות אח"כ להזכר איך הוא נראה בלימודים ולמה היה לי כל כך קשה להבין מי הוא במקום לזהות אותו מיד. אני מרגישה קשישה.

עדיין היום, או למעשה מוקדם יותר היום, אחרי שנת לילה גרועה במיוחד גרדתי עצמי בזמן מהמיטה והיה לי יום מתיש למדי ביער ושיחת ועידה גדולה בערב. חזרתי לפה, טיילתי עם הכשכוש וצנחתי לשנ"צ מאוחר. הייתי בטוחה שאתעורר לפני השעון ששמתי לי ולא. מזל ששמתי אותו. כל השינה הזו דפקה לי את סבב השינה הדפוק מלכתחילה שלי. היו לי כבר תוכניות להשאר ערה ולישון בבוקר וכל מיני כאלה, אבל אז נזכרתי שאני אמורה להחזיר מחר על הבוקר את הנסיך למוסך לתיקוני צבע (הם לא התאימו טוב מספיק את הצבע בתיקון לטעמי ושכנעתי אותם בצדקת דרכי). כפי שאפשר ללמוד לפי השעה, זה לא שמיד עזבתי הכל והלכתי לישון, אבל לפחות אני לא רואה עוד פרק.

לקחתי לי עכשיו רגע ועשיתי רשימה של דברים שצריכים לקרות בזמן הקרוב, רצוי עוד מחר. היא מספיקה למלא שבוע לפחות. מעניין מתי אצליח לחזור למוד תקתוק. הכנת רשימה זה סימן לא רע לעתיד. מי יודע.

לפחות אני נהנת מצפייה ישירה בטלויזיה. אני מניחה שאי אפשר לבקש הרבה יותר מזה בימינו.

Oh, Willow, honey, you don't need to act out like this to prove your specialness!

(Gingerbread, עונה שלישית, פרק 11)

אני חובבת באפי כבר הרבה שנים, אבל בשנה האחרונה אחד מהמאפיינים שאחרים לא שמים לב אליו (כי אני לא תמיד מספרת גם כשאני עם סמי באפיסטים שיכירו את הציטוט) לאיבחון אם המצב טוב, בסדר או פחות טוב, הוא האם יש לי ציטוט לאותו הרגע או הקבלה של באפי מומנט. אני יודעת את זה מזמן כמובן, אבל אתמול כשחיפשתי משהו אחר (איבדתי את רוב הרסס שלי, אל תשאלו. עכשיו כבר מסודר). נתקלתי בשיחה שלי עם סטלה מלפני חצי שנה ככה* שבה הוא קישר אותי לזה ודיברנו על חוויית הבדידות ופתאום זה כל כך בלט לי.

כל כך הרבה דברים קורים לאחרונה ושום דבר לא באמת קורה. אני לא יכולה לכתוב על זה כאן בגלל עיניים זרות עויינות ואין לי יותר נפש. אחרים עסוקים בשלהם. המת' שכן יודעת בערך מה קורה, שוב ושוב מסבירה לי כמה אני בסדר באופן שמעורר השתאות והערצה ומפתיע ולא צפוי ו.. ורוב הזמן היא צודקת, אבל בלילה, במיוחד לקראת עוד יום קרב, כשאני באמת כבר מזמן צריכה ללכת לישון. בלילה אחרי יום שבו כשכוש מעד שלוש פעמים בטיול במישור. . בלילה אוף עוד כמה משפטים עולים לי שאני מצנזרת פה.

בכלל אני מוצאת את עצמי מסתירה דברים וזה לא טבעי לי. הפוסט הזה בכלל לא מתקדם כמו שתכננתי כשנכנסתי לפה לכתוב אותו.

"My life happens on occasion to suck beyond the telling of it. Sometimes more than I can handle. And it's not just mine. Every single person down there is ignoring your pain because they're too busy with their own. The beautiful ones. The popular ones. The guys that pick on you. Everyone. If you could hear what they were feeling. The loneliness. The confusion. It looks quiet down there. It's not. It's deafening."

(Earshot, עונה שלישית, פרק 18)

* בעוד סבב צפייה שלי בסדרה שהתחיל מחיפוש אחר פרק שייצג הכי טוב את הסדרה עבורי על מנת לצפות בפרק איתו.

הנסיך במוסך. הנייד שלא ידעתי עד מאוחר ששכחתי ברכבה של הנתנייתית אתמול, כבר שוב בידי. מתחת לבית יש רכב חלופי, קטון לבן וחמוד. העלות רק בחידוש הביטוח, כי מסתבר שיש לי ביטוח על ההשתתפות העצמית. המאמרים נקראו, פחות מוצלחים נוכשו והשאר סודרו לפי סדר מתאים. נבנתה כבר אופציית הדרך החלופית לרדיולוגיה אם זו תכשל. כל העבודות מטופלות. הסחרחורת לא חזרה. הדייט של חמישי עשה את העבודה בשבילי. הסרט עדיין עימי, אבל פחות. האיש גם (אבל נזכרתי גם כמה היה טוב השקט של השבוע הראשון). הכשכוש והרעבה בריאים (טפו טפו) והתנדבות חדשה מסתמנת כ(א)נשים נפלאות.

מסתבר שלפעמים כל מה שצריך זה שנת לילה גרועה (כרגיל ולא במיוחד).

ברוח חיובית זו קבלו מרק פיטיות טבעוני (השתמשתי בשמן זית ושמתי שמנת מתוקה של אלפרו במקום חלב. אפילו הנתנייתית חובבת החמאה והשמנת אמרה שאין לזה טעם של טבעוני והוא מצויין. אה, ופלפל לבן במקום שחור, כי זה שומר על מרק בהיר וזה יותר מתאים גם לטעמי בפיטיות). כן, קצת הרבה ווג'רס, אבל הוא לגמרי שווה את זה.

אתמול ניסינו ללכת, המתו' ואני לסרט. בדרך עשיתי שטות ונכנס בי מישהו (לגמרי באשמתי). עכשיו כל צד שמאל של הנסיך מעוך והוא מקרקש. זה הולך לעלות לא מעט כסף. חזרנו לפה, החלפנו מכוניות ונסענו לסרט בכל זאת. הסרט, שש פעמים, היה אפילו יותר מטריד משחששתי ועדיין אני שמחה שהלכנו.

היום ניסיתי ואני עדיין צריכה לקרוא את חמש המאמרים שהדפסתי לי לקראת עוד ביקור אורתופד, הפעם בניסיון להשיג ניסוי בבני אדם עם רדיאולוגיה פולשנית. אני מפחדת מזה. אני מפחדת שהוא לא יתן לי מה שאני רוצה וזו ההדמנות ה(כמעט) אחרונה להצליח לסדר את הרגל. חשבתי שאת המאמרים האלה לא אאלץ לקרוא לבד. בצהרים, אחרי עשרה ימי שקט הפרתי את הדממה עם שאלה אליו. הוא ענה לי מהר וענייני, לא שאל לשלומי והשאיר אותי (כמובן) בדמעות. המתו' התקשרה מיד ונתנה לי טיפה מוצא ואז הגיעה אליי הנתנייתית שלא יודעת מה באמת קורה ושמעה בעיקר על הנסיך ועל הפחדים שלי מהרופא.

עכשיו היא הלכה ונגמרו התירוצים ואני צריכה לקרוא. זה קשה לי. קשים לי המאמרים הרפואיים. קשה לי הלבד איתם שהוא לא צפוי. קשה לי שאולי לא יהיה לי רכב לנסוע איתו לרופא. הסרט ממשיך איתי. קשה לי הכל. וכאילו שכל זה לא מספיק וחצי, אני במחזור והבוקר במקלחת היתה לי כזו סחרחורת ואיבוד אוריינטציה שכמעט ונפלתי. אני כל כך מוצפת רגשות כרגע (כבר שעות). אני לא בטוחה איך אני נושמת עמוק. אולי בגלל זה אני לא נושמת עמוק כרגע.