כל כך אוהבת את העיר הזאת ואת המקום הזה שאני גרה בו.

אני יודעת, כבר אמרתי את זה ואני כרגע מטילה על עצמי חודש לפחות של מזל רע בחניה... אבל חזרתי לפני רבע שעה הבתה (קפצתי עם חברה להביא את אימה מנתב"ג) וחיכתה לי חניה מרווחת מול הבית ואחת עוד יותר מרווחת שתי חניות מעליה. אין, פשוט אין כמו הלב.

עכשיו אחרי טיולון עם כשכוש אני יכולה לבשר שגם זו מעליי נתפסה וכנראה שזה שבא אחרינו לא חושב כמוני, אבל זה לא מקלקל לי את התענוג.

לילה טוב

נ.ב. איזה כיף חצי יום חופש מחר, מיד אני הולכת לראות עוד פרק של אנג'ל כדי להבטיח רעננות למחר... NOT (על הרעננות לא על הפרק כמובן).

לפני כמה ימים (אחרי פוסט של מישהו שאני מכירה, אל חשש, הוא קישר אותי) והיום במיוחד (אחרי ביקור אצל חברה שלא ראיתי מזמן) אני קצת מזועזעת והרבה יותר משוכנעת שהאינטרנט הוא לא מקום שמתאים לי להכיר בו בני זוג. לפחות לא בלי תיווך הוגן של חבר/ה אמינים.

אני עייפה מידי. אבל אני חייבת לכתוב על זה יותר לימים בהם ילחצו עליי כל מיני-ים.

במסגרת מחקר למשחק אני קוראת אתר שנקרא Life During the Middle Ages (ממש מעניין ומוצלח).

היום הגעתי לקטע על הזמרים הנודדים (בפסטיבלים וכאלה). מסתבר לדוגמה, שבימי הביניים האמינו שמוסיקה עוזרת לעיכול ולכן אנשים שהיו עשירים מספיק דאגו לעצמם למוסיקה בין המנות.

ואז <טאדאם> מצאתי את זה:

Professional singers who performed work penned by a troubadour were called jongleurs

איזה שורשים משכילים יש למרגול והיא אפילו לא ידעה שהיא כזאת.

אתמול קיבלתי תזכורת על נפלאות גוף האדם ועד כמה בקלות העיניים והאף מתאדמים ועד כמה מהר הם חוזרים למצבם הטבעי.

בדרך הביתה בין החניה לבית הצלחתי להוציא מספר מאות שקלים על בגדים ולהרגיש בחורה אופיינית. אח"כ הלכתי לאייקון (לראשונה השבוע). שלל הספרים (נשאר עודף מ-300 ש"ח):

• עריצה היא הלבנה / היינלין (קלסיקה וחור בהשכלה שלי)
• מלחמת האדם הזקן / סקאלזי
• פסיעות על רצפת הזמיר / הרן (המוכר הזהיר אותי לא לקרוא מעבר לראשון)
• פרשת ג'יין אייר / פורד
• חוק הקוסמים הראשון / גודקינד (רק כי אני מכירה את המוכר כבר שלוש שנים ועוד לא התאכזבתי מהמלצה שלו)
• וכמובן את החוברת עם מועמדי פרס גפן למד"ב ופנטסיה

אחכך שמענו אני והחברות המסכנות שנגררו אחרי בחוסר אמון את ההרצאה הגרוע ששמעתי אי פעם בחיי. באמת שהיינו צריכות לצאת באמצע ואני חייבת ללמוד להיות פחות מנומסת. המרצה לא התכונן וזה היה מאד ברור, למה שאני אכבד אותו? בשלב השאלות, עייפות וקפואות, יצאנו לדרכנו.

כפיצוי הסכמתי ללכת איתן לשתות משהו. הלכנו למקום בהמלצת השכן של אחת מהן. המקום היה אמור להיות קטן נעים. הוא לא היה אף אחד מהשניים, אבל בהחלט היה פיק אפ פלייס. עם שני ברים ענקיים והרבה שולחנות קטנטנים ואנשים שמשום מה חשבו שנרצה להצטרף אליהם. בחורה עד הסוף לאתמול קיטרתי איתן באגנדה הנכונה. יש בזה משהו מאד נחמד וכייפי. יש בזה גם משהו שאני לא יכולה להחיות איתו (או רק איתו) באופן רציף יותר מכמה ימים. בנוסף, אני רוצה לצאת חוצץ בזאת כנגד הטרנד הבריא ששוטף את העיר כבר חודשים ומוציא את הצ'יפס מהתפריט. העם דורש בירה וצ'יפס.

הבוקר איכשהו גירדתי את עצמי מהמיטה והלכתי לעבוד. זו היתה כמובן טעות. קצת לפני שלוש, אחרי כמעט שעתיים של הפסקת חשמל איזורית (תלמדו, זה לא רעיון טוב שאני אהיה במקומות שלא נועדתי להיות בהם) חזרתי תלאביבה. אספתי את הכשכוש וחברה עם כשכושיתה ונסענו לחוף הכלבים. עכשיו, כשכולם (כולל חדר האמבטיה) נקיים וריחניים, הכל הרבה יותר טוב. כשכוש מריח כל כך טוב. חבל שלא בריא להם להתרחץ יותר. נגמרו לי המסיכה לשיער ושמן הגוף (כבר הזכרתי גל בחוריתי קשה?). אם אני אמשיך לעשות קניות בקצב של אתמול אני אסיים את המשכורת שנכנסה רק היום באיחור עד שבוע הבא. מה אומר? לפחות אני נהנת ממנה...

היום הולכים לישון מוקדם. נקודה.

ארוחה רביעית וערב רביעי שאנחנו ביחד. עוד אתמול הגעתי למסקנה שעדיף שאני אחליט אם אני רוצה משהו לפני שהוא מחליט כדי שאדע איך להגיב. אבל האמת שאיפושו היה לי ברור שלא, ברגע שבכלל לא החשבתי אותו בהתחלה. לנסות אחרי שבאופן טבעי לא חשבתי עליו אפילו לשניה נראה לי מטופש. רק בערב מונופול גיליתי כמה הוא גבוה ואיזה עיניים יפות יש לו.

ואני, אני צריכה הרבה הרבה יותר מגבוה עם עיניים יפות.

אני מרגישה כזו סנובית שחצנית כרגע, אבל הוא פשוט לא חושב מספיק מהר. שלושתם כאלה. חשבתי כך עוד קודם והיום בנסיך בדרך הביתה זה היה לי כבר ממש ברור. מספיק ברור שריחמתי על עצמי לרגע. אני לא בטוחה אם ריחמתי יותר כי זה כל כך לא זה ואני לבד; או כי חשבתי בכלל וזה הפך אותי מחשבתית לפחות לנואשות האלה שכל מי שהן מכירות מושלם ונולד רק בשבילן. בכולופן זה היה ברור, וניסיתי לתרץ לי את זה בגיל ובגרות (ורק מי שמכיר אותי ואת ההיסטוריה שלי יכול להעריך כמה המחשבה הזו צינית). נזכרתי שוב באחרון ואפילו בכיתי טיפה. כמה הוא היה מבריק. כמה היינו ילדים ביחד ומבוגרים ביחד וצוחקים ביחד ועייפים ביחד ו... שידרנו בשניה הראשונה (לא כדימוי אלא ממש) על אותו הגל. ההפך המושלם לעכשיו...

אז למה בכל זאת נפגשנו הערב וטרחתי לבשל ולהתכונן? אני לא בטוחה. אין ספק שהייתי בטוחה עוד לפני. זה שלא טרחתי לשים חזייה לכבודו זה סוג של עדות / הצהרת כוונות לעצמי. רציתי לראות אם הוא יכול להיות חבר. "סתם" חבר (אין לי סתם חברים, סתם במובן לא החבר). הערב הוא הופשט מכל התארים. איש שחדר לחיי דרך אירוע של חברה ועוזב אותם שבועיים אחר כך.