אני עושה סדר בכל מיני תמונות ישנות בניסיון למצוא עבודות שלי שאמרתי לאנשים יצירתיים חדשים בחיי שאוסיף לפייס, למען יראו אותן.

במסגרת זאת מצאתי בטלפון צילום מסך משיחה, עם סטלה כמובן, הנהו:

(כן כן, זה אומר שהורדתי סופסוף את כל תמונות אגרות ראשנה ואני צריכה לשים אותן פה לדורות הבאים).

אומנם שיחה עם סטלה, אבל נראה לי שהרבה מחבריי חושבים עליי במונחים הללו לא מעט מהזמן. זה בעיקר משעשע אותי (ומזכיר לי שאני רוצה לאפות למחר).

חוצמזה הכל בשגרה. סטודיו חדש לקדרות (מתחילה מחר) עם אומנית "ישנה" שאני עוקבת אחריה כבר שנים. אתמול מפגש חברות ממש ותיקות. ערב קליל ונעים ובדיוק מה שאני כנראה צריכה, אבל לא במינון גבוה מידי.

השירותים לא אכזבו וחזרו לנזול בשבת. זה עלה לי הרבה כסף, הרבה שעות והמון בריאות בלנקות. מין הצד החיובי, בפעם הבאה שאהיה בין עבודות אוכל לחלטר כמנקה בבי"ח לחולי נפש. זה היה הרבה יותר גרוע ממה שאתן מדמיינות עכשיו.

ועשיתי בדיקות דם אחרי כמעט שנה של טבעונות - אני שמחה לספר שעדיין חסר לי ויטמין D (אבל פחות מלפני הטבעונות) ושהכולסטרול (הלא גבוה במיוחד מלכתחילה) שלי ירד.

בכל פעם שאני מתכננת פוסט כבד ורציני, גם בפעמים שאני מתחילה אותו, משהו עוצר אותי. כאילו שאני חוששת לנתח אפילו לעצמי. להודות במצב. להסביר. להתעמת עם עצמי.

אין פה המון זמן עד שהסוללה תצפצף שוב ואני אנסה בכל זאת לתאר את המצב, גם אם לא ממש להתמודד עימו.

לאחרונה הכל בחיי מסובך. אני זוכרת איך כשהרחוקים עברו למרחק, היא מצאה את עצמה עושה קניות בארבעה מקומות (לערך) כי את החלב שהם אהבו לא היה במקום ה"רגיל" ואת הלאיודעתמהאחר היה רק בשלישי. איך בנוסף להכל היא כל הזמן החליפה דברים, קנתה-החליפה-חזרה והחליפה שוב. איך התפעלנו (נדהמנו וגם זועזענו חליפות) מזה כולנו. המסקנה אז, היתה שיש לה יותר מידי זמן פנוי. אני כיום עושה קניות במקום אחד (שעומד להתחלף מכל מיני טעמים). חומוס בחומוסייה החביבה עליי. ירקות ופירות משני ירקנים שונים. ועוד כל מיני מיוחדים טבעוניים במקום נוסף. יש לי גם שתי חנויות לתבלינים שאחת מהן היא גם חנות הקטניות המיוחדות שלי. לפעמים אני לא מוצאת משהו בשומקום, אז הצפוני קונה לי אותו. ויש עוד מיני פעם חנויות זמניות שחולפות ברדאר לרגע, אם מנוחות או מצורך ייחודי (כמו שום שלם ואבוקדו קפוא לקראת ראשנה). כל הפירוט הזה הוא רק למזון, כן? אני אומנם לא מחליפה בקצב שהיא החליפה, אבל גם אני מחליפה דברים מיני פעם. זה עדיין לא מגפה ואולי הגיע הזמן לעצור לפני המגפה. כן, בלי ספק הזמן שלי מאפשר לי את כל זה, אבל הסיבוכיות ברכישת המזון בעיני היא סמל לא לזמן כמו לכך שהכל בחיי הפך למסובך. אפילו דברים שאמורים להיות לגמרי טרוויאלים ואיש לא משקיע בהם מחשבה (שלא לומר מחשבה נוספת ומאמץ) מסתבכים לי. דוגמאות? עברתי בנק ולקח לי שלושה חודשים לשכנע-לגרום לבנק לגבות את המשכנתא מהחשבון החדש. כן כן, אני זו שרדפה אחר הבנק כדי לשלם משכנתא. עוד? בשבת האחרונה היתה איזו נזילה מהשירותים שהצלחתי למשוך את תיקונה עד ראשון בבוקר, עת האיסטלטור החביב שלנו הגיע והשירותים מיד חזרו לתפקד באופן מלא (מאז ועד היום, אני מחכה לנזילה נוספת בשבת הקרובה).

כך, חברים אינם פשוט חברים; עבודה היא תמיד תחת איזה מעטה של סימן שאלה זמני או קטן או גדל; הכשכוש כל הזמן בהשגחה של "שלא אתחרט אם משהו יקרה לו מחר" (מצב בלתי אפשרי בו אני חיה און-אוף כבר שנה פלוס וברצף כבר שבועיים); והבלוג חשוף לעיני עיניים מוכרות ולא אהובות במיוחד.

אתמול דיברתי עם סטלה על איך חיי כה הסתבכו והוא אמר שכך נראים חיי מאז שאנחנו מכירים ומבחינתו זה המצב הטבעי שלי. משמע שהמצב נמשך (ומחריף) כבר כמעט שנה. אני לא יודעת מה אני אמורה לעשות. בלי לחשוב או לתכנן אני מוצאת עצמי לאחרונה "חוזרת" לאנשים ופעילויות שעשיתי בעבר ועשו לי טוב. במקביל אני כל הזמן מוסיפה חדשים. דברים וגם פעילויות. וחלומות. וקשיים. הרשימה המפוארת שהכנתי למול עיני כמו ספר קדוש שצריך למחוק ממנו משפטים (נו, גם עולם הדימויים שלי לא כמו פעם). 

וקשה. הכל כל כך קשה.

"את תמיד נשמעת כל כך מרוצה מחייך בגלל זה התקשרתי אליך" אומרת לי טל ומפתיעה אותי, אם כי עניתי לה כולי מחוייכת בראשון בבוקר של שבוע חדש, עת רוב העולם העובד נשמע כנראה אחרת לגמרי. בהמשך השיחה חשפתי לה קצת את בלבלות העבודה שצפו ועלו עם הצעה שהגיעה דרך סטלה (שאינן קשורות כלל בסטלה, כי גם כאלה יש כמובן). אני עוברת שונה מהותית לחברים שונים שלי.

"תראה, התחפשתי לאדם בריא" אמרתי לסטלה אתמול במכנסיים אדומים מתרחבים, גופייה לבנה עם מחשוף מרשים ואולסטאר. "אתה לא יודע כמה זמן לא נעלתי נעליים עם שרוכים". וגם "איפה החפצון? קצת חפצון בריא, לא ראית איזו גופיית ציצים שמתי לכבודך?". היום, עדיין באותם מכנסיים (הגופייה, כבר בלי כתמי עגבנייה מהג'אחנון, מתייבשת כרגע), מרגישה קצת יותר שמחה מהרגיל. קשה להאמין מה שצבע עושה לי.

"תודה שבאת". בשישי שעבר נסעתי לבתמצווש של בת בת דודתי בבית לחם הגלילית (כן, זה רחוק כמו שזה נשמע), כך שאני (עדיין) מרגישה משפחתית להפליא כרגע. זה היה מצחיק. אנשים לא הפסיקו להודות ולשמוח הגעתי ואני חושבת שמצד אחד הם היו כנים ובאמת שמחו לראות אותי ומצד שני הם באמת כבר לא יודעים עליי כלום ולא ידעו מה לשאול אותי או על מה לדבר איתי. את ההזמנה שהגיעה מאז ליומולדת של הקטן כבר לא פתחתי אפילו. משפחתית משפחתית, אבל מספיק.

(במייל אצל העוכרים) 

Xון אני קוראת אותך לסדר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אין בכוונתי לשגע אותך על אף העובדה שאני משתגעת בעצמי.....

וחוצמזה עד שאת פה אחרי כל כך הרבה זמן גלותי עם עצמי והמשרד אנא ממך הניחי לי לשגע אותך יש כאלו שאף נהנים מזה...(קינקי משהו)

דנה מעוניינת בפסטה שמנת עם רוטב עגבניות.

אני מעוניינת בפסטה שמנת עם בטטה או פטריות מה שיש.

לטיפולך המהיר אודה ועמך הסליחה.

דרך אגב אולי לא ראית כי זה מאחורה אבל מישהו צבע לך את השיער בכתום זוהר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

היא מצחיקה אותי והופכת את ימי שם לאחרים. היא נדהמת בכל פעם מחדש כמה בקלות ומאילו שטויות אני מתעצבנת ומאבדת את שלוותי שם ובאופן כללי מהווה גורם מאזן. וגם היא מכירה עוד צד אחר (וצר משהו) שלי.

"אנחנו חברות בזכות זה שאני יודעת על מה לא לדבר איתך". הנפש, סותמת לי את הפה בכיפור. כי ציטוטים לאחור כנראה לא יכולים לבוא בלי העלבון הצורב הזה. והוא עדיין צורב.

כן, כרגיל, תכננתי פוסט אחר. רציני. על הבלבלות והכאבים. על דילמות תעסוקה והשתבללות ומה לא. אבל שמח לי.

זה קשור באדום ובסטלה שראיתי אתמול בפעם השניה בשבוע. קשור בג'רי שהצחיק אותי היום כבר שלוש פעמים. בהבנה העמוקה שאומנם סוגשל אדמיניסטרציה, אבל אני עושה דברים שמשנים ולפחות באחת מהעבודות שלי, אחר/ת לא ימלאו את נעליי בקלות או בכלל. זה קשור בתוכניות לעשות רשימה של פרויקטים שכותרת העל הסופר בומבסטית שלהם היא הגשמה עצמית. ובשיעור קדרות ראשון בשלישי (שעבר) אחרי שנים שלא. בחורף המתקרב ובכתום הבוהק שסופסוף עזרתי אומץ לעשות. בזה שכשכוש חי ובריא ואוהב (אחרי שאתמול קראתי את הסיפור המוקדש וההספד של רן על כלבו בן ה-14 שהלך). ברעיון לדיסק אוסף נוסף לנסיך. ובכלל בכך שהחיים, מה לעשות, יפים.

ומאחר והציון הכי טוב הוא אפס והמקסימלי אם הבנתי נכון הוא מאה, נראה שמצב לא רע.

שעה עשרים וחמש

101 קמ"ש בממוצע (כולל שלושה חלקים עירוניים קצרים)

14.2 ק"מ לליטר

מצלמת מהירות אחת שפספסתי (140) ובקרוב נגלה אם היא פעילה

כלב אחד שישן על הספה שאינה שלו ולא התעורר מזה שנכנסתי הביתה

חתולה רעבה (גוועת)

טיולילה יעיל במיוחד שכולנו מבינים

מדרגות הבתה שאני לא בטוחה מי משנינו יותר מתקשה בהן

כל עצם בגופי כואבת.