- אתם מכינים משהו אכיל, שהוא לא מעט עבודה (מי אמר נוטלה ביתית* ולא קיבל), ואז שוכחים אותו במקרר ולא טועמים אותו אפילו חודשים?

- מקום העבודה שלכם יוצא לחופשה מרוכזת בחגים ושוכחים לספר לכם על זה?

- אתם מחליטים לגדל בקטריות בצנרת?

- אתם מתקשרים לקבוע תור לוטרינר(ית) חדשה והיא קובעת לכם תור לשבת בלי לשאול בכלל אם יש לכם רכב או אם אתם (במקרה) שומרי שבת?

- ושהוטרינרית (המומחית) לא מקבלת אשראי ולא חשבה לספר לכם על זה (למרות שידעה שבאים לציוד מיוחד ויקר, וששבת ושהיא מקבלת בחור עולמי)?

לא? אולי אתם מכירים את זה ש..

- אתם הולכים לפגישה כדי לראיין את הבוס הפוטנציאלי שלכם כי הבוסית שלו רוצה את דעתכם?

- מבקשים מכם לארגן אירוע בלי תאריך סופי או אישור סופי בשבילו וגם בלי תכנים - קודם כל בואי נארגן שיבואו הרבה אנשים?

אני יודעת! מכירים את זה ש..

- הישרא מראה שאחרי חמש כשרק ארבע?

כן, ימים קצת משונים עוברים פה.

* הנוטלה כמשל או אולי כטריגר כתיבה, זה קורה לי עם עוד בישולימים

התהליך של רכישת דירה, או חיפוש אחת למעשה, מציף בי המוני דברים שאני מצליחה ביום יום להדחיק ברמות מרשימות, מי יותר מי פחות.

אני קצת מרגישה כמו הומר סימפסון עובר את שלבי מודל קובלר-רוס לאבל (בטוחה שכבר קישרתי לזה פעם, אז הנה גרסה משעשעת אחרת), רק על תחומי חיים הרבה יותר רחבים.

הדשא של השכן, גם זה שממש מגרד לו ומציק לה פתאום נורא אטרקטיבי לי, כאילו שלא היו לי פעמים שיכולתי לבחור בו ובחרתי בדרך שלי, האחרת.

היה פה בוקר די קשה ומאד לא יציב אמוציונלית. וכל זה אחרי שכבר פסלתי את הדירה שהתחילה את כל הצונאמי הזה. הצטברות דברימים. והשלב הזה בשנה. תזכורת לכיפור שעבר. לכל השינויים בחברים ובדינאמיקות מאז. והשלב בחודש. התמונה של שולחן החג. כל האובר משפחתיות הזו שמקיפה אותי בבועה רחוקה וחונקת בה באחת.

מאז כבר בישלתי, אפיתי, קיפלתי, עשיתי מגוון תוכניות לשבוע הבא, מצאתי סדרה לבהות בה בסטרימינג ואיפשרתי לעצמי לשקוע בטמטמת מקהת החושים.

באמת ניסיתי לא לחשוב?!