קמים שעה קודם (או שלוש). עובדים ואז נוסעים לטיפול פנים. חוזרים ומגלים שצעירה שאתם בקשר איתה נזרקת מהדירה שלה, אין לה עדיין מפתח לדירה החדשה והכלבה שלה נעולה שם במחסן כבר שעות בלי אוכל. מתאמים עם הקבוצה וקובעים איתה. עובדים עוד קצת בקצב. נוסעים לשיננית לטיפול. קופצים לקנות אוכל (לכם, לצעירה) ולהחזיר כל מיניים מהסביבה שלקחתם עוד בחג (ראשנה) והבטחתם להחזיר בזמנכם החופשי. נוסעים לפגוש את הצעירה. מגלים שבעל הדירה הקסום שלה מאחר כבר שעה מהזמן הסופי בהחלט בו אמר שיבוא והכלבה עדיין נעולה. עושים סיבוב לתחנת הדלק (הרכב כבר חשב ששכחתם אותו, עוד פריט ירד מרשימת לפני הנסיעה, הידד!). מתקשרים ומתקשרים ומתקשרים לתכשיט בעל הבית. נשמעים כמו לא צעירה ולא מתאימה לניצול וזה גורם לו להגיע. מתאמים בפעם העשירית עם הקבוצה שנמצאת בקשר עם הצעירות. שומעים שהוא הגיע. מחכים בחנייה לא חוקית, אבל בצל. בסוף היא מגיעה. לוקחים את הכלבה למורת רוחה של הוביטית אחת. נותנים מזון ושני חיבוקים גדולים מעודדים ושולחים אותה לעבודה באיחור, שרק לא יפטרו אותה כמו שאיימו (עבד, לפחות זה). חוזרים הביתה ועובדים באמוק כי נסיעה בעוד דקותיים וכל הסיבוב הזה לקח הרבה שעות יותר מידי. נזכרים שיש אוכל. עונים לחברה ותיקה שחגגה אתמול יומולדת והיתה במסעדה כשהתקשרתם. מיד עם פתיחת השיחה מסבירים את המצב ובכל זאת מדברים איתה רבע שעה סימלית. חברה אהובה אחרי הכל. תוך שעתיים גם מצליחים לחמם את האוכל ולאכול (לא באמת ברצף). שקיות נייר באובן שנוגעות בגופי חימום נשרפות ועושות די הרבה בלגאן. טבעות בצל עם פרורי שריפה קטים זה עדיין טעים. עובדים עוד. מתאמים עוד. מבינים בהדרגה שאין לה איפה לישון הלילה. שומעים את החתולה רושפת ואת האורחת נוהמת בחזרה (חוזר חלילה). לא אידאלי פה. שמים את כל המכשירים בטעינה כי הם צועקים חמס. תעבדי איך שבא לך, אני לא עושה את זה בלי חשמל גיברת. הולכים לטיול משותף ונותנים לחתולה עשרים דקות של מנוחה. לא פשוט ללכת עם שתי כלבות קשורות שלא מתות אחת על השנייה ואחת בקושי מכירה אתכם. מזל שלא גיהנום של חום יותר. חוזרים. המכשירים של אפל נטענים ממש מהר. מרגישה מצטרפת לכת ומדכאת את המחשבה. מקבלים עדכונים. עונים על עוד 200 מיילים (פלוס-מינוס). הופ, הגיע השעה ומתחברים לפגישה עם קליפורניה. שעה וקצת (זמן מעולה להיות במיוט ולסגור עוד שלל) וגם היא נגמרת. עוד כמה סיכומים. עוד כמה אימיילים. הנה אנחנו יוצאות כולנו שוב ולרכב. ההוביטית נדחפת. הרכב שלי! למורת רוחה היא "מצטופפת" (היא יודעת לתפוס המון מרחב כשהיא רוצה, הקטנה). האורחת מנסה להתנגד ובסוף מתרצה וקופצת פנימה. עוד הזזת זנב ואפשר לסגור את הדלת. וייז אומר שאנחנו 12 דקות מהיעד. בשעות כאילו הייתי מצפה שלא יטעה. הוא טועה. 17 דקות אחרי אנחנו חונות ברחוב וכולנו מחוץ לרכב. ההוביטית כמובן ראשונה. והנה היא יורדת והאיחוד המרגש. היא לא נראית טוב, אבל יחסית לצהרים המצב יותר טוב (מוקדם יותר דיווחו לך שהאוכל שהיא לא רצתה וקנית בכל זאת היה הדבר היחיד שהיא אכלה היום). חוזרות הביתה. טיולילה. אני בהיפר. צריכה ללכת לישון ומתקשה. יש עוד כל כך הרבה דברים לסגור לפני הנסיעה הזו. לפחות השלווה חזרה הביתה. הרעבה יוצאת מחדר השינה והולכת סופסוף לארגז. יש שבועות שאני מספיקה בהם פחות מהיום. פחות עבודה. פחות עשייה שהייתי מצפה מהמדינה, אבל זו לא נותנת מענה.

הם שבו כל בנותיה
היא סוגרת שעריה.