חזרתי עכשיו  מערב התרמה של לילך ובו הופעה של יהודית רביץ. חלקים מהמשפחה של הנפש מתנדבים בעמותה והיה כרטיס מיותר (500 ש"ח לכרטיס), כך שהוזמנתי. העמותה מקדמת ערכים שאני רוצה לעודד את קידומם ומתקיימת כולה מתרומות. התרומות עצמן הולכות כולן כולן להגשמת מטרות העמותה ולא למפעילים, טלפונים, פרסום או כל דבר אחר, אפילו קייטרינג האירוח וההופעה היו תרומה והתנדבות. באמת גוף חשוב ואנשים נפלאים.

מספיק על העמותה, באתי לדבר על ההופעה.

ההופעה היתה קצת מצחיקה, במובן זה שהיא היתה מאד מעונבת. הנפש ואני חושבות שהגיל הממוצע של הקהל עמד על 60. גם אם אנחנו טועות בהמון, הוא עמד על מעל 50. זה אומר שהיו בעיקר שירים ישנים ומאד מוכרים (וגם מייינסטרים, שום דבר מ"שם" חלילה). האנשים נשארו ישובים לאורך כל ההופעה וגם רמת מחיאות הכפיים הפתיעה אותנו לטובה (בעודנו מקפצצות בכיסא). וכך, כבו האורות, יהודית התחילה לשיר, ואני, לא בכיתי (אני כבר ילד גדול). הדמעות זלגו מעצמן. אני - הייתי שוב בהופעת הפתיחה של סיבוב ההופעות של "שם" בתיאטרון חיפה עם בעז. בשבתות וחגים לא בכיתי. מסתבר שהזמן מרפא את הפצעים. לפחות את חלקם. מעניין עם הוא יעבור לי אי פעם. דבר אחד יציב אצלי, אני עדיין הולכת להופעות שהורים של חבריי הטובים משלמים על הכרטיסים אליהן. בהדרן הראשון (כן, היו שניים), לבד עם גיטרה יהודית שרה הילדה הכי יפה בגן והקשישה מימיני (לפחות 80) נשברת ושרה איתה. זה מרגש.