הכרתי את ההמיתולוגי שלי בגיל 15 בערך. עברתי בי"ס וחברה חדשה הזמינה אותי להצטרף אליה לחוג פּסקל (בטכניון). הוא היה המדריך שלנו. עתודאי צעיר שלא הסתכלתי עליו בכלל. טוב לא הסתכלנו על "בנים" בכלל אז.
אני זוכרת איך היינו הולכות לבריכה לפני ומגיעות במכנסיים קצרים ומסטיק שהוא תמיד רצה שאזרוק לפני ואף פעם לא זרקתי. היה בו משהו אחר שלא הכרתי לפני, בקול השקט ובביטחון העצמי, וגם בעניין בי.
בסוף השנה (שהיה גם סוף הקורס/חוג) קצת בעדודו ואני מניחה שגם קצת בעידודי החלפנו טלפונים ושמרנו על קשר. לקחו עוד מספר חודשים עד שהתחלנו לצאת ומעולם למעשה לא הוגדרנו רשמית כחברים. היה לנו מין טקס כזה שבו הוא היה שואל מה אני עושה בשישי ("כלום, ואתה?") ואז היינו קובעים להיות יחד. הוא היה אחרי קשר של כמה שנים עם מישהי שמבוגרת ממנו והטקס הזה עם חוסר הגבולות התאים לשנינו. במילואים בקיץ האחרון שלפני השירות הוא הכיר מישהי וסיפר לי אז איך הוא פגש מישהי בשם X ודיבר איתה כל הלילה. מאיך שהוא דיבר עליה, הבנתי. ידעתי. אמרתי לו שיש לי תחושה, עד כמה שזה נשמע הזוי, וזה היה רק לילה אחד שעם X הוא יתחתן.
הוא הלך לצבא, עבר לדירה עם שותף בהרצליה והתחיל לצאת איתה. אני איבדתי חבר. תמיד החלק שקשה לי בפרידה זה לאבד את החבר ולא את בן הזוג. וזה היה לי קשה. מאד מאד קשה. כולל התקשרויות וניתוקים, וכל מה שבת טיפש'עשרה יודעת לעשות. השותף שלו אז הבין. מסכן, הוא זכה לרוב הניתוקים (בעידן הטרום סלולרי). אני לא זוכרת כמה זמן זה לקח, אבל הפכנו להיות חברים ממש טובים ובלי לראות אותו אף פעם ניהלנו פתאום אנחנו שיחות נפש ארוכות. הוא היה חבר הרבה יותר זמן מהמיתולוגי, עד שגם הוא הכיר מישהי והיא ביקשה שינתק איתי קשר. למה אני תמיד מהווה כזה איום מבחינת החברות החדשות זה נושא לבחינה אחרת, שאולי היה יותר טוב אם אעשה אותה, אבל אני אתעלם ממנו כרגע.
השנים עברו ואני עברתי תלאביבה. שש-שבע שנים אחרי הוא חזר לחיי. זה היה בטלפון לדירה השכורה, באמצע הלילה, שיכור. כן, הוא התחתן איתה אם תהיתם. את הטלפון קיבלתי יומיים אחרי שהיא עזבה אותו (גם היא בטלפון, בזמן שהוא בנסיעת עבודה בארה"ב). הוא היה בחתונה של חבר וכשחזר הביתה שיכור הוא מצא את הכוחות, האומץ או הטיפשות להתקשר אליי. כך, מתוך שינה, שנים אחריי, זיהיתי אותו מיד. הוא היה המיתולוגי שלי ומובן שחברנו שוב. קשר בהסתר, במהלך גירושים לא יפים. היה בו משהו שנכנסים אליו שוב באהבה ובשמחה כמו לנעליי בית ישנות (ולא נוחות כמו שזכרנו). אני לא בטוחה כמה זמן זה נמשך. הייתי בעומקיי התואר הראשון ועבדתי. אני לא בטוחה בכלל מתי מצאתי זמן לנסיעות ליליות לשרון. אני זוכרת שסיפר לי כמה קינא בשותף שהפך לחבר ושהקדשתי לו כל כך הרבה שעות. הוא מעולם לא רמז על כך אי אז. זוכרת איך התלבטתי כשאח של הפולני הציע לי להכיר אותו, ואיך החלטתי להכיר למרות שהמיתולוגי היה שם, קצת ברקע, אבל גם מאד נוכח. זוכרת שלא היה לי האומץ לומר לו; שגם הוא הכיר מישהי; ואז הביא אותי לוידוי-פרידה מחודשת הדדית.
אתמול ראיתי אותו בקצה של איזו כתבה בטלויזיה. עם חצי החיוך שלו והשקט הזה שתמיד עשה לי. לא הצלחתי להתאפק וגיגלתי קצת כדי לבדוק. כצפוי הוא עשה חיל. והוא נשוי. אני לא אפריע לו לחיים, אבל לרגע חשבתי שאולי. אולי ננסה בשלישית.
היו פעמים אחרי הפרידה מהילד שחשבתי שהתחלף מיתולוגי, כי הפרידה ההיא היתה כל כך קשה וכל כך ארוכה בהתמודדות שלי עם עצמי אחריי, שהיתה תחושה שהיא לעולם לא תגמר. במרחק השנים אני יודעת שאי אפשר להחליף מיתולוגי. זה הרי מה שהופך אותו למיתולוגי.
מאז אתמול אני חושבת על כל הדברים וכל הדרכים שבהן הוא השפיע עליי. אין ספק שזכיתי לחלקים ניכרים מכל המחשבות האלה בזכות משפט שמישהו אחר כתב לי באמצע השבוע שאמר "חשבתי על זה שאת קצת היית המודל שלי לחיים בוגרים". כן, אנשים בוגרים שחולפים בחיינו משפיעים. הוא לימד אותי הרבה. בעקבותיו נפרדתי מאיש 2 חצי שיכורה בטלפון בלילה כי לא מצאתי את העוז לעשות את זה אחרת (ואם אני רוצה להודות על האמת איש 2 הוא קצת המיתולוגי, רק פחות מוצלח כי הוא לא הוא). כמוהו חשבתי שעד גיל 30 יהיו לי ילדים (וכמוהו לא היו לי). כמוהו הרבה. ולא פחות מזה אינו כמוהו.
משתחררים אי פעם ממיתולוגי? כי חשבתי שהשתחררתי מזמן והנה אני פה מזילה דמעות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
