כבר חודשים שאני מפתחת את חוסר היעילות והיא הפכה פה לידיד נפש וליישות עצמונית הולכת ותופחת.. ואז בשבת, באמת בלי שום תוכניות, בלי רשימות בראשי הקודח או על נייר, בלי תקוות או ציפייה, פתאום עשיתי כה המון.

עבר כל כך הרבה זמן ששכחתי מה התכונה הכי חשובה בתקתקנות - לא עייפים. ברצינות! עושים איזה טריליון דברים, מקדמים המוני אחרים ומספיקים חברים (או בילוי בגינה בדשא או משפחה או מה שעושה לכם את זה) ובסוף היום אומנם עייפים, אבל באמצע אין את "אוף כמה עוד יש לי לעשות, אני רק רוצה להתעלף לי פה על הספה ולקחת פסק זמן מהחיים" שמלווה אצלי לפחות 98.66% מהזמן הדחייני חסר היעילות.

היום בשבע כבר הייתי על המחשב וסיימתי יום עבודה ברבע לארבע לשנצון זעיק (התעוררתי מדפיקה בדלת ולא הצלחתי להרדם שוב). כולם מטופלים ואני כותבת פה ובקרוב מתכוננת להצגה הערב. מדהים. 

לא עשיתי הכל, כן? (שמלה? תשכחו מזה, מכונת תפירה על שולחן פינת האוכל זה שיא העיצוב המודרני) אבל וואו. אני חושבת שמצאתי אותו. תקתוקי! התגעגעתי. תשאר! 

ובלי שום קשר, גם אצלכם יש השנה המון חלזונות קטנים צעירים?

לכאורה בהגדרה התשובה היא כן.. למעשה גיליתי שאני מנהלת חלקים (קטנים או גדולים, תלוי בקשר) לגמרי ביני לביני.

אני מניחה שלכולנו יש את הקטע הזה במידה. כועסים ולא רוצים להעיר מתים אז מתרחקים לרגע או שמחליטים מה הצד השני חושב בלי לדבר על "זה" (בלי שום חשיבות מהו אותו זה). גיליתי שאצלי לפעמים חלק ממש ניכר מהקשר נערך כולו בלי צד שני. 

יש לי חברה שהיא חלק מסוגשל שלישייה (ולעיתים רביעייה). כולנו הכרנו באיזו התנדבות ישנה שלי. הזוג הבסיסי שם הוא אני ואחת החברות (ודווקא הכי "חדשה"). אנחנו בקשר מעולה, רציף, כמעט יומ-יומי. הקשר עם השלישית (והרביעית) הוא רופף ולא יציב. אנחנו נפגשות מידי פעם, פגישה שבכל פעם מישהי אחרת יוזמת. בנוסף, כולנו חברות בפייס. לפני זמן מה (חודשיים?!) השלישית הרגיזה אותי נורא באיזה ויכוח פייסבוקי ולמרות שאני מבינה היטב כמה זה מטופש, לא הצלחתי להתגבר על עצמי ולהחליק. זעפתי ביני לביני. דחיתי פגישה שהיא ביקשה לשלישייה, כי ממש לא בא לי לפגוש אותי. לפני שבועיים לערך היא שוב הגיבה לי על משהו והרגיש שוב חברי. השבוע כבר ממש נוצר שוב שיח. הודעתי ל"ראשונה" בזוג שעשיתי שלום ביני לביני ושאפשר להפגש אם היא רוצה. 

כל זה הזכיר לי איך כשיצאתי עם האיש, שהוא ילד יחיד לאמא ניצולת שואה, ניהלתי עם האישה (שלא פגשתי מעולם ואני לא יודעת את שמה עד עצם היום הזה) מערכת יחסים שלמה. בהתחלה הייתי מאויימת ממנה. אח"כ רבתי איתה או לפחות היו לנו ויכוחים שלמים בראשי הקודח. אחרי כמה חדשים עשיתי איתה שלום, מנוי (וירטואלי תיאורטי) לפילהרמונית ונעשינו כמעט חברות. 

אני חושבת שאני מוכנה לאי בודד. 

מלווה אותנו לאחרונה הרבה. זו הפעם השנייה בתוך קצת יותר משבוע שהכשכוש מתקשה להתאפק (לא לא, עדיין לא בבית, ליד דלת המעלית). הוא מתקשש והולך ואיתו הולכת ההדחקה שלי על מצבו גדלה ומתחזקת; כלומר, ברור שאני מדברת על זה ואפילו כבר היו לי שתי שיחות עם הוטרינר על איך יודעים מתי והחלטות קשות, אבל אם להודות על האמת ביני לביני, אני מדחיקה לחלוטין. הדחקה שמשתלבת היטב עם התקפי לב קטנים כשהוא נושם בשקט (או לא חם מספיק לטעמי, או לא קם לברך אותי כשאני חוזרת הביתה, או..) ואני מדליקה (או רצה ברחבי הבית או..) בהיסטריה (קלה או קלה הרבה פחות) את האור לוודא שהוא עדיין נושם. הכלב. שש עשרה וחצי שנים זה ממש הרבה זמן. אני לא בטוחה איך אמורים להיפרד. אני יודעת שמגיל שלוש עשרה שלו לערך אני "מתכוננת" ומשתדלת לא לצעוק עליו גם כשהוא ממש מכעיס (גונב אוכל שאסור לו וכיו"ב) כדי ש"אם יקרה לו משהו מחר לא אצטער על כך". שנתיים או אולי שלוש אמרתי שאני מקווה שהוא יעשה לי ולו את הטובה הזו וירדם ולא יתעורר. יחסוך ממני את ההחלטה. היום אני מבינה שזה לא יחסוך (לי לפחות), אלא בעיקר יהיה טראומטי למצוא אותו קר. ועוד אפילו פחות הכנה. אני כבר לא יודעת מה עדיף. זה שהשאלה הזו היא בכלל שאני עוסקת בה זה קשה. 

אני רוצה לכתוב שכולנו בסדר ואילו רק מחשבות מורבידיות לעת ערב (ערב עכשיו?!). אבל האמת שהוא לא ממש בסדר ודיאטת ההשמנה המאסיבית שנפתחה לפני כמעט שבועיים לא נראה שמשנה את זה משמעותית. גם אני לא לגמרי בסדר. בסופש נתפסו שרירי כמו שאפפם לא והראש שלי שתמיד חובר לכל קרעכצן אמיתי יותר ופחות כמובן עימנו (ועם בחילה וסחרחורות ועוד כמה). תכננתי חופשת מחלה יזומה וזה מאד מאכזב למצוא את עצמי חולה בה באמת.

מה שכן, אני עדיין מוקפת באנשים אכפתיים ומשעשעים. הרי דוגמה:

לרעבה, תודה למי שנזכר.ה שיש פה עוד ספסינמט חיובי עם זנב, שלום. לומדת לאכול מקערה חצי ריקה בניגוד לכל האינסטינקטים החתוליים שלה, כי ההוא מהדיאטה למעלה גונב לה (היא מסרבת בתוקף לאכול בגובה). אם יש מישהי ששמחה כמוני בחורף שמפציע, זו היא, חובבת הכרבוליות והכרבולים. היא מאד מתוקה כתמיד, רק עם ציפורניי רוצחת מקצועית שאני התרתי להן לצמוח ואני חייבת למצוא את הזמן והאומץ לקצוץ.

מה עוד? השמלה התקדמה, אך טרם נסתיימה. נמצאו ניילוניות בגודל ובעובי הנכון (אתגר שתפס הרבה יותר זמן ומאמץ מכפי שנשמע על פניו). איתן רכשתי טושים עבים לידיים קטנות ובלוק ציור (מתכוננים). יש אוכל מבושל במקרר ולא בא לי עליו. הימים בכללי קצת מתישים ואני לא יודעת להגדיר היטב למה ואיך.