נכתב בערב יום ראשון 26/11/2006
בעז היה החבר הכי טוב שלי בגילאים הכי קריטיים לחבר טוב - 16-20. בשבת גיליתי, לגמרי במקרה, שהוא התאבד.
אני מנסה לחשוב איך להתחיל ומה אני רוצה לספר עליו. בעז היה אדם רגיש ומיוחד. כזה שהרבה פעמים לא ידע להתמודד עם העולם הזה; אבל תמיד תמיד ידע איך לעשות לי טוב ולהיות שם בשבילי.
נראה כאילו הייתי אמורה לבכות עכשיו נורא, או לפחות כשגיליתי. אני הרי כזו בכיינית ידועה. מסתבר שעברו מספיק שנים שהתגובה הראשונה שלי לא היתה בכי. אני יודעת שזה לא ממש מובן, אבל האמת היא שאני די שמחה בשבילו. הוא כנראה מאד רצה למות. אני מאמינה גדולה בזכות לבחור אם אתה רוצה לחיות אם לאו. או כמו שאמרתי היום לחברה, אני לא מצפה שתבינו, אבל הוא, הוא היה מבין.
היום (ראשון) בדרך הביתה ניסיתי להזכר אם הכרנו בט' או בי'. בט' עברתי בי"ס והחלפתי את כל חבריי. אני מניחה שבט', גם כי אני לא זוכרת חברים חדשים בי' וגם כי כבר בט' למדתי להבריז, וממי כבר יכולתי ללמוד אז, חוץ ממנו? זה לא באמת חשוב. בעז היה לי חבר, כמו שלא היה ולא יהיה לי לעולם. הוא העמיד סטנדרטים שאיש לא מסוגל לעמוד בהם. שמורות לו זכויות אצלי, שאין להוריי, לילדי, ולאיש מלבד אולי חלקית לילד, שהוא חריג אחר בנוף.
יושבת פה ומנסה לסכם קשר שאני לא יודעת לסכם. והדמעות שלי משתחררות לאיטן. בעז הכיר אותי בכל מיני שלבים הרבה יותר טוב ממה שהכרתי את עצמי. בתיכון אחרי שהייתי עושה משהו קיצוני הייתי מחייכת אליו בשיעור ואומרת לו שאני צריכה לדבר איתו בשקט בצד בהפסקה. והוא היה מציע שהוא ינחש. זה כבר הפך לסוג של טקס, למרות שהוא לא נערך פעמים רבות. והוא הצליח. פעם אחרי פעם. הוא ניחש כשאיבדתי בתוליי (ולא עם חבר של שנים כמקובל); וניחש כשנהגתי לראשונה בלי רשיון (כשלא חלמתי על זה בכלל). הוא ניחש אותי וידע עליי הכל. אני מצידי ליוותי אותו בקשר הבעייתי שלו עם העולם. בשיחות אינסופיות על התאבדות - שיטות ויעילות (אפילו חשבנו לכתוב ספר בכל מיני שלבים). ליוויתי את גילוי זהותו המינית לפרטי פרטים שלא חלמתי שיחשוף בפניי...
ובהדרגה התבגרנו, אני עם חברים שלפעמים היו מאויימים ממנו ולפעמים ניסו להתחבב עליו. והוא. הוא אחרת.
כבר כמה שעות שאני נזכרת בחוויות שלנו. בהברזות. בקניות מטורפות ביחד. ביום שבו קנינו לי את האוורול השחור שהיה אצלי עוד שנים בארון. הסתובבנו בעודי בגרביים בין חנויות בקומה העליונה של הקניון כדי להתאים לו חולצה ואביזרים. השארנו מגוון פריטים ובהם שעון וצמיד בכל מקום שעזבנו כדי שיתנו לנו להמשיך למקום הבא עם הפריט שאספנו מהם. נזכרת בערב ההוא באחוזה הקטנה עם ההוא ששבר את הכוסות. בזה שאיכשהו כל המורים אהבו אותי ושנאו אותו, למרות שעשינו אותו הדבר בדיוק ועוד תמיד ביחד. בלהשפיע לרעה אחד על השני. אני נזכרת בצבא. בהתערבות של מי ישתחרר קודם (כי היה ברור ששנינו יוצאים על 21 הוא ניצח, אני נתתי שנתיים בסוף). בקשר עם המושבניק וההתכתבות המרגיזה ביניהם (כשאני השליח שאמור לא לקרוא מכתבים פתוחים על דף שמקופל בפשטות לשניים). בראשון שבו הוא ליווה אותי עד פלמחים, כי לא רציתי לנסוע לצבא בבוקר, ואז שעתיים אחרי הוא התקשר אליי שהוא לקח חדר בשרתון ואני יוצאת היום ולא נשארת "המיטות נפרדות, את יכולה להשאר לישון". ביום ההוא שהוא התקשר שהוא בת"א ואני חייבת לבוא לפגוש אותו; ויצאתי באחת עשרה בלילה בטרמפים בבוקסר וטי שירט טייסת, כי לא היו לי בגדים שם בכלל; ובמשטרה שעצרה אותי בדרך לבדיקה, בטוחים שאני לא ממש תופסת טרמפים בלבוש הזה. יש לי עד היום במגירה את הרישום שלנו לנישואים ברבנות שנערך כשרציתי להשתחרר בכל מחיר. נזכרת בפתיחה החגיגית של פאב גייז ראשון בחיפה "אבל אתם נראים כל כך נורמלים" ואיך יצאתי ממנו, בזכותו, עם שני טלפונים (אחד של בחור ואחד של בחורה); בכל הערב ההזוי ההוא שבו עברנו ממקום למקום כחבורה צוהלת וחגגנו לי יומולדת שלא היה, רק כדי לראות אם נצ'ופר. זוכרת איך שנינו האמנו שאם נצליח לעבור את הצבא ביחד, נהיה חברים לכל החיים. ובאיך התרחקנו למרות ש"עברנו את הצבא" ביחד. נזכרת במפגשים בודדים בת"א. איך הוא הכיר לי את קפה נורדאו שלעד תהיה לו פינה אצלי. ואיך הוא אמר לי שאני לא מתקדמת כשחזרתי לקשר עם המושבניק. וכמה נעלבתי. וכמה שהוא צדק.
נותרו לי מעט מאד דברים פיסיים להזכיר לי אותו. על המדף יש את הנסיך הקטן, עם הקדשה שהוא כתב לי בלי להתכונן (כי הודעתי ולקחתי את העותק החדש שלו) ושכל כך מרגשת אותי בכל פעם מחדש, שנדיר שאני מגיעה לספר עצמו. איפושהו בבית הוריי בחיפה יש דף פוליו (פוליו, איזה מונח מימי בי"ס..) מכוסה משני צדדיו בכתב ידו בהסבר על איך הוא יודע ויכול לכתוב לי משהו בלי לומר דבר ולמלא בזה דף שלם (עוד התערבות שהוא ניצח בה). יש לי איפושהו במקום עלום כמה תמונות בודדות - מפורים בתיכון (אני זונה עם מיני קצרצר וגרבי רשת והוא דודה פולנייה עם כובע גדול) ומימים שמחים יותר.
בעז אהוב ויקר, אתה חסר לי כך כך הרבה פעמים. לא היה לי ואולי גם לא יהיה קשר חשוב ומשמעותי שלא הכיר את שמך.
אני מקווה שלא סבלת.
מקווה ויודעת שהיית שלם עם עצמך.
אני גאה שהכרנו, גאה שבחרת בי פעם כנפש תאומה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
