לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 


אנחנו בכיור ואנחנו נשארים בכיור
כינוי:  פּט

מין: נקבה

Google: 

תמונה



מצב רוח כרגע:



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2009    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  




הוסף מסר

12/2009

אז נרים כוס יין


טוב נו, מצאתי איזה דלתון קטן שנתרם לי במהלך סידור ארון המטבח של שכניי. קברנה סובניון 2004. תיאורטית אני מאד אוהבת דלתון ו-2004 שנה נהדרת ליין תוצרת ארצנו. מעשית נראה לי שאכין לי אייריש קרים עם קוביית קרח, כי למרות שהוא לא חמוץ, הוא גם לא ממש טעים ובכל זאת שנה חדשה וזה.

נברתי קצת קודם, וסיכום השנה שלי של 2007 כמעט מתאים פה, לפחות ההתחלה שלו, למעשה יש גם כמה הבדלים גדולים וחשובים.


  • הרבה חברים טובים ישנים וחדשים. חברים שלצערי בחודש+ האחרונים הוכיחו את עצמם שוב ושוב ושוב (את צריכה משהו? בטוח שהרעבה מסודרת? את לא רוצה שנקנה/ נביא/ נסדר/ נבקר/ נטייל/ נאכיל/ ... אנחנו יודעים שאת יודעת לבקש, אבל יותר נעים כשמציעים, לא? מתי את צריכה אותי?)

  • המוני שעות של מרתוני DVD, שעות של יצירה, לא מעט קריאה (במרוכז במיוחד בחודש האחרון, אבל גם לפניו) ומעט מאד קולטורה
[רגע הפסקת זיקוקים ושתייה]
[יש רעש ולא רואים כלום, אני אוהבת בייליס]


  • דירה אחת. שלי. משתנה ומפתחת כל הזמן. אוהבת אותה מאד

  • לדעתי הצלחתי לעבור את כל השנה הזו בלי אפילו דייט אחד. היו כמה שחלפו פה בראדאר, אבל הצלחתי לעשות אותם בדרכי, שאינה כוללת דייטים כלל

  • תוכניות דיאטה ומעשית התמחות מרובה באפייה
  • חשוב או משמעותי אולי מהרוב - ההר נסגר. טרם נמצא חלופי
  • המסנג'ר (והמייל) ממשיכים להוות כלי תקשורת משמעותיים עם חברים. כנראה שככה זה כשאנשים עובדים
  • תאונת דרכים אחת, עם יותר ויותר סיכוי לנזק מתמשך (כלומר כזה שהוא לכל החיים). איזה כיף?
ביקרתי היום בחיפה (כן נו, פגישת פיזיו אחרונה). הגעתי וחזרתי ברכבת. לפני
הנסיעה קליי לקחה מפה מפתח בשביל להכניס את הטיילת של הכשכוש (וקיבלה מתנות לחג). אחרי דיברתי בלי הפסקה בטלפון. המתושלח רצתה עדכון. נבט מחפש אותי כבר כמה זמן והצליח למצוא אותי (לשיחה של שעה וחצי). חבל רצה לאחל שנה טובה. בחיטוט הזה שעשיתי קודם מצאתי (וגם נזכרתי) איך יצאתי עם איש חדש 2 (נדמה לי שכך הוא נקרא אז) בדיוק עם פרוס השנה החדשה. אני אפילו זוכרת איך תיאמנו יום (בלי הצלחה גדולה) ואז כשמצאתי יום בשבוע שאני פנויה הוא הזכיר לי שזה סילבסטר ("לי לא אכפת, אני אשמח, אבל חשבתי שאולי את רוצה לשים לב שזה סילבסטר"). לא זוכרת מתי בסוף יצאנו בפעם הראשונה. מוזר לי לחשוב עליו כעל הדבר הכי דומה לקשר מאז הילד. מוזר עוד יותר שעברו כבר שנתיים מאז.

התוכניות המרתקות שלי ליום הראשןו של השנה החדשה הן לסדר את ערימת הניירת המכובדה שהולכת ומצטברת לי כתיעוד מאז התאונה. גם
הוֶטית חזרה והיא כנראה תקפוץ לביקור (וללנקות לי את הבית, ע"ע הנקודה הראשונה שלי). הכביסה במייבש המתוקן שלי חורקת. אני צריכה לקנות מדפסת שהיא גם קטנה וגם יודעת לסרוק ולפקסס. קצת נמאס לי להיות תלויה בכל העולם בעניין. בנוסף יש לי גם 7 התקין (או אולי לקנות לו דיסק משלו ואז להתקין). פתיחת שנה בסימן מיחשוב.

השגרה שלי מרגישה אינסופית ולעיתים אפילו משמימה. לפעמים כשאני קוראת לאחור נראה שאין חדש (תחת השמש הניצחית שלי). כשאני נוברת היטב ומסתכלת על המצב לאשורו יש בהחלט תחומים שמתקדמים. אני מקווה שהשנה אתקדם בתחומים חדשים ואחרים.

שנה פורה, מיוחדת, שמחה ונהדרת לכל קוראי אקראיים וקבועים כאחד!
נכתב על ידי פּט , 31/12/2009 23:55   בקטגוריות כבשת הרש, שמש נצחית בראש צלול  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של buho ב-2/1/2010 11:51
 



הבלתי נמנע אכן לא נמנע


הערב אחרי חמישה שבועות שבהם איכשהו, בשילוב שתי חופשות כאן, שהיתי אי שם אצל הוריי נפל דבר. היה פיצוץ גדול. כעוס. כואב. מלא בהטחת עלבונות (אבא) ואז בחפירה הצפויה (אמא). התקשרתי (נפש), ארזתי אותי ואת הכשכוש, מחקתי קוקיס, סיסמאות, יוזרים ותוכנות והנפש לקחה אותנו הבתה.

לקח לי יותר מחצי שעה לאסוף את עצמי. חיכיתי לנפש בערך ארבעים דקות בחוץ ולקח לנו יותר משעה לכאן. (ולמעשה אני כאן כבר שעה). אני כבר לא היסטרית. לא נסערת (טוב אולי זה לא ממש נכון). לא בוכה. חשבתי שאצליח לעצור את הבלתי נמנע וגיליתי שוב שאני רק אנושית. מוגבלת. מאד מאד מוגבלת.

מתושלח והנפש חושבות שאני אמורה להתייחד עם הילדים על הספה מול הטלויזיה החדשה דנדשה (עוד לא צפיתי בה 3 דקות ברצף) ולשכוח מהכל. אני כמובן עסוקה בעיקר בלסדר וטרם הדלקתי את המסך הגדול החדש. כולם טוענים שיש לי איזה בעיה בסידרי עדיפויות (מסיבות שונות ומגוונות). מה אומר? אולי יש בזה משהו, אבל האמת שכל עוד אני עם החבישה שמאפשרת לי חופש תנועה כמעט מלא (גם אם איטי) כדאי שאסדר כך שיהיה לי נוח מאוחר יותר.

שני בערב. אני מרגישה כל כך קטנה וטיפשה. רק עד רביעי בבוקר הייתי צריכה להחזיק כדי להגיע לאמנסיפציה... אולי בהרגשה דומה ללפני הפיצוץ, אבל לפחות עם סיום יותר נעים. יותר מידי פעמים אני זוכרת שעזבתי את הבית ההוא מבטיחה לעצמי לעולם לעולם לא לשוב אליו. בשום מצב. תחת שום תנאי. אולי הפעם אני גם אעמוד בזה.

אני הולכת לבכות עוד קצת, לגמור לסדר ולבדוק את המסך החדש ההוא, למרות שיש לי ספר לסיים, כי גם לחברות שאני מטרטרת המונים כבר חודש+ מגיע קצת סיפוק.


מה אומר? אנחנו בבית ואנחנו נשארים. לפחות משהו אחד טוב יצא מכל זה. מה עם הרגל? הרגל באה אחרי הבריאות הנפשית שלי בסדרי העדיפויות שלי כרגע (אם כבר דפוקה, לפחות דפוקה עקבית).
נכתב על ידי פּט , 28/12/2009 23:28   בקטגוריות אבנים שחקו מים, שדות זרים  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של לא קוראים לי דרור ב-31/12/2009 07:47
 



ביקור מולדת


אני מתגעגעת למגע הרך והנעים של גרבי החורף הפלפיות שלי שכבר שבועות עושות נעימי לתחבושות אלסטיות מגוונות (אני בספק שהן מעריכות את זה). נזכרתי בזה עכשיו כשהורדתי את החבישה החדשה (5 תחבושות, חבישה מקוצרת בלי שכבות) וגרבתי ככה בשיא חוצפתי גרביים ישירות על רגליי.

בראשון הנהג של מיס פטי (AKA אבי) שוב הביא אותי ואת הכשכוש המרכזה. כיסא מתקפל עוגן למטה עם שרשרת אופניים כמקום מושבי החדש בוקר וערב בעוד הכשכוש מטייל ועושה את שלו בדשא (המאד לא מכוסח) של ביתנו. בראשון ושני באה הנפש לעשות לו טיול של אמת אחה"צ. היום היתה זו מתושלח. בשני בצהרים באה לבקר אותי הנתנייתית שגם חידשה לי את מלאי ספרים.
הרעבה צמודה אליי פחות או יותר כל הזמן. הרבה יותר אנרגטית ומשחקית מבסופש הקודם (קודם). מדהים איך אפילו גלגול של תחבושות אלסטיות יכול להפוך למשחק כייפי. הבוקר גם קצצתי לה ציפורנים שהיא הספיקה לגדל למימדים מאיימים.
עציצי המוזנחים זכרו לי חסד נעורים (הגשם בטח גם לא הזיק). הפריחה והלבלוב פה בשיאם. כיף לשכב על הספה ולהציץ בהם מעל הספר מידי פעם. לזכותי הם הדבר הראשון שאני ממש עושה כשאני מגיעה הביתה (משקה עם קערות המים העודפות של הרעבה שנחות פה מסביב).

אמש הטלויזיה שלי הבהירה לי שהיא נעלבה מזניחתה לטובת ערימות הספרים ושבקה. בלי שום התרעה היא החזירה נשמתה לבורא מיכשור אלקטרוני (או לפחות לטושיבה). נראה שמחר לפני שנעזוב פה שוב לצפון הרחוק והקר נקנה לי אחת חדשה (זו המועמדת שניצבת כרגע במקום הראשון).
בכלל הבית נראה כאילו אפ'חד לא ניקה אותו כבר איזה חודש (מעניין למה). אני עסוקה בעיקר בלא לעשות כלום מרוכז בשילוב עם דילול האוכל המוכן במקפיא. אם ימים אילו איםו זמן הולם לאכול בו אוכל שהכינותי מראש, אימתי? הבטלה המוחלטת הזו מוזרה. לקח לי עד שני בערב לגלות את שכבת האבק על הכיריים (כזו שאפשר היה בקלות לכתוב לי עם אצבע "תנקו אותי" כמו על מיטב המכוניות). מתושלח נדהמה לגלות שאפיתי היום. זו לא אשמתי. בדקתי תאריך על שתי הביצים הגלמודות במקרר והבנתי שאני פשוט חייבת לגאול אותן מייסוריהן.

מחר חודש לתאונה. בבית, ברמה בסיסית ביותר, אני כבר מתפקדת. ניסוי יום בלי חבישה* נוחל עד כה הצלחה מסחררה. כואב כמובן, אבל לא אחרת מעם החבישה ההיא. אתמול אפילו הלכנו בלילה לטיול(ון קצרצר) של ממש! אני מקווה בקרוב להצליח טיולים פחות זעירים גם אם איטיים להפליא עם הכשכוש. הרגל נפוחה. מאד נפוחה. חבר שהתקשר היום לדרוש בשלומי אמר ש"ביחס לזה שלא שברת כלום ההחלמה מאד איטית". אני חייבת להסכים איתו. ציפיתי שעכשיו כבר יהיה טוב יותר. עדיין אין לי פיזיותרפיסטית במרכז. גם עו"ד אין לי (המלצות יתקבלו בברכה). מה שכן, חזרו האופטימיות ומצב הרוח.

מחר כפי שניתן כבר היה להבין החופשה-ביקור מולדת כאן מסתיימים. ביקור הבא ברביעי (30/12). יש לי תור לביקורת אצל רופא בת"א. אני מפנטזת על תפקוד חלקי מספק שיאפשר לי לחזור לכאן (חזרה שכבר הספיקה לזכות לכינוי "אמנסיפציה").



ימים יגידו.


* הרגל נפוחה להפליא, חבושה במין שילוב בין החבישה המיוחדת ליכולות המוטוריות הנוכחיות שלי, כלומר זה לא בלי חבישה, זה בלי החבישה המקצועית המומלצת. כשאני בלי כלום יש לי מין דקירות מוזרות ובכלל ישנתי לא ממש טוב, אבל חבושתית אני מרגישה בסדר גמור.
נכתב על ידי פּט , 22/12/2009 23:56   בקטגוריות שמש נצחית בראש צלול  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של איילת שמשיה כחלחלת ב-24/12/2009 23:56
 



היי, אני כבר לא תינוק, אני מתלבש לבד


טוב נו. להתלבש הצלחתי פחות או יותר מההתחלה. לאט להפליא, אבל לבד. אולי חוץ מלגרוב גרביים...
אז מה חדש?

הצלחתי להגשים את תוכניות הבריחה לסופש (שחלף) וכך בחמישי שעבר שמנו פעמינו הכשכוש, אבי ואני תל אביבה. אחרי כמה סידורים קטנים (וכל מיני סיבובים גדולים ברכב כדי להוריד אותי כמה שיותר קרוב לפתחים הנכונים ולהביא למינימום הליכה) נחתתי בבית. בתה

מכאן דיווח מיגע ומלא על סוף השבוע... אפשר לדלג, אני פשוט צריכה לקטר קצת
אבי היקר החליף לי מצעים ובכללי עזר לי להתאקלם מחדש, ירד לטיול אחרון עם הכשכושון ונסע לדרכו בצהרים המאוחרים. הרעבה כל כך שמחה לראות אותנו שזה היה מרגש. כשאני כותבת אותנו אני בהחלט מתכוונת גם את הכשכוש שבו היא התחככה, נגחה בחביבות (ראש לראש) מגובה הספה ואף החליטה לנקות. היה מצחיק וכייפי.
בערב המוקדם הגיע חבל. הזמנו ואכלנו ביחד ארוחת ערב, ראינו את הסנדק הראשון (השני תוכנן להיום אבל לא הגעתי ליעד ובינתיים גם החבל חולה) וכמובן שהוא יצא עם כשכושי.
בשישי בבוקר קמתי מוקדם מידי (אני ישנה ממש רע. רע מהרגיל. זה מרשים עד כמה). חיכיתי וציפיתי. ציפיתי וחיכיתי. וקליי (שהיתה אמורה להגיע על הבוקר לטייל את הכשכוש ולחבוש את יוזרס טרולי) לא באה. מצד שני הרגשתי לא רע. התקשרתי לשכנה מלמטה שהגיעה כדי להוריד איתנו כיסא מתקפל ויצאנו באומץ ועוז לדשא (16 מדרגות + מעלית + בערך 20-25 צעדים). למטה פגשנו את קליי וביתה. התיישבנו כולנו בדשא ואפחד לא טייל עם הכשכוש ובאופן כללי ביקור הקליי היה מרגיז (הדרך של קליי להבהיר שהיא דואגת לי, מסתבר, כולל בעיקר לצעוק עליי למה לא ביקשתי, למה לא התקשרתי, למה לא חיכיתי ועוד. זו דרך ממש לא נעימה). אני חושבת שהיתה לנו בעיה קשה של תיאום ציפיות. בסוף כמו כל דבר טוב, גם זה נגמר. בצהרים הגיעה הנפש, יצאה לסיבוב עם הנסיך (שהתניע בלי שום בעיה למרות כל תחזיות המלעיזים, אני הייתי היחידה שהאמינה בו) והביאה לנו אפגניות מהג'ירף.
בערב סופסוף* נחתי והתייחדתי עם הספה ועם הילדים. היה נפלא. קשה לתאר כמה התגעגעתי פשוט לשקט שבו אין רדיו או טלויזיה או דיבורים אלא רק יללות עדינות ונחירות קלות ופרווה נעימה סביב.
אחרי חווית הבוקר של שישי החלטתי לוותר על קליי. בשבת בבוקר יצאתי לבדי עם כשכושי והקב. יצאנו לנו לאט ומאד בזהירות לרבע סיבוב בדשא של הבניין. הכשכוש כל כך שמח שאני איתו שזה היה פשוט כיף. הוא הבין עניין ועשה את שצריך לעשות בלי להתמהמה. נכון, הוא גם עשה לי עיניים לשביל החוצה בניסיון לשכנע אותי לטיול אמת. אי אפשר באמת להאשים אותו.
בצהרים ביקרו אותנו מתושלח והצעדנית עם המון אוכל שמתו' בישלה לנו. היה כיף גדול. מתו' גם לקחה את הילדים לסיבוב "קטן" לפני האוכל (חצי שעה) ואחריו (שעה נוספת).
לקראת שמונה נפרדתי נרגשות מחתולי שלא עזבה אותי לרגע כל הסופש. אבי הגיע לקחת אותנו בחזרה לצפון הקר (21 מעלות בת"א כשיצאנו ו-12 מעלות ליד בית הוריי שעה וטיפה אחרי).
סוף סופש

בראשון הגיעה לכאן בבוקר פיזיותרפיסטית חדשה (השניה, יש כבר שלישית בתהליכים). היתה חבשה אותי חבישה חדשה מפחידה ומייגעת** והורתה לי להשאר איתה לאיזה חודש. כן, אני חבושה מאז יום ולילה, עם הפסקות מקלחת יומיות בלבד. מצד אחד נראה שהיא עוזרת. אתמול היה היום הכי טוב עד עכשיו ובכללי אני מוצאת את עצמי מידי פעם עושה משהו לבד (כמו להביא לעצמי כוס מים או להגיע למטבח לאכול ארוחה אחת ביום לא על הספה; לא דברים ממש גדולים). מצד שני החבישה הזו גדולה וכבדה ומגושמת וקשה, קשה לאללה לישון עם התיק הזה על הרגל (כן, זה אומר שהשבוע ישנתי אפילו פחות טוב). מהצד החיובי אתמול כבר ממש הסתובבתי לי כל היום ואפילו יצאתי עם הכשכוש לטיול קצרצר בחוץ. מובן שאין שום נעל שאני יכולה להכניס אליה את הרגל הענקית החבושה הזו, אפילו לא בכאילו. אני עובדת גם על זה. בכלל סידורים בטלפון נעשה פרויקט יומי. כל בוקר אני מבלה בהשארת הודעות ושיחות מגוונות. יש תקווה. נראה שאולי אצליח למצוא מישהי/ו שיחבשו אותי חבישה מקצועית בבית בת"א. מכבי כבר מראים סימני שבירה. היום היה פחות טוב ביחס לאתמול ועדיין טוב באופן יחסי. רוצה לומר רואים התקדמות ואני נוטה להאמין שהיא קשורה יותר מזמן (כבר יותר משלושה שבועות) ופחות בחבישה המהוללה. בכל מקרה החלטתי לתת לה שבוע ניסיון וכך ויתרתי על ביקור סופש נוסף.

תוכנית הבריחה החדשה אפילו נועזת יותר מהקודמת. אני מתכננת להגיע ברכבת (כן כן) בשני ולחזור ברביעי. זה אומר שאני מגיעה בלי הכשכוש לצערי. הרעבה הקטנה ממש זקוקה לי וגם אם לא ממש נעים לי להודות בזה כשכוש אוהב להיות פה. אני לא ממש חסרה לו כשהוא כאן עם הוריי שמפנקים אותו המון (אפילו שאסור כאן על הספות, אבוי, בית מקולקל).

בהכללה המצב כאן טוב. הסופש נתן לכולם קצת אויר כמו שציפיתי (וקיוויתי). הצהרת ה"חודש חבושה רצוף" באה בדיוק בחגיגות שלושת השבועות לתאונה. היא פתחה פה מיני מלחמה כשהודעתי שאין שביב סיכוי שהקטנה הרעבה ממשיכה להיות כך לבדה בבית. כולם משום מה חושבים ש"סדרי העדיפויות שלי דפוקים". הצלחתי להתאפק ולא לומר להם את דעתי המלאה על זה. אם סיבוב הרכבת יוכיח את עצמו אני מתכננת לילדים joint custody עליי. שלושה ימים בת"א וארבעה כאן.

חוצמזה יורד המון גשם ואני לא יכולה לצאת אליו. זה קצת מדכא. ערימת הספרים שמחכים לי רק הולכת ותופחת כי כולם מביאים לי ספרים. האופטימיות גם במצב טוב. שומעים עליי, לא?



* כן, הפעלתי על הבוקר גם מכונת כביסה ואז מייבש וקיפלתי, וגם הפעלתי מדיח ורוקנתי. זה לא ממש הרבה עבודה כשעושים בתשלומים וממילא הבית היה כל כך מלוכלך שלא יכולתי בלי לפחות חזות של משהו מסודר ונקי).
** שכבת בד, שכבת צמר גפן מיוחד שמשווה גבהים כך שכל הרגל תהיה עבה כמו מעלה השוק, שכבה של תחבושות אלסטיות חדשות, מיוחדות ולא גמישות (האוקסימורון לא נעלם ממני) שמסובבות סביב כל נקודה ברגל מהאצבעות בכף הרגל ועד הברך 3 פעמים באלכסונים מנוגדים. בס"ה יש סביב הרגל שלי איזה 25-30 מטרים מלופפים. לצערי אני לא מגזימה. לוקח לי 20 דקות לגלגל הכל אחרי המקלחת ולפני חבישה מחודשת. סיוט.


נכתב על ידי פּט , 18/12/2009 00:45   בקטגוריות שמש נצחית בראש צלול  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של לא קוראים לי דרור ב-22/12/2009 21:51
 



בארץ החוקים


יום עשירי בשבי (ע"ע יומני הכלב והחתול)

שכחתי כמה חוקים אפשר שיהיו בבית אחד. כלומר כנראה שלא ממש שכחתי, כי אצלי בבית, כשאורחים וחברים שכבר מזמן אינם ממש אורחים שואלים - מותר לעשות... (לשים רגליים על השולחן / הספה, לאכול X מהמקרר, להניח Y במקום בלתי צפוי) התשובה הקבועה שלי היא "מותר הכל". התשובה הזו מפתיעה אנשים. עכשיו שכל מה שהדחקתי עלה, הזיכרון שלי של למה אני עונה אותה ברור מתמיד.

מצבי ללא שינוי. אותה רמת נפיחות. אותה רמת תפקוד (שואפת לאפס). התקדמתי בזה שראיתי שני רופאים מומחים והם לא עודדו אותי כלל. יש לי מגוון הפניות לפזיותרפיה, לפעם, בעתיד לא ידוע, כשארגיש טוב מספיק כדי להגיע אליה. כשאהיה ב"שלב שניים בהחלמה".

בינתיים אני מידי פעם (באומץ) יוצאת לי להליכה הרגלית עד לשירותים ובחזרה (זו דירה ממוצעת פה, לא אחוזה בטקסס). זה לא מצחיק. ביום שלישי אחה"צ לא הצלחתי להגיע לשם (לא, לא נפלתי, קמתי מהספה ואחרי עמידה די ממושכת הבנתי שאין סיכוי שאצליח לשים את מלו משקלי על רגל שמאל). קשה לתאר כמה זה מתסכל. 

רוב הזמן אני מצליחה לשמור על מצברוח טוב ולצחוק על עצמי ועם הסביבה. מידי פעם יש לי רגעי שבירה (שניי רגעים גדולים עד עכשיו, כן שלישי אחה"צ היה אחד מהם). בפעם הראשונה שנשברתי ובכיתי אימי ממש פנתה אליי ברצינות ובטונים גוערים עם משפטים כמו "אסור לך להיכנס למרה שחורה", "את לא יכולה לרחם על עצמך" ועוד מגוון פנינים. חבל סיכם את האוירה היטב למחרת בטלפון כשאמר לי - it's my party and I'll cry if I want to.


כאילו שכל חוקי הבית מילדותי לא מספיקים מסתבר שהוריי גם נמנעים כיום מאויר נקי ("מי פתח את החלון?"), מסגירת דלתות (מה שמוביל להחשכת כל הבית לרמת קבר אחה"צ לשנ"צ ובלילה) ועוד מגוון טיקים כאלה ואחרים. הם משתעלים, מכחכחים, שומעים מוסיקה וטלוויזיה הרבה יותר מידי בקול. שוכחים מידי פעם לטייל עם הכשכוש. הם לא הולכים בבית כדי לדבר, הם צועקים בשיח חרשים בין החדרים. הם מתווכחים על הכל; וכשאני אומרת מתווכחים אני מתכוונת גם צועקים. 

כן. מטפלים בי יפה. אני מקבלת את רוב מה שאני מבקשת - מאימי אחרי מספר דקות בד"כ אחרי הבקשה הראשונה או כלל לא; מאבי (שאמר לי היום "אני אוהב לעשות דברים ולגמור איתם", הצלחתי לא להיחנק מצחוק) אחרי הפעם השלישית בממוצע. 


אני יודעת. אני אמורה להיות אסירת תודה. אני גם באמת מודה להם ושמחה שיש לי אותם ויש להם עדיין כוח להיות פה ולטפל בי. הצפי של הרופא הכי אופטימי עד כה היה שאצליח להתחיל ללכת באופן סביר, גם אם לא כבעבר בתוך חודש מהתאונה. קיים חשש יותר מסביר שעד אז נרצח מישהו את מישהי (אימי המועמדת הטובה ביותר לנצח ולחיות במשחק ההישרדות הזה). אני מתכננת את הבריחה שלי כבר ימים. בוחנת גבולות. חושבת על עוד ועוד חברים לסנג'ר. מקווה להגיע תל אביבה לפחות לסופש בחמישי (הרבה חפני התחזית האופטימית להליכה).


יותר מהכל חסר לי השקט שלי, אבל הרעבה לבד כבר ימים (חברים מבקרים אותה לתשומי ואוכל - אבל זה לא באמת מספיק). הכאב לא עוזב אותי לרגע. אחרי ניסוי אמיתי של כל הכדורים הפוטנציאליים (בוקר / צהרים / לילה / לפני אוכל / באמצע אוכל / אחרי אוכל) אני יכולה לומר בוודאות שהם לא עוזרים. לא שהם לא מעלימים את הכאב, הם אפילו לא מקהים אותו מעט.


אני רוצה הביתה. רוצה את המיטה שלי. רוצה אויר (איפושהו בבית) עם חימום במקביל (בחדר שבו אני נמצאת). רוצה רעבה וכשכוש במיטה. רוצה להצליח ללכת לפיפי בלי לחשב זוויות ועם ידיעה ברורה שמרגע שיצאתי לדרך אגיע למקום הנכסף. רוצה לבכות בלי להתנצל על זה.

בתה בתה, בוא!
נכתב על ידי פּט , 5/12/2009 01:54   בקטגוריות אבנים שחקו מים, שדות זרים  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של פט (עדיין) מההורים ב-15/12/2009 15:24
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , האופטימיים , החנונים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפּט אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פּט ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)