כן כן, זה ממריץ את הדם ומומלץ. לפעמים.

כבר קצת יותר משבוע שאני מתכוננת. הכנה מנטלית, רשימות קצרות וארוכות, קונה עוד ועוד דברים (תחתונים, חטיפים, שוקולדים איכותיים שוחד לאחיות ועוד), משנעת (לכשכוש מיטה, אוכל, חטיפים וצעצועים, מפתחות), עובדת המון (מלאה וחלטורה), חורטת מקלדת ומתקינה דברים על לפטופ חדש (של הוריי) ואז על לפטופ לא חדש (אבל שלי, קיבלתי מהעבודה. קבוע. כן, זו בהחלט נראת כמו הצהרת כוונות חיובית במיוחד), מתכננת לוח תורנויות לרעבה (כולל השקיית עציצים ועוד מיני משימות בית), מכינה ספרים וסדרות וסרטים (לא מצאתי כלום בסטימצקי הגדול, כולל אנגלית ומוזלים) ומה לא בעצם...

אז היום בדרך הבתה בעודי מזדחלת בפקק לסופרמרקט (קרקרים) ומנסה להזכר מה עוד אני צריכה עוד לקנות, הוצאתי את הנייד ברמזור (הירוק, בעמידה, מחכה שהצומת יתפנה) עם הרשימה הארוכה וגיליתי מה לא. לא העברתי טופסולוגיה למכבי ולא הוצאתי טופס 17. כן, ויתרתי על הקניות, טסתי לפה. הזזתי את התור בעשר דקות קדימה (זה מה שיש) וקיבלתי זימון חדש מאיכילוב שנושא את התאריך של היום. שלחתי בצרוף שאר הטופסולוגיה שהייתי צריכה למהר ולצלם למכבי; ואז התקשרתי לוודא שמי שצריכה רואה את זה. התנצלתי נורא, האשמתי את איכילוב במצח נחושה והסברתי כמה זה (נורא) דחוף. כנראה שאפשר גם לתת צ'ק ביטחון ולהעביר טופס 17 באיחור ועדיין אני מקווה לשבור שיאים ולקבל אותו היום.

לא כיף, אבל נהדר לעור הפנים. בדוק!

עדכון: טופס 17 בידי (או לפחות באימיילי, שזה קרוב מספיק)!

הם גדולים ואני מעבירה אותם אחד אחד וכל אחד לוקח את הזמן. כן, זה סימן לעוד סיבוב של גיאולוגים. נהדר בכיוון של הכסף. נורא בכיוון של הזמן הפנוי.

באחד הגדולים יותר אני מחליטה לצאת עם כשכושי לטיול לילה, שלפחות כשהכל יעבור נוכל ליפול שדודים אישה וכלב כל אחד על מיטתו הוא. בחוץ אנחנו פוגשים שכן צעיר שבשבוע שעבר סיפר לנו בהתלהבות על עבודה חדשה. קבועה. אני שואלת אותו מה חדש ואיך בעבודה.. מה פתאום, הוא עזב אותה. הוא בן 19. בכיתה ט' הוא עזב את בי"ס ועבר למסגרת פנימייה חרדית. יש לו פטור מצה"ל.. אבל לעבוד 9 שעות תמורת 22 שקל לשעה? מה אני השתגעתי? זה משכורת של סודני.

אני חוששת שיש לי כמה סודנים לשלוח אליו שיבהירו לו עד כמה זה מפתה. הכי משעשעת ההזדעזעות מהרעיון של לעבוד 9 שעות ביום.

הפלסטיקאים החדשים שלי רוצים לאשפז אותי. הם רוצים להשאיר נקז ולראות ולעקוב אחריי באופן רציף. למעשה הם איימו ואף רצו לאשפז אותי כבר בשבוע שעבר, אבל לא שיתפתי פעולה. אז עכשיו יש לי דייט לאישפוז... אני מתחילה שנה חדשה בבי"ח. ההערכה הזהירה היא שבועיים. סיכוי קטן לפחות. סיכוי פחות קטן (אם כי לא עצום) להארכה של עוד שבוע-שבועיים.

אני מספרת על כל זה כה רגועה כי הכשכוש כבר מסודר (טפו-טפו) וגם לרעבה יש לוח תורנויות מלא של מי מבקר אותה מתי (חלק מהביקורים כוללים שינה). ניסיון העבר מלמד שלא משנה עד כמה אתכנן היטב ואתן הוראות מדוייקות (כולל הדגמות), אני יכולה להספיד את העציצים האהובים שלי כבר עכשיו. לפחות את האמיצים והחסונים פחות.

אני מנהלת שתי רשימות, קצרה (דברים לעשות לפני האישפוז) וארוכה מאד (דברים לקחת לאישפוז). אם יש לכן רעיונות להוסיף למי מהן, גם אם הם נראים טרוויאליים, אנא אל תחסכו אותם ממני. כן כן, מבצע צבאי 2 יצא לדרך. עוד פרטים אולי ביום אחר.

כן כן, אני יודעת, אוקסימורון לרובכן, אבל במקום הזה שבו אני עובדת כבר כמה חודשים (וכבר יודעת שאעבוד עוד כמה חודשים) הבוסית הנפלאה שלי (שבינתיים נשארת, למרות שלא כבוסית שלי, לצערי) יודעת אפילו יותר אקסל ממני. זה בסדר, היא אומרת אותו הדבר עליי (אנחנו משלימות) ויוצא שלראשונה מזה שנים אני לומדת דברים חדשים באקסל. דברים שעיקרם משחקים (מאד מרשימים) עם טקסטים, אבל לא רק. קצת כתזכורת לעצמי, אבל בהחלט גם לכן אם מי מכן מהסוטות שיתלהבו מזה כמוני (אני לא אודה בזה בכל קהל), הנה שתי פונקציות (לא טקסטואליות) או יישומים אליהן שהכרתי לאחרונה ונשמעות לי שימושיות במיוחד...

1. מסתבר שאפשר להוסיף AND או OR לתנאים. נכון, AND אפשר היה מזמן ב-nested ואפילו היתה לזה כתיבה מקוצרת, אבל זה היה מייגע למדי... עכשיו זה נראה ככה.

=IF(AND(C11>=620, OR(C10="F",C10="S"), C4<=1000000, C4<=500000, C7<=0.85, C8<=0.9, C12<=50, C14<=2, C15="OO", C16="N", C19<=48, C21="Y"), Sheet2!A148, "")

2. תחליף ידידותי ל-VLOOKUP (במובן זה שאין הגבלה שמונעת מלהשתמש במידע בטור ראשון, ולא פחות חשוב אין צורך למיין לפני), כאן.

והדוגמה באקסלית -

=INDEX($A$2:$A$6,MATCH(A10,$B$2:$B$6,FALSE),1)

התנצלותי הכנה לשתיים וחצי הקוראות הקבועות שלי. לא מתחייבת שזה לא יחזור שוב, אבל בטח לא בשנה הקרובה (בלי משחקי תאריך). אני מבטיחה פוסט קיטורים (על ריבת קרמבולות לא מוצלחת) ו/או מצב בריאותי (רעוע) ממש בקרוב.

תכף תכף, בעוד חמש שעות ו-14 דקות (לא סופי) הרחוקים נוחתים כאן. לכבודם נתכנס כולנו מחרתיים להדלקת נר ראשון בצפון הלא מאד רחוק. כולנו, חוץ מאלה שקשה להם לבוא (לא מהצד שלנו :P) או שהולכים על ארבע ואינם מוזמנים (ברעש וההמולה שיהיו שם אולי עדיף).

במסגרת ההכנות אני אחראית על קניית סופגניות (הישג מרשים שזר לא יבין) ועל שירוני חנוכה. אני לא אודה בכמה שעות (מרובות מאד, יש שהיו אומרים מידי) הקדשתי לפרויקט. עם זאת, עכשיו משהוא מוכן, אני יכולה לומר שהיה שווה. שמונה שירונים צבעוניים ונאים, עם התאמות אישיות, ובם חמישה עשר שירי חנוכה פולפולריים (או כאלה שאני אוהבת במיוחד, למה תמיד בקטנוניות), רובם מנוקדים ובליוויית תווים לאלה המנגנים בפסנתר ממתינים בשקית לנסיעה. אגב יש שירונים עם איורים בשתי סדרות, כלומר שני שירונים זהים בסדר השירים, אך שונים במראה.. אה, ותפזורת לילדים המשועממים.

אם מי מכן רוצה את הקובץ (הגדול בהתאם) למיילה על מנת לפצוח בקנון עימנו, רק תגידו וחיש אשלח לכן.

חג שמח!

[כן, עדיין חבושה וזה. אין חדשות]

אבל אני עדיין בין החיים.

אתמול קיבלתי בי"ח ציבורי בשידור חי, על הרע (רע רע) והטוב שבו. תורים, אנשים הזויים, מספרים, חדרי המתנה שלמים כמו בשדות תעופה ועם פאר של משרד הפנים של פעם (או אולי גם של היום, לא ביקרתי בכזה מזמן). שיתוף החולה? הצחקתם אותם. ומנגד המתמחה שמקבל אותי מיד קורא לרופא "שלי" (שהבהיר לי מעל לכל ספק בשאלות בטלפון שהוא לא יהיה) שאומנם האחות אמרה שהוא עסוק, אבל לוקח לו פחות מדקה להופיע ולקרוא לעוד מומחה להסתכל, שגם הוא עוזב מטופל אחר ומצטרף.

הפסקה מתודית קצרה כדי לרדת עליי ולחקור שוב למה רק עכשיו הגעת? למה לא ניסו X? את נהנת מלהסתובב עם הדבר הזה על הרגל? אה טוב, את רק החולה, את לא אשמה בכלום (תודה רבה לכם באמת) וחוזרים להתעלם ממני ולהתווכח ביניהם. איפה תוקעים את המחט? הכי נמוך שאפשר, אבל כאן יש שינוי במרקם. משאירים נקז או לא? מתי רוצים לראות אותי שוב? אני מקרה חריג, מוזר. הם באמת לא בטוחים מה לעשות ואיך הכי כדאי להתקדם. חגיגה של ניחושים. כיף גדול להיות שפן ניסיונות. טוב נו, לא כל כך. שלושה רופאים, שתי אחיות ואמא אחת במצברוח פולני ומעצבן במיוחד.

חצי שעה מאוחר יותר, אחרי מחט עבה מספיק כדי להוביל צינורית לתוך הרגל וארוכה מספיק לחדור עור של פיל, 250 מ"ל פחות ושתי תחבושות אלסטיות יותר אני יוצאת משם, על הרגליים, בצליעה קלה. הביקור הבא בעוד תשעה ימים (תבואי בעוד שבועיים, לא שבוע, לא עשרה ימים). עד אז חבישה מלאה (כף רגל עד הברך, לא כולל) ברצף ובלי הפסקות. אם הדברים לא יתקדמו כמו שהם מקווים אז כנראה "נשאיר אותה במחלקה". לא, זו לא היתה שיחה שהחלילה הייתי חלק ממנה או שחשבו להמליץ לי להביא דברים או להתכונן לאישפוז. אני רק החולה. אני לא אשמה, אבל גם לא אמורה להיות מעורבת בתהליך או בהחלטות.

בבית, חצי שעה מאוחר יותר, אני מחליפה חבישה, כי עם כל הכבוד שאין לי לפלסטיקה (והמעט שהיה מחוסר ההכרות אובד בזריזות עם ההכרות ההתחלתית שלנו), לחבוש אנשי הלימפה יודעים פי כמה מהם; ואני, בוגרת שנה פלוס חבישות של אנשי לימפה, גם אני החולה הפשוטה יודעת יותר מהם (שלא לומר מצויידת בתחבושות ודבקים טובים ומקצועיים מהם, מיובאים ממגוון מדינות המערב ובמחירים תואמים). אני מורידה את החבישה קקמייקה שלהם, והרגל שלי, רגל שמאל האהובה שלי נראת כמעט כמו רגל לראשונה מזה קצת יותר משנתיים. זה מפגר ומרגש. אני מספרת לכן ועולות לי דמעות שמקצתן התרגשות ויותר ממקצתן רחמים עצמיים. עשרים שניות ונגמרת החגיגה. אני עם גרב לחץ מסיבית ועליה עוד תחבושת אמריקאית מפוארת ולא רואים יותר כלום. האופטימיות לכמה שעות שכבר חלפו, בשיאה. אולי אולי אצליח לחמוק בכל זאת מניתוח. נראה שהעור באמת גמיש הרבה יותר ממה שנדמה לנו. אולי אהיה נס רפואי פעמיים. הבוקר ממש היה לי קרסול. לא קרסול צר ונאה במיוחד, ועדיין, כזה שנראה כמו קרסול. מאתמול בצהרים אני חבושה ברצף, עם הפסקה קצרה מאד למקלחת הבוקר. יש כבר תופעות לואי חדשות ומציקות. בכלל חבושה כל הזמן בלי הפסקות ועם מקסימום זמן של רגל מורמת זה מעיק שקשה להאמין. לפחות לא כואב כמו שחששתי. האופטימיות מתחלפת בסקפטיות. ההגיון מנסה להסביר איך שהכל יחזור למקום בלי התערבות כלשהי ונכשל. אימי מעבירה אותי על דעתי במקצועיות אמהית אוהבת שפותחה שנים לכדי אומנות מדויקת. וגם, זוכרים את הסרט "בזמן שישנת"? הילדים מתכוננים לסרט המשך "בזמן שיצאת מהבית לעשר דקות". אתמול כשהקפצתי את אימי לרכבת (כשכוש), בלילה והבוקר כשיצאתי עם כשכוש לטיול (הרעבה). אושר צרוב, אך לא ממש צרוף.

יש עוד כל מיני חדשות על העבודה ובכלל, אבל אני רוצה לצאת לטיול לילה ולהחליף גרב בחבישה חדשה ולנסות לישון, אז תוותרו לי, נכון?

תודה על כל המילים המעודדות, התקוות ושידורי התפריט (ריזוטו פיטיות. קיבלתי. טעימי).

אופטימיות זהירה. אולי.