מאז שהייתי ילדה קטנה אני אלופה בללכת לאיבוד. הלכתי לאיבוד בחנויות, ברחובות, בים, בקניון, בטיולים, ברכבת, בדרך מ- ואל בי"ס ולמעשה איפה לא.
כשאני מספרת את זה לאנשים (כמו היום ותודה שהזכרת לי את זה והתגלגלת איתי בצחוק) הם מתקשים להאמין. אני הרי כזו תפקודית ברמות גבוהות שאיך זה יתכן. אבל אני, לא סתם הולכת לאיבוד, אני עושה את זה באופן כל כך יסודי ומייאש, שכשאני כבר מחליטה לשאול אנשים הם בד"כ כמעט לוקחים את ידי ומובילים אותי למקום (בד"כ הם בפועל הרכב לפני ומובילים, אבל למה להפריע לי לדימוי?). כן, אנשים עושים סיבובים לא קטנים בשבילי. העולם יפה וידידותי כשנראים מיואשים עד מוות ועדיין מחייכים בנימוס ושואלים. למה לא לשאול לפני אתם תוהים? כי אני, מיד, ברגע שמסבירים לי ימינה-שמאלה-ימינה מתרגמת את זה בראש לשמאלה-ימינה-שמאלה. אני מנסה. באמת מנסה. לא הולך. היתה תקופה שניסיתי להגיע לפניות באיבוד ולחשוב בכנות לאיפה נראה לי ולבחור הפוך. זה עבד. הבעיה שמהר מאד בשיטה הזו אובדת גם הכנות, כי ידעתי שאני תכף מרמה את עצמי. מאד מתסכל.
תקני GPS אומרים לי כל מיני אנשים שלא מבינים את חומרת המצב. GPS זה מכשיר לאנשים עם חוש כיוון בסיסי. אחרת הוא מטעה ומבלבל. כן, הקיץ השתמשתי בשירותיו הנאמנים של אחד אצל הרחוקים. אני אפילו מוכנה להודות שרוב הזמן פחות או יותר הסתדרנו, קובי ואני. מידי פעם הוא ניסה להתעקש איתי במקומות שהיו בדיוק בשיפוצים (והדרך היתה חסומה). מידי פעם לא הבנתי אותו כשרצה שארד מהכביש המהיר בזמן. פעם אחת הוא שבק לי בעוד אני בעיר הגדולה ואין לי מושג קלוש איך לצאת ממנה ולחזור למקום הנכון ("הביתה" אם תרצו). אחרי דקות ארוכות של נסיעה ועצירה ואיפוסים והיסטריה קלה, נזכרתי שאני יודעת לשאול אנשים להסברים. נכון, הדרך לקחה לי שעה וקצת במקום כמחציתה, אבל הגעתי ואם לא הייתי מספרת אפ'חד לא היה יודע.
אז מה בכל זאת? העצה הכי חשובה שיש לי לספסימנטים כמוני היא למלא דלק לפני סוף המיכל. תמיד תמיד לוודא שיש דלק במיכל לפני נסיעה למקומות לא מוכרים. מספיק דלק להתברברות קשה. אם המיקום חשוב ומועד הפגישה קריטי אז גם זמן ביטחון (רחב וניכר). עוד מנהג שהנהגתי לעצמי הוא הכנת הסברים על בסיס מפה מבעוד מועד. פתק שמתחיל בנקודה מוכרת ומנחה פניות ברורות, כולל שמות של רחובות אליהם פונים. הנפש היקרה שלי רגילה כבר לתכנן לי מסלולים, כי מה לעשות, שגם עם מפות אני לא אלופת התכנון איך לומר. זה יוצר סיטואציות מאד מצחיקות שבהן היא מתכננת לי נתיב נסיעה באזורים שאני מכירה טוב ממנה ואז המפה אומרת שיש פנייה איפושהו ואני טוענת שאין, ומשנים מסלול לפי מה שאני אומרת. כן, התכנון שלה בכל מקרה יהיה טוב משלי. ככה זה ולמדתי לקבל את זה. האחיין, אחרי כמה נסיעות איתי, שאל אותי בקיץ האם גם בת"א אני הולכת לאיבוד. אני חייבת להודות שהילד התרגל די מהר לרעיון שאין אפשרות להגיע ישירות מנקודה אחת לאחרת איתי, בלי פניות מיותרות וחיפוש דרכים (כן כן, עם קובי). אני רגילה. אני לא נלחצת מזה. ככה ניראת הדרך שלי.
האיבוד הכי מפואר שלי אי פעם קרה לפני כמה שנים, בעיר ראשל"צ, בדרך לאיזה חנוכת בית בשכונה חדשה בערב חג היין. עוד לא היה לי נסיך ונסעתי עם רכב של חברה שגרה ביפו, מה שהפך אפילו את נקודת היציאה שלי למיקום לא לגמרי מוגדר, במובן המתעתע והמבלבל של הלא מוגדר. כך מצאתי את עצמי נוסעת לי בחיפושית מקסיקנית לבנה (בחיי); אוחזת בידי פתק עם הסברים מהחברה שלא נוהגת, שכלל פניות מדויקות במיקומן כמו כ-50 מטרים לפני הצומת - ימינה, ומנסה בכנות להגיע. עכשיו זו אני - עקשנית, עצמאית, ממוקדת מטרה (ואבודה). לא כזו שנותנת לדברים קטנים כמו שאין לי נייד, יש פקקי גיהינום, אני כבר בדרך שעתיים ועדיין אין לי (או למישהו מהאנשים המאד מרובים שכבר שאלתי בשלב הזה) מושג ירוק איפה השכונה החדשה שלהם, לעצור אותי. אני אגיע! אז זה יקח לי עוד רגע. והפקקים. חג היין, זוכרים? אני עוברת פקק אחד ועושה פרסה ברמזור המיוחל על פי עצת נהג המונית הבוטח ממאה מטרים קודם לכן, ואז חמישים מטרים אחרי לכיוון ההפוך (בפקק) מחייך אליי מישהו לא פחות בביטחון ומסביר לי שאני רק צריכה להסתובב והנה זה פה - ימינה ושמאלה ושמאלה וימינה ואני שם. יה רייט.
בסופו של דבר, אני לא לגמרי בטוחה עד היום איך, מצאתי לא רק את השכונה, אלא גם את הרחוב. יצאתי מהחיפושית, ניסיתי להחליק בגדים קמוטים וללבוש הבעה רגועה ובשליטה, ועליתי לבית המיוחל. שקט חשוד חיכה לי מעבר לדלת. ואז פתח לי אדם זר בית ריק. זר כן. לא מישהו שיש לו רמז לגמרי מה עבר עליי בשלוש פלוס השעות האחרונות. פתחתי עליו זוג עיניים גדולות מיואשות ופתחתי את שיחתנו ב"לא! אני מצטערת, זה לא יכול להיות, אתה לא מי שגר פה". אני חייבת להודות שכנראה שלאיש מקורבים מאותגרים גאוגרפית, כי הוא בכלל לא התרגש והיה נחמד במיוחד. הוא הזמין אותי להיכנס והציע לי שתייה או לבלות איתו את הערב אם בא לי, אבל התעקש שזה ביתו. קרובה מתמיד לנקודת השבירה חזרתי לחיפושית כדי למצוא את הפתק שלי ולגלות שהפכתי בין מספר הבית למספר הדירה (או הקומה). התקדמתי קצת קדימה ומצאתי את המקום. וואו. הידד! הגעתי לנקודת היעד. מצאתי חבורה צוהלת שכבר די דאגה לי ואז החליטה שבטח החלטתי שלא להגיע, כי איש לא האמין שאפשר לאחר בשלוש וחצי שעות מת"א לראשון עם רכב (בפרט עם מוניטין של אדם שמגיע בזמן).
אני פט ואין לי שמץ של חוש כיוון. בת"א למדתי (מהפולני) לנווט ממסעדה למסעדה. אני שוקלת לנסוע למשהו בירושלים בשבת. זה נשמע לכם כמו רעיון טוב?
אילוסטרציה, (צילום: פט מחוץ לערוגה, מאי 2007, אני לא אספר לכם כמה זמן לקח לי למצוא את התמונה, סליחה האילוסטרציה הזו).
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
