פינתה /של פטי פטפטת חוזרת!

תראו מה מצאתי - ביטויים (אידיומים, כן, אני יודעת שאין רבים למילה באנגלית) בעברית עם פירוט והסבר באנגלית, כולל מקבילות.

איך נתקלתי ברשימה המופלאה הזו אתם שואלים? חיפשתי דרך יפה לתרגם אין הנחתום מעיד על עיסתו. כן, זה סימן שסופסוף שיניתי את הגרסה השלישית והאחרונה של קורותיי, ואולי החשובה שבהן, האנגלית. לקח לי תשעה ימים מאז המודעה המעניינת ששלחו אליי ועוד כמעט שעה לנסח 6-7 שורות קצרות (כולל שלום ותודה). אבל זו חברה כזו שהפרטים חשובים לה. ממש. המודעה מבהירה את זה מעל לכל ספק. יצא לי טוב לדעתי. פותח דלתות. רצוי וראוי, כי התיאור הוא שלי, אבל הדרישות ואני רחוקים מאד, זה מייל "שלח לחמך" שכזה.

אני תמיד מתניעה קצת לאט בדברים האלה. כשאצליח לכתוב עוד כמה מכתבי פתיח כאלה אגיע לשינויים מזעריים כדי לשלוח יותר וזה אולי לא ירוץ, אבל ילך תחת לקרטע כמו כרגע.

היום הלכתי לסדר את ציפורניי וניסיתי למצוא לי צבע קייצי ונעים, שמתאים לנטיות שלי (כחול, ירוק, כהים חורפיים). כרגע מעטרים את ידי שלושה צבעים (אדום כתמתם קמעה, תכלת-כחול וורוד-סגלגל לא פוקסיה למרות שכך הוא נשמע). בנוסף התחלתי כבר לפני כמה ימים ללכת עם קוקיה שקניתי אי שם ובקצהה פונפון שחור שעיר כטבעת (איסוף שיער לשעת חירום) וביחד ידי נראית משעשעת.

הכל מוכן לחריטה ויש לי חרדת ביצועים. לא חרטתי כל כך מזמן. מאז שעברנו לפה ועשיתי את המנורות אאל"ט.

לאחרונה יש פה כניסות בקצב שלא נראה פה בעבר. זה מוזר לי. אתמול הגיע/ה מסיכום המפגש שלי עם קוראת מחשבות ואז קראו את הפוסט שלי על בעז והלכו. לרגע היו לי הימורים מי זה יכול להיות ואז ויתרתי. בכל מקרה, אנא אמרו שלום, שלא אפתח את הפארנויות שלי יותר מהרגיל, הן ממילא ברמות גבוהות מהממוצע.

תודה

שאם שאול חסר עמדה ולו אף אחת בנושא איזוטרי מופז יהיה ראש ממשלה אני לא אחיה פה. כי באמת שהגבול צריך לעבור איפושהו וזה לא שלא הורדתי (נמוך נמוך) את הקו האדום התחתון.

לא, אין לי נטיות אובדניות, יש לי דרכון זר.

אתמול בלילה התחלתי לכתוב פוסט (ואז טלפון מהאמריקאי קטע אותו ואני חוזרת אליו רק עכשיו). החלטתי לא לשנות, אז הנה מה שספקתי:

טוב אנחנו בניסוי חדש והוא כולל ללכת בלי חבישה על הרגל ובכללי פשוט לבחון תוך כמה זמן אני מתנפחת... ניסוי פרודוקטיבי (סוג של) שמתיימר (כנראה) להוכיח לכל רופאי שאני עדיין שפויה וחשה היטב את רגליי, ובהתאם כשאני אומרת שאני לא מתחברת, אני אכן לא מתחברת. מחמישי ב-18:07 אני עם רגל חופשייה. יחפה כמובן בלי קשר לכמה קר בפנים או בחוץ. בטיולים ממש בחוץ עם כפכפים. כן, יצאתי בחמישי לפאב בג'ינס וכפכפים. זה יותר מלהעריך זרם אחרי הפסקת חשמל. קשה לתאר בכלל. עד שלא יכריחו אותי שוב לחבוש אני לא צופה נעליים בעתידי.

מעבר ללטייל יחפה או בכפכפים (לקרוא מלעיל כמובן) אני

אני לגמרי לא זוכרת מה רציתי לומר. עכשיו כבר בבית אחרי שעליתי היום בבוקר ל"דיון במחלקה". כרגיל באיכילוב חיכיתי נצח. הספקתי לקשקש באושר עם האחות שתפסה אותי מבריזה מהמקום בלילה, לקבל אצבע כיף-כף (אחרי חיבוקים ונשיקות) מאחד מכוחות העזר ולהגיד לאיזה חולה שאנחנו לא מכירים, זה סתם נדמה לו ואני לא פה לבקר אותו (זה היה עצוב למרות שמאוחר יותר בחוץ הפיזיותרפיסטית שבדיוק חבשה אותו אמרה לי שהייתי ממש מקסימה). הדיון כולו (טוב רובו) התנהל באנגלית, כי כך מתנהלים להם חיי לאחרונה ולמה שברפואה משהו יהיה אחר. הציעו לי ניתוח. סיפרו על סיכויים וסיכונים (ויש לא מספיק מהראשונים והרבה או לפחות מפחידים מהאחרונים). עכשיו, עם הרבה יותר עובדות והשערות רופאים אני צריכה להחליט לאן פני מועדות ואני חייבת להודות שזה לא פשוט. עם זאת היו קטעים משעשעים היום, כמו שני רופאים (גשם והשני מהביקור הראשון) שכמעט התעלפו כששמעו שבשומעי שאין לי ברירה במקום ליפול ולהשתחוות הלכתי לרופא נוסף, אחר. או אימי שכשהצליחה להבין בערך את כל מה שנאמר אמרה בחשיבות עצמית משהו כמו "טוב עכשיו על זה צריך לחשוב" כאילו זו איזו נקודה קטנה בסיפור שהיא מסבה את תשומת ליבנו לכך שאין להתעלם ממנה. באמת אמא? כן, על זה צריך לחשוב ולשון הרבים ששניכם נוקטים היא נחמדה, אבל אני צריכה לשאת בתוצאות של הדריסה והפוטנציאליות של הניתוח, אז אני, אני צריכה לחשוב. כל זה הזכיר לי סיפור על איך באיזה משחק תפקידים לפני שנים מאד רבות, שלא השתתפתי בו אך הפך לאגדה ידועה במקומותינו, הם נתקלו באיזה בעיה קשה או חידה או משו כזה ובאמצע שכולם מתווכחים ומעלים רעיונות קם מישהו ועצר את כולם בצעקת "יש לי רעיון" ואז משנשתתקה החבורה הוא אמר "בואו נחשוב" וחזר לשבת (יש לי עדויות מגוף ראשון שחזו בפלא הזה).

כן, אני לגמרי בורחת מהמציאות. נעשתי הרבה יותר טובה בזה מלהתמודד. אני גם לא נלחצת. לא דואגת. להלחץ זה לאנשים שאין להם את שלוות הנפש הסטואית שאימצתי לי לפני כמה שנים באופן בלתי מוסבר ולא אופייני. אני לא זורמת. לא צריך להגזים.. אבל יהיה מה שיהיה וגיליתי שההשפעה שלי על הדברים נובעת מפרצי אנרגיה בלתי מוסברים לא פחות שיקרו או לא יקרו ומהרבה הרבה מזל שאין לי כל שליטה עליו.

אה, נזכרתי מה אני. אני לא עושה שומדבר פרודוקטיבי כמו לשפץ את קורות חיי או לשלוח אותם לאיפושהו או להתחיל פרויקט חריטה או אנ'לא בטוחה מה, אבל היתה לי אתמול רשימה הרבה יותר ארוכה של "צריך" בראש.

מה שכן הבית נקי ואין בגד יחיד בכביסה מלבד זוג תחתונים מלפני המקלחת הבוקר. יש אוכל במקרר והכשכוש מטוייל היטב. בחמישי יצאתי. בשבת ראיתי שכנים ובסוף כפי שכבר הבנו אמריקאי, ששכח פה כרטיס אשראי ובכלל עושה קולות של אני רוצה להיות חבר באמת (במובן החברי והלא הזוגי בעליל).

חוצמזה אני מרגישה שנכשלתי כליל במבחן הישראליות. קיבלתי לקראת החג קופונים מרובים מהסופרפארם ומרשת מגה כאחד. את כל אלה של הסופרפארם פשוט זרקתי. אני לא קונה מוצרי תינוקות, מוצרי טבע בריאים ו/או בשמים. מהחוברת ("מעל 100 קופונים") של מגה אחרי שעברתי עליה פעמיים וחשתי באמת כשלון - אני לא קונה את המוצרים הזולים, אני לא קונה את הפחות זולים שעושים ניסויים ואני לא פלצנית בכיוון של המוצרים היותר יקרים שהם מציעים - מצאתי חמישה קופונים שאולי אשתמש בהם. אחד שאני סוג של צריכה, שניים של מוצרים שאני משתמשת בהם אבל אין לי צורך בהם כרגע ושניים שאולי אקנה כדי להניע את גלגלי הכלכלה הקפיטליסטית קדימה. אולי.

הזאת תקרא בדידות?

כפי שסיכמתי אתמול לחברה במייל, כשהלכתי לישון לקראת ארבע הייתי אחרי:
3 שעות בטלפון
5 שעות דויד מטמטמות חושים
קצת פחות מ-3 שעות אמריקאי (כן, שם חדש, כי ילד יש רק אחד ואם אחכה עוד הרבה השם יהיה פחות ניטרלי).

היום החלטתי לא לשנות תוכניות, בהתאם נסענו כשכושי ואני לבקר את יקירת הבלוג. אחרי מגוון טעויות בדרך שחלקן מביכות וחלקן כנראה צפוי (לטועים כמוני) הצלחנו לנחות והדבר הראשון שקרה לנו (אחרי פשפוש של הכשכוש) הוא שקיבלתי מתנה קטה ומשמחת עד מאד. היה לנו יום נפלא ואם לא היה לי חשד שההתקעות האינסופית שלנו שם פגעה בשגרת החיים וסיכנה באופן מהותי את ההזמנה הבאה שלנו, הייתי ממש מאושרת מכל חלקי הביקור. יצאנו (בנוסף למתנה) אכולים היטב, מצויידים בציור ובמחברת חדשה שלא התאפקתי ורכשתי לי באיזה סיבוב שעשינו. נראה שלא הצלחתי להרוס את הרושם החיובי המופלא (אם כי לא ממש מוסבר) שיצרתי פה במהלך שנים, אפילו לא עם הפרעת הציוד המשרדי הלא קלה שלי. זו בעיני בפני עצמה הפתעה משמחת. וגם לא טעיתי בדרך בחזרה (אליה יצאתי מצויידת בהסברים ומפה).

פה הספקתי בניגוד למצופה להשלים הכנה של ציורים לפרויקט חריטה חדש, שנולד בלי קשר למאורעות שני, עת ביקרתי באייס, ובמקום למצוא נוזל רדיאטור מצאתי ספלים מזכוכית דקה כמו שאני ממש אוהבת ולגמרי אין לי מקום איפה לשים, מה שלא עצר אותי מלקנות שתי שישיות, אחת בכל צורה עיצובית שאפשר היה לרכוש. שתי כוכביות למי שחצה את המשפט האחרון עם הבנה מלאה מהסיבוב הראשון. אני חייבת ללמוד לפסק נכון ולקצר את משפטיי. עימכם הסליחה. בכולופן, ציורים, חריטה, ספלים. מושלם לזמנים שמצד אחד יש בהם זמן ומין העבר השני יש צורך בראש נקי למחשבות מפוקסות. אני חושבת שקדרות וחריטה הן המדיטציה שלי, או לפחות כך אני מדמיינת שמדיטציה אמורה לעבוד.

מעבר לזה כמובן שייצאתי את כל המידע המתוכנן ומחקתי כל שריד שלי מהמחשב, כן, זה כולל דיפרג ולהעתיק עוד קבצים מיותרים על ההחלקים הריקים הטריים ולהוריד אותם למניעת שחזור. מי אמר פארנויה ולא קיבל מספיק? לא לדחוף, יש לי מספיק לכולם, במנות גדושות לכל דורש.

חוצמזה בשבת הייתי אצל הנתנייתים וזכיתי בשני ספרים (לא טרילוגיה, כמה מוזר) של דיסטופיה "קלילה" חדשה מהמחבר של Uglies שודאי תשמח אותי בקרוב. היום בדרך הביתה הם התקשרו לומר ששכחתי אצלם את השעון ליד הכיור (לא זכרתי שהסרתי אותו וחיפשתי אותו כבר המון, איזה כיף).

למרות הצלחה מסחררת בהתחמקות מהשכן מהבניין ליד בימים האחרונים הוא הציק לי עכשיו ב-Gטוק שלא הבנתי איזו טעות היא לתת לו אותו. מנגד כשחזרנו מטיול לילה שכן צעיר א' איחל לנו לילה טוב לבבי ושכן צעיר ב' אישר בחיוך גדול שהוא השתחרר. יש פה משהו חיובי ואוהב בהיות הצ'כונה צ'כונה. מצד שלישי אמש הוכחתי שאני כבר רגילה לפה קצת יותר מידי וחשה בטוחה גם מעט יותר מידי. לא, עדיין לא קרה שומדבר רע, אבל אני מרחיבה את הפוטנציאל (ע"ע פארנויה מהסעיף הקודם).

ואם כל הדיווח הנרחב הזה לא היה ברור, אני ממש בסדר. שלמה. לא מצטערת. לא מתחרטת. כועסת כן, אבל בלי עלבון. תפסו אותי לא מוכנה, אבל יום וחצי אחרי אני כבר ממש ממש מוכנה. ואין לי ספק שיתחרטו כה עמוקות כל כך הרבה אנשים ובכל כך הרבה רמות, שזה כמעט מעלה לי חיוך נקמני מרושע. רק כמעט.

והשעות? וחוסר שעות השינה המחודש? אלה הדאגות לעתיד. בלי הסתכלות לאחור.

אה, בלי קשר, נזכרתי מה הכי הפריע לי פה (בחדר עבודה). נדפקו לי הרמקולים ואני חייבת לקנות חדשים. יטופל בקרוב. המלצות ישמחו לבב מובטלת טרייה.

יש לי בחילה. כואב לי הראש. כואבות לי העיניים. אין לי כוחות יותר לבכות, וזה לא שבכיתי כל כך הרבה, זה פשוט באמת לא שווה את זה.

באתי הבוקר כדי לחתום סופסוף על החוזה שהתמקחנו עליו ארוכות ועמוקות מזה כמעט שלושה שבועות (אחרי שאני עובדת שם בפרויקט "זמני" זה או אחר מזה כחצי שנה). כולם נורא נורא מרוצים ממני. הבוסית החדשה והבוס שלה (שהוא VP) נלחמו קשות כדי להשיג תקציב ולהשאיר אותי. בכל המצב הרעוע וכל השינויים שם, האדם היחיד שחזרו כל מי שסביבי ודעתם נחשבת משהו בעיני לומר שאני היחידה שבאמת לא צריכה לדאוג.

אז באתי לפגישה שלי (באיחור קל, האשמתי את הפקקים שלא היו לי) ופיטרו אותי. זה תפס אותי מאד מאד לא מוכנה.

ואני, בהיותי אני, ובהפלת תפקידי על הבוסית הקודמת שלי (שפוטרה והוחזרה והורדה בדרגה ומה לא, אבל הפכה להיות חברה עוד בפרויקטון הזמני הראשון) נשמתי עמוק ותיפקדתי. נשארתי ליום חפיפה. ושיחות. ועוד ועוד שיחות. שיחות ריקות לחלוטין מתוכן שרוב המטרה שלהן לגרום לאנשים שמדברים, שאינם אני, להרגיש טוב יותר עם עצמם. לא שעזרתי להם במשהו להרגשה הזו. לגמרי לא.

אני בבית. כבר אחרי טיול עם הכשכוש. אתם הראשונים שאני מספרת להם. הלפטופ איתי ואני לא חתומה על אף DNS קטן, מפלצתי או אחר. אני משחקת עם הידיעה הזו בראש (וגם בקול, ועדיין אני איתו באישור) בידיעה שלעולם לעולם לא אנצל את זה. קבעתי לחזור ברביעי לכמה שעות לחפיפה של מה שלא הספקנו בכלל לנגוע היום. הם משלמים לי חודש מלא על החודש הקרוב.

אני מרגישה חולה כמו אחרי רכבת הרים. אני לא בטוחה אם אני רוצה להתעלם מהעולם, או לבכות עוד, או להתקשר ולהתחיל לספר לאנשים, או לבטל את הדברים המתוכננים למחר, או לחרוט מה שתכננתי והדפסתי לי היום, או לקבוע דברים להערב, או לשקוע במרתון DVD מטמטם חושים או מה בעצם. הם ממש הצליחו לתפוס אותי לא מוכנה. לגמרי לא מוכנה.