אני חובבת כרוביות. לא ברמה של מאיה מבצל אלים (שווה קליק), אבל כרוביות יפות אצל הירקן כמעט תמיד הולכות איתי הביתה (ללא שום לחישות או שיחות אישיות). כך הלכה איתי כרובית אחת קטה אתמול, למרות שלא היו לי שום תוכניות מוגדרות בשבילה. היום מתישהו אחה"צ הבנתי שלמרות כל הבטחות החזאים עדיין קריר וזו אחת ההזדמנויות האחרונות למרק לפני פרוץ הקיץ ושהכרובית חסרת התוכניות יכולה להיות מצויינת למטרה הזו. קראתי ארבעה מתכונים והחלטתי לשלב, בלי באמת תוכנית מוגדרת. יצא אליפות, אז הנה אני מתעדת לעצמי ולדורות הבאים (לא, אין תמונה, אולי מחר. זה נראה כמו קרם לבן לא נקי במיוחד).

מצרכים:

"סיבוב" נדיב שמן זית (שזה 2-3 כפות)

2 בצלים

1 כרובית יפה (שלי היתה קטה כפי שכבר ציינתי), מפורקת לפרחים גדולים ובלי גבעול או עלים

3-4 תפ"א בינוניים

חופן פטרוזיליה (בערך שליש חבילה נאה של חורף) קצוץ גס

מלח, פלפל שחור, מעט אגוז מוסקט טרי וטיפת נוזל מעושן (כן, טיפה אחת בדיוק)

200 מ"ל קרם קוקוס (כלומר הנוזל השמן שבהם ולא מי הקוקוס הדלילים)

אופציונלי - קרוטונים.

הכנה:

לחמם קצת את שמן הזית (זהירות, שמן זית מתחמם ונשרף בקלות), לאדות קלות בצלים חתוכים גס יחסית, להוסיף פרחי כרובית ותפ"א ולהמשיך לטגן קלות. להוסיף מים רותחים כדי כיסוי, להוסיף פטרוזיליה קצוצה ו"להביא לרתיחה" (כבר כתבתי פעם משהו על כמה הביטוי הזה מצחיק אותי?). להנמיך להבה, לכסות את הסיר חלקית ולבשל כחצי שעה עד שכל הירקות רכים. להוסיף את כל התבלינים ולטחון. לטעום ולתקן תיבול (אם כמוני אתם לא משתמשים באבקת מרק, זה הזמן שבו מגלים כמה מלח בעצם אנחנו שמים במרק, בהדרגה מתרגלים לפחות). להוסיף קרם קוקוס ולערבב היטב.

למי שלא צריך מרק רותח לגמרי, אפשר להגיש כך עם קרוטונים (אני מחבבת את המיני של אסם). מי שאוהב רותח ממש, זה הזמן להחזיר להרתחה נוספת.

המרק עדין וטעימי. אני מניחה שאם אין לכם נוזל מעושן הוא יהיה טעים גם בלי. יש גם מלח מעושן שעשוי לתת אפקט דומה.

אני לא טיפוס מאד משפחתי. הקשר עם הוריי, ובפרט עם אימי, טוב מאד; הקשר עם הרחוקה, אחותי היחידה, טוב מאד בתיאוריה, אולם בפרקטיקה רופף למדי. אנחנו מדברות בתדירות של בין פעם לשלוש פעמים בחודש. חגים זה לא הצד החזק שלנו ולא אחת מחליטים שלא בא לנו על הפקקים ונפגש ביום אחר ולא בערב החג. מידות הפולניות שלנו מצומצמות, אולי כי אנחנו לא פולנים. אני התחלתי להבריז מאירועים משפחתיים בגיל 16. עם מעברי תלאביבה, לפני שנים רבות, התרגלו בהדרגה שאני (כמעט) לא מופיעה לימי הולדת, בריתות וששונים אחרים. למרות זאת, מידי פעם מזמינים אותי לכל מיני אירועים. לעיתים נדירות, בפרץ רצון טוב במיוחד, אני מגיעה. זה קרה לפני כמעט שנה כשהלכתי לבתמצווש של בת בתדודתי והיה ממש נחמד (ואז שבוע אחריי קיבלתי הזמנה ליומולדת של אחד הילדים הקטנים יותר והתחלחלתי). זה קרה גם ביום ראשון האחרון, עת נסעתי צפונה לחגיגת יומולדת של דודי. מסתבר שפעם בשנה לערך, ממש נחמד לי לפגוש את כולם.

למרות שיש בקרב המשפחה הגרעינית מגוון היבטים לא ורשאיים מעוררי קנאה, במהלך השנים אימי (בעיקר) עוברת תהליך של התקרקבות קשה. כבר אין סיכוי להביא לה מתנת יומולדת (יומנישואין, יומהאם) בלי תסכולים או הערות חסרות שחר. גיליתי שפרחים מרחוק ומקרוב עדיין עובדים ואני כבר לא מנסה דברים אחרים. מתנות אפשר להביא בימים שהם באמת לא ימי חג ואז (למרות ש"היא לא אוהבת הפתעות") יש הערכה והנאה מהן.

בראשון היתה איזו שיחה על טיולי שורשים ומי עשה ועם מי ולאן. מסתבר שקשיש היומולדת לא רוצה לקחת את הילדים והנכדים לבודפשט כמו שאבי עשה איתי לפני שנה וחצי (כשטסנו לחדש דרכון). כשכבר קמנו ללכת והלכתי להפרד ממנו, אמרתי משהו על הנסיעה ההיא וכמה היתה מוצלחת ושאולי ישקול מחדש. ואז, אבי היקר, אחיו הצעיר של קשיש היומולדת, משלים את המשפט איתי ואומר "והיא נהנתה מאד". ככה. שנה וחצי זה לקח לו לספר שהיה לו קשה וש"קרעתי אותו" (בחיי שלא, למעשה האזהרות של אימי היו בעיקר שהוא לא יריץ אותי). אז מסתבר, שבשקט בשקט, גם הוא עובר לו לקרקוב. מסתבר שהמעיל שלי לא אומר שום דבר. המעיל שלי שותק (דקה 2:10 אם כי כל המערכון הוא אחד הגדולים שנכתבו פה אין פעם לטעמי).

עברו שלושה חודשי מק ואני מוצאת עצמי לאחרונה בשיחות "סיכום" שמנסות להבין את חווית המק שלי. אני יכולה לדווח שבאופן לא מפתיע לא ירדתי במשקל, לא הפסקתי לעשן (אם כי חזרתי לעשן רק חברתית יום בשבוע) ולא הפכתי לאדם טוב יותר (אני רוצה להאמין שאני אדם די טוב באופן בלתי תלוי). המסך של המק עדיין ממשיך להדהים אותי. היציבות היא אושר (הוא לא מת על פירורי חמר ונתקע אכזרית השבוע, לראשונה בחייו פה). הסוללה מחזיקה יותר מהמון השעות שהבטיחו לי בתחילה. אין מה לומר, החומרה, בליגה אחרת לגמרי מפיסי. התוכנה זה סיפור קצת אחר (כצפוי). יש אפליקציות שמצאתי להן תחליפים. יש הרבה קיצורים ותהליכים שלמדתי והפנמתי. ומאז שרכשתי פרלל יש לי חלומות מוטמעת ("משובצת" לדעתי הוא המונח העברי התקני) עם כל מה שחסר לי לפני הפירלול. לכל מי שתהה האם עברתי לכת התפוח (או אעבור בקרוב) - אני לא בענייני כתות, אפילו לא כתות חילוניות של פירות.

לכל מי שאני מכירה ודיברתי איתו ולכל מי שהם מכירים ודיברו איתו היום (כולל כמובן) היה היום יום רע, הזוי, מהסרטים, עימותי ומשובש.

הנה כמה דברים בלתי צפויים שקרו היום בסדר אקראי..

- התאמנתי בלצייר עץ (וחתול עליו, נדנדה ממנו, מקווה מים קטון לצידו ובו עוף מים.. וצפרדע)

- קניתי ספר תנ"ך

- נכנסתי לעימות חריף עם הבוס "הטוב" שלי

- קבלתי הרצאה ארוכה (אך "לא ביקורתית" או "שופטת", "חלילה") על אחריות וכלבים

- אמא שלי אמרה לי שעלה לי השתן לראש (ונוסף להכל לא השתמשה נכון בביטוי)

- קראתי על תזונת 80-10-10 (בעודי מנשנשת שקית במבה עד תומה)

- חתולי נתנה לי למלא לה את הקערה בעודה בגובה למולה וללטף אותה קלות בזמן שהיא אוכלת

- הזמינו ממני (הטבעונית) קרמבו

עוד היום גם..

- מצאו אותי נחמדה במיוחד ("אם לא הייתי נשוי")

- הקשיבו לי ארוכות

- וחשבו שאני כריזמטית ונודניקית ("חשבתי שהסכמנו שאת לא מפריעה לי להחמיא לך", "אמרתי כריזמה אז אמרתי

  כריזמה, נודניקית").

ברור שיש סיפור מאחורי כל אחד מאלה. אולי פעם אספר פה את חלקם. בעודי בענייני הבטחות על תנאי, אספר שבישלתי היטב את החובזה; סיננתי וקצצתי; ואז טיגנתי אותה קצת עם בצל מטוגן ("שקוף"), מלח, מיץ לימון. יצא אחלה (לבד, על לחוח לא מוצלח וכהעשרה לרוטב אלאוליו). לאור דרישות העם תעדתי וצילמתי. מי יודע, אולי אם אמצא כוחות ואעלה פה פוסט בישול.

אני יודעת שלא כתבתי המון זמן. הנני, נותנת אות חיים. המשבר פה על מה אפשר או אי אפשר לכתוב נותר בעינו. אני מתאפקת להיות האדם הטוב והגדול יותר וזה דורש ממני ויתורים שקשים לי. חוצמזה האמת שנכנסתי לאיזו שגרה טובה יחסית. לא אידאלית, אבל גם לא רעה כלל.

אתמול בטיול עם הכשכוש מצאנו מאגר נאה של חובזה בסביבתנו הקרובה. הבוקר לאור זה שאני אוכלת עשב רשמית מזה כשנה וחצי, חשתי שמותר לי להשתתף בניסוי שכולל קטיפת עשבים שוטים במרחב הציבורי ובישולם במרחב האישי עד למאד.

עכשיו הם כבר בלי בוץ. עוד חוויות (אולי) בהמשך.