במסגרת תוכניתנו אני עובדת יותר מידי, לא מעריכים את זה כלל וחושבים לפטר אותי החלטתי לא להתחיל לעבוד לפני שמונה בבוקר, ללא קשר להפרעות השינה שלי ולשעה בה קמתי. אתמול (על הבוקר) טחנתי פרורי לחם (כן, אני עושה לבד, מחלה טרייה כמובן), מילאתי קמחים למקום, קיפלתי כביסה, ריכזתי פתקים מהמקרר למחשב כדי שפניו יהיו עם פחות מגנטים עסוקים ועמוסים, התקלחתי, מילאתי שני דליי מים (היתה הפסקת מים פה אתמול 9-17), שיחקתי עם החתולה, התכתבתי עם משפחתי בקבוצה המשפחתית (ווטסאפ), עשיתי עדכון/סקירה מהיר בפייס וטיאטתי חלק מהבית. כל זה עד חמישה לשמונה. מסתבר שאני עושה הסבה לקשישים המוזרים והסופר יעילים האלה על הבוקר. פנסייה, מאחורייך! הבוקר התחלתי באיזו חריטה על שתי כוסות יין. מחר? אין לי מושג. אולי אמשיך לחרוט. אני פתוחה לרעיונות.

היום בצהרים היה לי שימוע. רשמית לא שימוע לפני פיטורים, אלא שימוע על שינוי ארגוני. אה, וכמעט שכחנו גם על הורדה בשכר (של 34%!). היתה פגישה יותר קשובה וטובה משציפיתי. לא נסגר כלום (כצפוי). התכוננתי רבות לשימוע הזה, כולל אינסוף שיחות עם המתושלח (שגם אירחה אותי אתמול בהעדר מים) ומחשבות על לכתוב לעצמי נקודות (אל תגזימו כן? הזכרון עדיין עובד). אמרתי רוב מה שרציתי לומר. הצלחתי לא לבקר (איומות או בכלל) את מחליפתי הפוטנציאלית. נתתי את רוב הדוגמאות הטובות. הבהרתי את עמדתי לגבי מגוון דברים בצורה מאד ברורה. השגתי את רוב השינויים שהיו לי קריטיים לחוזה. הבטיחו גם שהכל יסגר לפני הטיסה שלי כדי שתהיה לי חופשה אמיתית. האמון שלי במנהלת שלי שואף לאפס. מובן שזו בעיה גדולה. חברה אמרה לי על זה היום (אחרי) "מסכימה מאד אך אולי מצב יכול להשתנות לטובה?" והשבתי "אולי. יכול להיות גם שמחר ידפוק לי בדלת משיח עם חמור לבן, אבל אולי לחמור יהיה קשה קצת עם המדרגות, אז לא עוצרת את הנשימה". אחותי חושבת שזה שהצלחתי לנהל את השיחה הזו פחות או יותר כמתוכנן ושתכננתי והייתי נעימה ועניינית ובלה בלה בלה מעיד על צמיחה אישית וזה יופי. אני חושבת שאני צריכה לחפש עבודה חדשה וזה מבאס.

אז הבחילה והקשר האילו בבטן? לא עוברים כלל ולא כייפים לי. ממש לא כיף.

והקטגוריה? זו לא באמת אופטימיות, אבל יחסית למצב הכללי זה הכי אופטימי שהיה פה מזה זמן וגם שמתי לב הקטגוריה הזו נורא קטנה וזה מדאיג, אז אני מרמה את עצמי. אולי גם אתכן.

אתמול התחלתי להבין שבעוד שבועיים אני טסה. 

עדיין אתמול, המאומץ ביקר אותי אחרי שלא נפגשנו ממש המון זמן. הוא יהיה פה עם הרעבה בזמן שאינני. ילדים לפעמים זה מאד שימושי. הוא איש מאד מאד מיוחד המאומץ שלי ומחובר עם עצמו ובוחן את התגובות והמעשים שלו ברמות אחרות (וזה ממישהי שבאמת מחוברת עם עצמה היטב ויש הטוענים הרבה מעל הממוצע, או הכי שהם מכירים). אני ממש אוהבת ומעריכה אותו.

ישבנו וניסינו לגשר על כמעט שנה שבה לא דיברנו. מצאתי את עצמי מספרת קצת על המשבר והדילמות הנוכחיות. לא בפרטים. לא בקיטורים. בנושאי המהות. אני אוהבת את התובנות שלו ואת הראייה שלו. כל השיחה הזו גרמה לי לתהות מחדש האם אני רוצה לחפש עבודה אחרת, כלומר אם אולי אני לא רוצה להתפטר אם לא יפטרו אותי בשני (אני מתכננת לומר כמה דברים קשים והסיכוי לפיטורים עדיין שם ולא זעיק, אבל נראה שרוצים לנצל אותי עוד קצת לפני שיזרקו אותי). 

ואז, הערב, דיברתי עם חברה מתנדבת של העמותה, שמכירה את הפרטים ומה קורה, ולא דיברנו כמה ימים. היא קיבלה איזו משרה חדשה וזוהרת. היא הבינה שהולך להיות לה משרד. ממש משרד עם דלת שהיא יכולה לסגור ושקט. ומצד אחד כשהיא אמרה לי להתקשר פתאום חזר לי הקשר בגרון ובבטן שמבהיר למה כל כך חשוב שאמצא מקום אחר, ומנגד השיחות, כלומר הזו ומערב קודם הזכירו/הבהירו לי את יתרונות המקום והחופש הרב שיש לי עם עבודה מהבית ושעות ובכלל.

עוד הבנתי אתמול שזנחתי לחלוטין כל פעילות יצירתית שעשיתי. אני לא בטוחה מתי זה קרה. אני מדברת על פרויקטי חריטה מידי פעם ולא עושה כלום. חושבת-מפנטזת על חדר עבודה, פתוח לי טאב חיפוש של סרטוני לישת חומר מזה חודשים ורוב חברי כבר יודעים לדקלם את רשימת יתרונותיו המרובים של הסקאט הקטן, אבל זה עוצר שם. לפני לא מעט חודשים לקחתי מאיזו אומנית שמלמדת פיסול ברשתות שפגשתי בנחלת בינימין גלויה והבטחתי לקבוע שיעור ניסיון. קיבלתי את חותך העיגולים המגניב של מרתה שהזמנתי והוא נח לו ארוז על אחד השולחנות במחסן הידוע בכינוי חדר עבודה (או שאולי להפך). אני אדם לא רוחני בעליל, אבל גיליתי מזמן שגם מבלי להתיימר לכשרון כלשהו, ליצירה או לפחות לחלק מהאפיקים שלה יש (עליי) אפקטים ממש מדיטיביים. אולי כל מה שאני צריכה זה לחזור לכמה אפיקים מחיי שנותנים לי את השלווה שמאד חסרה פה.

במסגרת הבריחה הכללית שאני אוהבת לטעון שהתחילה עם המות של הכשכוש, אבל מודה מידי פעם שהתחילה הרבה קודם, ברחתי גם מזה (וגם מהמאומצים ומעוד מגוון רחב של חלקים בחיי). אני מנסה לחזור לעצמי ולא בטוחה לאיזו עצמי אני מנסה להגיע. בינתיים, החזרתי את המאומצים. הוצאתי מהמדף אתמול את ארבע ההסכמות שקנה לי הבטש כשהחתול הקודם מת. אולי במקום לחזור, אתקדם ואלמד פעם שבאמת לא הכל אישי (אפילו אם לעולם לא אגיע לשום דבר אינו אישי).

הקשר בבטן לא עובר לי, למרות שהשיחה נסתיימה לפני שעתיים ומיד סיפרתי לה עליו והחלטנו לא לדבר על עבודה (שלי). כאב הראש לא עובר לי מהבוקר (כן, לקחתי כדורים לרוב וגם ישנתי בשעות לא קונבנציונליות). אני לא יודעת מה טוב לי כרגע. שומדבר שאני עושה.

איבדתי את האיזון שלי ואולי זה לא רק רע. אולי הגיע הזמן להתחיל לעבוד על למצוא איזון חדש. אני חושבת שאנסה להתנתק מהרשת בשבועות של הנסיעה. כן, אני אקרא בטח מיילים. אני אצלם המון כדרכי. הנייד והקינדל יהיו איתי וגם התחייבתי לסגור משהו של עבודה בשבוע השני. אבל החיבור הזה של האצבעות מחוברות בקצותן למקלדת והוריד למייל, אני לא בטוחה שהוא בריא או טוב לי כרגע (בכלל?).

שאם אחות, וחברות ומתנדבים ובכלל כמות האנשים "שלי" בארה"ב אני אמצא מישהו/י לבכות או לקטר או לדבר (את עצמי לדעת) איתם עכשיו.

יוצאת מדעתי, ואני רוצה לומר טיפין טיפין, אבל האמת שאני עושה את זה בצעדי ענק ובגמיאות גדולות וחונקות.

אתמול היה צריך להיות יומולדת 17 של הכשכוש. מאז שהוא מת ולמעשה עוד הרבה לפני, רק שמאז זה פתאום ברור לי, אני עסוקה בלברוח באופן די יסודי מהכל בחיי. לפעמים אני חושבת שהייתי רוצה לחיות במקום שהוא גדול מספיק שאפשר לארוז את עצמך לרכב ו"פשוט" לנסוע. אם הייתן מכירות אותי בחיים האמיתיים היית מבינות עד כמה זה מצחיק. כאילו שבאמת יכולתי לארוז את כל מטלטלי הרבים עד אין קץ לרכב אחד ואת הרעבה ובכלל, אבל כפנטזיה זה נשמע לי רעיון לא רע בכלל.

באפריל אני כנראה בארה"ב. אולי גם באיידהו. כן, בגלל השיר הזה. לא, אני לא מתיימרת ליותר מידי רציונליות בימים אילו.

בזמן האחרון משבר רודף משבר וטרגדיות ואובדנים מתחברים למשהו מתמשך-אינסופי ומכאיב. בראשון היתה אזכרת שלוש שנים למות חבר-שותף-אהוב. אתמול כמו שכבר אמרתי ציון דרך שלא זכינו לו עם הכשכוש. היום סתם משבר טכני רדף תקלה טכנית יותר ויותר גורפת (האמת שגם הללו התחילו אתמול אחה"צ). השיא היה כשהוצאתי ניוזלטר (שהשקעתי בו *המוני* שעות ויצא באמת מלא תוכן) למעל אלפיים איש ואז האתר שלנו (כולו) קרס ואיתו נשברו כל הלינקים היפים שלי לתוכן.

לקח לי עד עומקיי עונה רביעית של סקאנדל, כל המשברים ותחושת האובדן העמוקה בשילוב עם יתושה מעצבנת פה כדי לפתוח לעצמי בקבוק יין (פטי קאסטל 2013, כן, יש לי שנים טובות יותר, אני מקווה לשתות אותן לא לבד).

אני חושדת חשדות מבוססים למדי שהמנהלת האהובה עליי במיוחד החליטה לפטר אותי. זו החלטה לטווח ארוך. כאדם מבוגר ואחראי (עם כסף?!) הלכתי היום להיפגש עם יועצת קריירה/קואצ'רית לחיים.  כן, זה יקר. לא, זה לא היה שווה את זה. אני לא מנסה לטעון שאין יועצים טובים או קואצ'רים או פסיכולוגים או אתן יודעות מה, בכלל אנשי מקצוע מצויינים. היא היתה בעיקר רוח וצלצולים ויצאתי עם אולי תובנה וחצי משעתיים שהרגישו לי לא ממוקדות או יעילות.

הגעתי לשלב הזה באבל שכולם והכל מעצבן אותי. אני קצת רוצה "לבעוט בדלי עם החלב", רק שזה לא עובד כשאת בנדם מבוגר ואחראי, שלא לומר דוברת עברית וטבעונית.

אתמול ישנתי בלילה. הלכתי לישון רגע לפני חצות ומלבד ביקור לילי קצר בשירותים (שלא היה התעוררות ואז שירותים על הדרך, אלא שירותים לצורך שירותים) ישנתי עד רבע לשבע. זה היה הלילה הראשון מזה לפחות חודשיים שאני ישנה בו בלי לטייל 3-4 פעמים. הפעם הראשונה שאני ישנה יותר משעתיים-שלוש רצוף. קשה לי למצוא מילים לתאר כמה זה מתיש לחיות עם שינה כל כך משובשת, אפילו לאנשים עם הפרעות שינה (ברגיל) כמוני. אני מנסה להבין מה היה שונה אתמול משלשום וכל הימים שלפניו. לא היתה בו שלווה או רוגע או השלמה שחסרו לפני. ואין גם עכשיו. אולי הפטי קאסטל יעזור ללילה נוסף כזה. אני מוכנה להיות אלכוהוליסטית ולישון. נשמע לי טוב יותר מלהמשיך לחיות כמו שאני חיה בחודשים האלה.

אני מנסה לברוח מהכל בימינו מלבד מאחריות. בורחת מדבר לדבר כמו מטוטלת ענק מוזרה. להתנדבות ומההתנדבות. לעבוד יותר מידי ומהעבודה ולפרויקטי ענק חדשים שייצרתי לעצמי בעבודה. לבישול ולהזנחה פושעת של הבית ושוב לבישולים. מתבודדת ועושה המון תוכניות וקובעת וממלאה את הלו"ז לפעיל עד אימה ואז מבריזה ומבטלת הכל במגוון תירוצים טובים יותר ופחות. איבדתי איזון ויציבות, שומדבר לא עובד לי, אפילו לא רחמים עצמיים (לפעמים הם פחות מכל). 

מסתבר שלשתות בקבוק יין טוב מול הטלויזיה או מסך המחשב זה קל ומהיר. אני כבר באמצע הבקבוק. מחר אבריז מההתנדבות. לא, עוד לא אמרתי להן, אחרת זו לא היתה הברזה ובזמן עתיד. הברזתי השבוע גם בראשון והיום לא הזמנתי כרטיסים בזמן אם כי עקבתי אחריהם נגמרים בהדרגה מאתר הכרטיסים.

בראשון הצלחתי לדבר עם המאומצת (שבשבת הבאתי את עצמי להתקשר אליה אחרי כמעט שלושה חודשי שתיקה). איתו עדיין לא יצרתי קשר. חיפוש על סרטוני לישת חומר פתוחים אצלי כבר חודשים. אולי אני צריכה להתחיל פרויקט חריטה גדול, זה פחות יקר ויש פה את כל התשתיות. אם יפטרו אותי באמצע שיפוץ מאסיבי של חדר העבודה לסטודיו ארגיש מאד מטופשת. לא אוכל אפילו לטעון שלא ידעתי שזה בא. 

אומרים שאי אפשר לברוח מעצמנו. 

נטפליקס חסמו אפשרות לגלוש אליהם מפרוקסי וכך איבדתי את כל התוכן שקנו הרשעיות הישראליות שעושקות את כולם סביבי מזה שנים. 

 כי בכלזאת יום האישה פה ובכל מקום היום.