אספר שהתחלתי לכתוב איזה פוסט מהרהר רציני שכמובן תקוע בטיוטות כי הוא לא מתקדם ובסוף אם יפורסם יהיה קול ענות חלושה להרהור שחשבתי שהוא מעמיק וחלף לו.

בינתיים מתהווה לו בראשי כינוי לקטנה השחרחורת שמחפשת לה עדיין כינוי פה.. היא לגמרי הוביט. היא קטנה ועגעגלה (אם כי לא הגיעה כזו), מעדיפה שתי ארוחות בוקר, שמחה תמידית ועם כפות רגליים שעירות במיוחד. קבלו את ההוביטית. ההוביטית הקטה ממשיכה לשמח את ימי עד למאד ומידי פעם אני נזכרת שאנשים שהכירו אותה (היטב) רצו לקחת את כל השמחה הזו ולהרדים אותה. כן, אני מבינה שלפעמים היא מייבאת חלקים ניכרים מבחוץ פנימה..

[Exhibit A]

היא גם (אבוי!) נובחת לפעמים משמחה בדרך לטיול והיא טיפלה (יש שהיו אומרים השמידה) ביסודיות בחצי משקוף וברבע מהדלת החיצונית. 

מה שהכי מאפיין אותה הוא שהשמחה שלה מדבקת. קשה לא לחייך לידה. בבית היא שקטה ונפלאה, ולמרות ניסיונות חוזרים שלי, טרם הצלחתי לקלקל אותה והיא עדיין לא עולה על הספות ללא הזמנה. היא ממש כלבה אידאלית. אנשים הם קקות, אבל כל זה באמת לא חדש.

נכנסתי האמת כדי לכתוב ולשים משהו אחר לגמרי. אולי מחר שירגיש לי כאילו שאני מתחזקת את הבלוג..

מה שלומכן?