ימים משונים ועמוסים עוברים פה, אבל הנה הגיע הסופש ואיתו ההרדמות על הספה מוקדם מידי, ההתעוררות ההלומה של אחרי, ההתאוששות שלא תמיד מתרחשת ומעבר לגל תפקוד נוסף.

השבוע (בשלישי למעשה) היו לי שתי שיחות על עבודה ושינויים. האחת עם הנפש שמחפשת עבודה חדשה ובמסגרת זאת מצאה לנכון לעדכן אותי כמה ביג דאטה זה גדול היום וכמה כסף אוכל להרוויח (ועניין ושאר ירקות) אם רק אחליט לחזור ולמכור נשמתי לשטן. בתגובה ניסיתי להסביר לה עד כמה נעים לי לקום בבוקר ולא לפגוש אנשים (כן, אני מבינה כמה זה נשמע סוציופתי). היא (כתמיד) צחקה עליי שכמיזנטרופית אני מתנדבת ועוזרת לדי הרבה (א)נשים. זה נכון, אבל איכשהו זה אחרת. הרעיון לקום בבוקר ולחזור ולהצטרף להמון שנכנסים לקופסאות הפח הקטנות שלו ועומד בפקקים כדי להפגש במשרד ולדבר על מה הם ראו (ואני לא) בקופסה הקטנה של הטלויזיה אמש ולהבין עד כמה אני חריגה בעוד ועוד תחומים. להיות חברותית ולזכור מי הלך לרופא ואיזה ילד חגג יומולדת וצריך לשאול איך היה, ממש עושה לי לא נעים. ניסיתי לברר את זה עם עצמי כי על המתנדבים "שלי" אני דווקא זוכרת ובאהבה, לא מצאתי הסבר משכנע. אולי זה בכלל לקום ולהתלבש ו(לפעמים) להתאפר. השניה היתה קוצ'רית עסקית בעברה ועבדה איתנו תקופה ובמסגרת שיחת הפרידה שלנו אמרה לי שהיא רואה בי מגוון יכולות לא מנוצלות. בעיניה זה זמן טוב לעשות איזה בירור עם עצמי ("את צעירה, זה לא כל כך יקר, עדיף עכשיו מבעוד עשר שנים"). מרגישה קצת כמו צב שרוצה מהר לברוח בחזרה לשריון שלו, אבל אני מעריכה אותה וגם בלי ספק יש אולי לאן ללכת. 

השבוע גם מצאתי את עצמי ערה עד אחרי שתייים בשני לילות (אופסי, הנה בא לו לילה שלישי). אחרי הראשון עוד תפקדתי. אחרי השני הרבה פחות טוב. זה ביחד עם הראייה מתחילים לסמן שאולי אני כבר לא ממש ממש צעירה. חשבה לרגע וברחה מהמחשבה מיד לדברים אחרים.

מחר מגיע הכלבויניק לצבוע (שוב) את התיקון של הקיר שלא התייבש ונצבע טוב. כולנו (הוא יותר ממני) מקווים שבפעם האחרונה. אז שוב יחזרו דברים מדפים וניתן יהיה לברר מה עוד נותר פה מאסון הכוורת שהפלתי על עצמי. כלומר אני מאד שמחה בחדשה, רק אכסונית התאתגרתי עד למאד. חוסר מקום והצורך לא לזרוק דברים בעלי ערך אלא למסור אותם מעמיס פה ואני לא בטוחה שכך נכון. הרחוקה אמרה לי היום שבדומה לערך לשטח מדף בחנות יש ערך בשטחי בית וזה בסדר לשחרר ולזרוק לפעמים (אנחנו מאד טובות בלעזור לצד השני לזרוק, פחות בעצמנו). בטיולילה עם ההוביטית שקרה מיד לאחר השיחה הזו זרקתי שלל שחיכו פה על הרצפה בקרטון ירקות פתוח, אולם הדרך לפינוי עוד ארוכה. לפחות כל שאר המרחבים שקיטרתי עליהם ארוכות והוציאו אותי מאיזון בפוסט הקודם מוחזרים מתוקתקים עד עכשיו.

זה פוסט בלי ערך או משמעות. אני לא בטוחה למה אני כותבת אותו או מה רציתי להגיד. אולי אני צריכה "לשים את עצמי למחר" כמאמר סבי ז"ל שלא הכרתי. אני מרגישה שהיה פה משהו ואני מאבדת עליו אחיזה.

מה שלומכן? וואו כמה זמן לא כתבתי.

אני לא בטוחה מה אני אמורה להשלים וברשותכן אצלול ישר לעכשיו כי בכל זאת מאוחר ואני קצת בהיפר שאני מקוה שישתחרר עם הכתיבה.

למה היפר? לא ממש בטוחה. היום בתשע וחצי לערך הסתכלתי סביב והבנתי שאני פשוט לא יכולה יותר. אנשים שונים "השאירו" לי דברים. הגנן שרצה לצ'פר אותי והביא לי 60 שתילים במגש פלסטיק סגול גדול (ואז זר על שטיחון כניסה לפני אור ראשון והפך באחת לסטוקר), התיקונצ'יק (המקסים) שעובד על הקיר ומבקר פה כבר הרבה יותר ממה שתכנן (או אני תכננתי) שהשאיר דלי עם חומרי יישור לקיר ושלל שפכטלים (ודברים בצד שאני הוצאתי מהכוורת בשל התיקון), אחותי שביקשה פוסטרים של פרסומת ועכשיו רוצה שלא יקופלו וכן רוצה שיחכו לה פה עד בואם בקיץ, קבוצת הנשים שנפגשות אצלי בתיאוריה פעם בשבועיים ולמעשה פעם בחודש, ואני באמת מארחת באהבה, אבל בבקשה תפסיקו להשאיר אצלי בקבוקי שתייה ועוגות לא טבעוניות ולתפוס לי מקום בארונות ובמקפיא - חסר לי המקום, הספרים ושאריות הדברים שטרם נמצא להם מקום במעבר מכוורת ענק לכוורת קטה ויפהפה, שקיות של ירקות שתכננתי לבשל אותם ולא הגעתי אליהם (או שהגעתי חלקית וחצי שק עדיין מבלה על השיש), קופסת הטישואים מהשפעת שקפצה עליי מאפס למאה ועשר בשעתיים בחמישי שעבר וקופסת הטישואים הריקה שמשמשת פח משומשים. כך, היום בתשע וחצי בערב קפץ לי ה-OSD וקמתי לסדר, לשתול, לקצוץ, לאדות ולטגן, לרכז ולהעביר למקום, להשקות, לטאטא ולהשליך. עכשיו כבר אחרי טיולילה עם ההוביטית שממשיכה להיות אור יציב בחיי ועם בית שעדיין אינו נקי או מסודר, אבל יותר מקודם. 

התכנים שאינם עבודה שאני צורכת לאחרונה קשים. אם בטלויזיה (סיימתי היום Hard sun), בקריאה (התחלתי את The color purple מיד אחרי The female of the species) או בחיים (אני מלווה אישית מישהי מאחת הקבוצות הפמיניסטיות שאני נמצאת בהן ועולים שם תכנים מאד מאד קשים במפגשים ארוכים מידי שאני לא בטוחה איך לתחום). איכשהו עם כל זה ושפעת בהפתעה וכל הבלגאן אני דווקא ישנה בלילה. מנגד שברתי לאחרונה קערה שאהבתי וואזה שחרטתי (ועדיין לא זרקתי כאילו שאם היא תמשיך לעמוד במונומנט על השיש זה יעזור למישהי במשהו). אני לא זוכרת אם כתבתי פה על שברים, אבל אני מהאנשים המוזרים האילו שממש ממש נדיר שמשהו נשבר להם. הרצף הזה קשור בחוסר המקום שתיארתי קודם, אבל להערכתי בעיקר במצבי הנפשי. 

לכאורה הימים פה טובים. הלחץ בעבודה נרגע כחודש אחרי שחזרנו כולנו מכנס ומחופשה. הסחרחורת עברה חודש וחצי אחריי. יש פה כוורת חדשה, תמונות חדשות על הקיר ושטיח חדש חורפי שכולם עושים לי מאד נעים. יש כרטיסי טיסה (לנפש ולי) לאיטליה למאי ואפילו כבר סגרתי מקום לינה ברומא שאני ממש ממש מרוצה ממנו (סגירה טרייה משלשום). כולן טפו טפו בריאות (כלומר חוץ ממני וגם אני כבר הרבה יותר טוב) וגם הקרובים והמרוחקים בס"ה בטוב. עכשיו, כבר נושמת סדיר, אני מנסה להבין אם באמת יותר מידי דברים בחוץ הצליחו כך להעביר אותי על דעתי או שיש שם עוד משהו. נו, לפחות יש אוכל לימים הקרובים וגם הרבה יותר נעים פה.