כינוי:
פּט מין: נקבה Google:
תמונה
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הוסף מסר | 4/2009
הערות מצב
- ערב עצמאות היה שמח במיוחד.
- נזכרתי בו גם בעצמאות הזוי ושמח לפני כמה שנים עם נפלאות וחנוכה ועם הילד בככר רבין כמו ילדים עם כל התרסיסים למיניהם.
- כבר שני שכנים שונים נזפו בי שלא עשיתי היום "על האש".
- אני לא מאמינה שאני לא הולכת לדפש מוד.
- ניסיתי להתחיל את הפרויקט וכבר בצעד הראשון גיליתי שמשהו השתבש. רשימת קניות חדשה (וקצרה) כבר על המקרר למחר בבוקר.
- לא ראיתי (עדיין?) את האחים כהן הכבר לא כל כך חדש, אבל בשבוע שעבר עבדתי עליו. נראה שאנשים לא מתו על היצירה האחרונה... הנה ציטוט משובח שמייצג היטב הרבה דעות שקראתי "I saw the movie Burn after reading I think the title should be burn before watching!!!!!!"
- ראיתי היום זכרונות מאפריקה וייבבתי. אני זוכרת שגם כילדה אהבתי אותו, אבל ממרומיי גילי ואחרי ביקור בקנייה הוא הרבה יותר מרגש.
- היום נזכרתי שאני חייבת (פשוט חייבת) מנורה בלי חוטים כמו של Mathmos. כמובן שנזכרתי בזה רגע אחרי שהחנות בארץ נסגרה.
- אם כלום לא ישתבש ברביעי הבא אני מתחילה ללמוד סידור פרחים מהאיש שהכי מבין בסידורים הולנדים בארץ (לטעמי), באחד-על-אחד. זה לקח לי רק שנה וחצי של בקשות (לא תדירות מידי) ממנו. אושר גדול גדול!
- בזמן האחרון (כפי שאפשר בקלות להבין לפי קצב הכתיבה שלי החודש) עברתי לחיות פה. אני לא בטוחה שזה טוב, כי עם כל הכבוד ליריב, החיים, זה לא כאן.
- אני לא מצליחה להפוך את חווית הזזת השעון של 4 שעות שלי לחו"לית. נראה אם הלילה אצליח לצמצם אותה קלות.
- אני מתכננת ערב בנות עם תמת שנות ה-80. הוא יכלול סרט טראש כלשהו (כנראה פוטלוס), פסקול הולם, אוכל (אגרול, עוף חמוץ-מתוק, בלינצ'ס פיטריות ועוגת שולוקלד חמה עם כדור וניל) וכמובן אלכוהול (B52, רוסי-לבן וכו'). רעיונות נוספים יתקבלו בברכה.
- אני כל כך אוהבת את חברותיי שסובלות אותי בהבנה ומשתפות פעולה עם כל כל השטויות שלי. זכיתי. באמת.
- מחר עובדים :(
- עוד חודש עבר!
| |
ניגע אל החלום
בימי שלישי יש לי ישיבה קבועה עם חלק מהאמריקאים שלנו. היום שלחתי למזמין הישיבה שאצלנו מחר "memorial day" ואני לא אהיה. הוא חזר אליי עם "enjoy".
ככה זה, אצל האמריקאים יום הזכרון הוא יום קניות מטורף וברביקיו ושמח. החיילים שלהם מתו כדי לשמור על "the American way" והם מגשימים אותה. אני מניחה שבמידה רבה גם לא מכירים שם בכל בית ובכל משפחה לפחות נופל אחד כמו אצלנו וקשה הרבה יותר להחזיק יום אבל כזה (או אולי אפילו ערב).
לפעמים נדמה שאנחנו כל כך רוצים להיות הם, אבל החלומות (והדרך) שלנו שונים...
כי אנחנו, אנחנו נושאים עימנו את צער השתיקה ואת הזכרון
| |
לא יכול לישון עכשיו
אני אדם של לילה. תמיד הייתי.
עם השנים למדתי לקום בבוקר, אבל ללימוד הזה לא תמיד מתלווה ההגיון הבריא שצריך ללכת לישון בשעה סבירה...
אז אחרי שבשבוע שעבר לא ישנתי שלושה לילות כי דיברתי בטלפון (וקצת יותר מזה) עד אחרי ארבע ולילה אחד סתם סיימתי עונה של the wire בשעות חריגות בעליל, קשה לי לחזור לשעות סבירות.
על דלתי רשומים השמות של כולנו (רעבה, כשכוש ויורז טרולי) באותיות עם מגנט. חברים טובים שבאים לבקר תמיד בונים צירופים חדשים של שמות. אני האמת אוהבת את זה. הערב ביקר אצלי שכני הצעיר. הוא ישב פה עד 00.30 ואז הלך "כי את צריכה לקום מחר מוקדם" [יה רייט]. בשלב הזה נתקעתי איזה שעה ומשהו לקרוא את הגמד שאני קוראת כולו לאחור ומאד נהנת. בצער, נפרדתי כדי לצאת לטיול לילה עם הכשכוש וגיליתי שהוא סידר לי מחדש את השמות (שציפור בילגן בחמישי). מצחיק. וכן, הנה אני שוב כאן במקום במיטה.
אחריי לבד באמת ארוך ומרשים שלא ניסיתי לטפל בו כלל, הם (כרגיל) באו לי ברצף, כמו שאפשר אולי היה להבין מכמות הלילות שהפסדתי. אחד שהשתבש, אחד שחזר והיה טעות/שיבוש כבר בסיבוב הקודם ואחד שאמר עלי היום "את חמוד" והצחיק אותי ואז בבית (כי זה התחיל ביום לשם שינוי) הוא דיבר איתי במסנג'ר עם תמונה ותוך שנייה היה לי ברור שלא. אני עדיין מופתעת מעצמי. אני חושבת שאני האדם הכי לא אכפתי מחיצוניות שאני מכירה. באמת. ברמות מפחידות. בעז בנה סביבי תיאוריה שלמה של "למה פט יוצאת עם מכוערים" עוד בימי התיכון העליזים. וזה לא שהוא דוחה במיוחד. הוא פשוט לא. זה תפס אותי לא מוכנה.
ואולי זה בכלל שלמחרת הלילה (כשההוא הלך, מה שהיה לי עצוב, אבל גם הקלה, כי כל המפגש היה לי
too overwhelming והוא לא הבין אפילו שאמרתי לו את זה), בכולופן למחרת בבוקר,
התעוררתי עם הריח שלו עליי. פשטתי את הפיג'מה ופתאום הכתף שלי (שבכלל לא
היתה חשופה בלילה) הריחה כמוהו, וזה היה לי נפלא והזכיר לי את החיבוק
המדהים שקיבלתי לפני שהוא הלך ועשה לי געגוע.
אני חושבת שיש יש לי נכות חברתית אינטרנטית. אני [אלופה ביחסים וחברויות באופן כללי]
לא יודעת להתחיל ככה מערכות יחסים. אני לא בטוחה למה אני לא מצליחה פשוט
להבין ולהפנים וליישם. אולי כי אלה שמצליחים לסלוח לי על ההתחלה שלי,
הופכים לאנשים שאני כל כך אוהבת.
מחר (ומחרתיים) יש הפסקת מים בהרצליה (ואני צריכה להיות בהר). קיבלתי היום מייל שמתריע על ההפסקה הצפויה ומבשר שהזמינו לנו מים מינרלים. אני דווקא יותר מוטרדת מהצד ההפוך. אני זוכרת איך כשעבדתי באוניברסיטה ועובדי המנהלה שבתו חלקית וניסו לשבור אותנו ולהפריע לנו לעבודה כלום לא שבר אותנו - מעליות (6 קומות כמו 7 ברגל, לא נורא), חשמל (אני אשב לא לבד בחושך ואתמיד) וכו'... ואז הם נעלו את השירותים. הבניין התרוקן תוך שעתיים מקסימום. חוויות בקצב השינה וכתיבה שלי לאחרונה, כבר מחר.
הגענו לחלק האופטימי של היום:
היום הגיעה הודעה מהדואר שהגיעה (סופסוף ובאיחור לא אופנתי כלל) חבילת היומולדת שלי מהרחוקה... ואני הרי יודעת שיש בה את החלק האחרון שחסר לפרויקט ההוא (זוכרים?!). אז אולי אחרי שנה אצליח להשלים אותו. תמונות בקרוב (מלח-מים).
הלוואי שיכולתי לסגור עם גשם עוד מעט ירד (אולי רק מעיניי).
חייבת ללמוד ללכת לישון.
| |
פריצה וזכרונות נוסטלגיים כמעט
אני חולקת פה את הקומה עם שכן יחיד. לפני דקות ספורות גיליתי שפרצו לו היום לדירה. אני לא לגמרי בטוחה איך אני מרגישה כלפי זה. כלומר, זה קצת מלחיץ ומאד לא נעים, אבל אני לא בטוחה שמשהו מעבר לכך. גם השכנה שמתחתיו טוענת שפרצו לה מספר פעמים, אבל היא קצת (טוב נו, המון, אבל מי סופר) לא לגמרי שפויה או אמינה בעיני. אצלו אין ספק שזה אמיתי (אפילו זכיתי לסיבוב לראות את מה ואיך השאירו אצלו).
האמת שאני מרגישה (הרגשתי?) פה מאד בטוחה. אין שעה שבה אני לא יוצאת עם הכשכוש, בהחלט גם בשעות חריגות מאד ואני משאירה (כהרגלי) הכל פתוח. כן, ברור שהחלטתי את ההחלטה הבוגרת להפסיק עם זה (עם הפתוח, טיולי כשכוש הם קדושים), השאלה היא כמה זמן (אם בכלל) היא תחזיק מים.
כל זה הזכיר לי שכשאך עברתי לעירי אהובתי (כשהיא אפילו עוד לא היתה אהובה עליי) פרצו לנו לדירה. היה לי אז שותף שהיה חבר עוד מהצפון והוא הגיע לדירה הפרוצה לפניי... וכך הגעתי הביתה וחיכה לי דף נייר גדול וצהוב, מקופל ומהודק אל הדלת. על הדף הוא כתב לי "לנשום עמוק ואז לפתוח ולקרוא". במכתב עצמו הוא סיפר שפרצו לנו ולשכנים ליד, שלא נראה לו שמשהו חסר, שהמשטרה תגיע רק מחר ושהוא במשחק כדורסל. כן, הוא היה אחד האנשים מהפחות נוטים להתרגש שהכרתי. חיפשו אצלנו כסף (כנראה), כך שלא רק שהפכו את כל המגירות ורוקנו מדפים, אלא גם קרעו את כל הניירות המסודרים שבהם עטפתי בעמל רב את הארון העתיק. בפועל גנבו לי שני שעונים (וידעו מה לבחור מאוסף השעונים שהיה לי אז), ולא לקחו המון דברים שנראו לי נורא טבעיים לגניבה (כמו פנקסי צ'קים).
בסופו של דבר, אגב, השכנה ואני הצקנו מספיק למשטרה שזיהוי פלילי הגיעו אלינו באותו הלילה, ולמזלנו עברו אצלם לפנינו, כך שהיה הרבה פחות לנקות אחריהם. הפורץ/ים כמובן מעולם לא נתפס/ו. החלק הכי קשה בפריצה הוא חילול הפרטיות. מצד שני אני לא אהפוך עכשיו לפארנואידית ואנעל הכל כל הזמן רק למען הסיכוי שמישהו יחליט שביתי מבצרי אינו מבצר הוא. אני תוהה כמה כוח הרתעה יש לכשכוש (שנובח בעוז על זרים, בעיקר מעבר לדלת); וגם איפה היתה שכנתי החטטנית שמאזינה לי ברמות דיווח של "התקלחת X דקות אתמול בבוקר" עד שהיא סופסוף יכלה להיות שימושית.
טוב אני הולכת לישון ועכשיו כשלא ארדם אולי אאלץ להבין שזה עשה לי קצת יותר ממה שאני מוכנה להודות
לילה טוב
| |
אז מה למדתי השבוע?
- שאני יודעת לא לישון רוב הלילה ולקום על הבוקר כשצריך
- שאני לא יודעת לישון ביום לא משנה כמה לילות לא ישנתי קודם
- שאדומים צריך להזמין בהזמנה כפולה
- שאני אופה יותר מידי (פוסט נפרד על זה כבר בטיוטות)
- שגם אחרי שמנקים בבית שעתיים רצוף אבק, נראה כאילו לא התחלתי אפילו ויש עוד לפחות שעתיים
- שאמא של הנפש צדקה ולא צריך לנקות צלחות משאריות אוכל לפני ששמים אותן במדיח, מדיח טוב מצליח להתמודד איתן בגבורה
- שאני יודעת ויכולה לומר לחברה שלדעתי הגיע הזמן להתגרש :(
- שאני רוכשת לי חברים חדשים בכל מקום (ולפחות לפי חבל זה ראוי לציון והערצה)
- שאני במקום כל כך יותר טוב מלפני שנה (או למעשה עשרה חודשים) שכל מה שקרה כבר השבוע וכל מה שעלול עוד להשתבש בעקבותיו לא יצליח להכריע אותי כמו אז (טפו)
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
