ביום שני השבוע מלאו לאבי 64.

כבר שבועיים לפני עסקתי בהכנת קופסת הפתעות בשבילו בפראפרזה על השיר של הביטלס. מתנה ממש מושקעת ונאה. במסגרת זו ברביעי עשיתי השלמות אחרונות (חגגנו לו אתמול). בחנות עזר לי למצוא את שטויות החריגות שחיפשתי (אילתור דמוי פיאת פטאת קטנה) ובכלל היה חביב ומוצלח יותר מהממוצע. אחרי שיחה קצרה שחרגה לא מעט מיחסי לקוחה-מוכר, הוא רשם לי על פתק את הטלפון שלו, צייר לב (ושיפר אותו) ושילח אותי לדרכי, אחרי שבדק מה שמי.

סימן האזהרה הראשון היה כבר שם, כשהוא לא זכר את המספר שלו, מה שהיה ביזאר. כרגע אני מניחה שזה תודות לשירות הזה של סלקום. מוזר מוזר, אבל הבחור היה חמוד, אחרי התייעצות עם שלושה חברים שכולם אמרו לי שאני חייבת להפסיק לפסול אנשים עוד לפני שאני יוצאת איתם אפילו פעם אחת, החלטתי להתקשר. בליווי צמוד של מתושלח, לא התקשרתי באותו ערב, אלא למחרת. בצהרים, פשוט כי אני בעצמי חריגה וכי לא היה לי כח לשחק ולחכות לערב. עבדתי מהבית והיתה לי את מלוא הפרטיות שהייתי זקוקה לה.

השיחה עברה טוב והוא מיד הבהיר שהוא רוצה להתראות עוד באותו הערב (חמישי) וכללה מגוון סופרלטיבים סביב התמה של "את מתוקה". אני חזרתי לעבודה וקבענו שאני מתקשרת כשאני מתפנה. כמה שעות מאוחר יותר הוא צלצל אליי כנראה בטעות, כי היה שקט מהצד השני. אני (נשמה טובה ותמימה שכמותי) התקשרתי לומר לו שינעל את הטלפון או משו. הוא ענה ב"תתקשרי עוד עשר דקות, טוב?", סגרנו התקשרתי שוב עשר דקות אחריי, שוב בעיקר (כנראה) כי אני מפגרת. אז נכון, הוא יכול היה לומר אני אחזור אלייך, אבל אני לא משחקת טלפונים והוא בטח היה עם לקוח ולחוץ וזהו. בשלב הזה הוא כבר לא ענה. זה היה כבר יותר מוזר, אבל החלקתי. חמישי היה יום נוראי, לא הספקתי בו כלום והנפש הצליחה לעצבן אותי ברמות קשות ובכלל, רע רע רע (חוץ מפדיקור מוצלח עם פרנצ' לראשונה בחיי שאני ממש אוהבת עליי). בערב התקשרתי לבטל כי באמת לא הייתי במצב רוח חברותי מספיק. ניחוש? נכון, הוא לא ענה. אז סימסתי שאני מצטערת ואני מבריזה והייתי מתנצלת, אבל הוא לא עונה לי.

שישי היה לחוץ אפילו מהרגיל שלי, כי הייתי צריכה להספיק את החוג שלי בבוקר וממנו מקלחת ולארוז אותנו (כלומר את כשכוש ואותי) ולהספיק לספרית ואז ליומולדת אי שם בזמן יחסית (היה ידוע מראש שאני מאחרת, השאלה רק היתה כמה, קיבלתי אישור לאיחור מראש כשקבעתי עם הספרית מאוחר מידי). מתישהו אחה"צ קיבלתי ממנו אסמס שאומר שהוא מאד רוצה לראות אותי היום. אחרי התייעצות קצרה עם מתושלח (הוא היה מוזר מכדי שאני אתנהג בטבעי שלי) החלטנו להתעלם, בידיעה שמתישהו אני אספר לו שאני בכלל לא באיזור. לקראת תשע הוא סימס שוב שואל אם הוא רואה אותי היום. ראיתי את ההודעה מאוחר, רק אחרי שאחרון האורחים הלך (יומולדת ממש מוצלח והרבה אושר ושביעות רצון מהמתנה המושקעת שלי). החזרתי שאני לא באיזור, מזכירה יומולדת וכו'.

היום קיבלתי עוד אחד - סימוס של רוצה לראות אותך, מה קורה. משועשעת מעצמי (ולא לפני התייעצות הולמת עם מתושלח) החזרתי שנשרים נחתו בת"א ושאני פנויה בערב. הכותרת של הפוסט הזה הוא התגובה שקיבלתי. אני מזועזעת. מזועזעת למעשה בכלל לא לוכד את התחושת הקבס הפיסית הקשה שמלווה אותי כבר כמה שעות. אין לך אפילו את האומץ לומר לי את זה בקולך שכל מה שאתה רוצה ממני זה זיון? למה כל החמודה-מתוקה-נפלאה אם כל מה שאתה רוצה זה לזיין אותי? והלב על הפתק... מתושלח אומרת שאין לי מה לשחזר, זו בכלל לא אני, ברור שיש פה שיטה וזה הוא. שאני ברת מזל שזו הפעם הראשונה שבגילי המתקדם אני נתקלת בכזה. אני בתגובה אגב, התקשרתי והשארתי הודעה (ברור הודעה, מה הוא יענה לי?) שתוהה אם הוא באמת התכוון למה שמתבקש להבין מהמסר הזה, ואם כן שידע שזה פטאתי שאין לו את האומץ לומר את זה או לענות לי לטלפון שלי, תודה, אבל לא תודה.

אני מרגישה מחוללת. זה אפילו יותר גרוע מהמוסכניק שיכול להיות אבא שלי והבהיר לי מעל לכל ספק שהוא ישמח לעשות לי טובה.

איכס איכס איכס.

או כדברי יעלי "מצא לו על מי ליפול..."

רוצים להשתגע

ואני אשלם על זה כל כך ביוקר מחר בבוקר. זה קרה לי מוקדם מידי השבוע. ובכל זאת אני נאמנה רק לעצמי... מסיימת עכשיו איסוף מסביבי אחרי סרט ולפני טיול עם כשכוש. ערה מידי. עובדת על אוסף חדש ובקרוב מתקדמת בספר המהנה שלי שאני מקווה שיצליח להרדים אותי בסוף, לפחות בסוף.

כל כך הרבה זמן לא יצאתי בשישי וחזרתי בכזו שעה שהייתי חייבת להנציח את זה. התחלנו בלובי, משם (די מהר) המשכנו לאליעזר וסגרנו בפולה. יותר פירוט אחרי שנת לילה עוד כאן.

לילה טוב

והנה מגיעים הפרטים (קמתי מזמן... אנחנו אחרי טיול שבת של שעתיים עם ספר וכדור). אחרי מפגש (באיחור) בנקודת האיסוף, יצאנו מתושלח, חברה שלה שהעניקה לי את דירתי ולכן תתקראה מעתה המורישה ויורס טרולי למסע המופלא.

• הלובי בבאזל התגלה בדיוק לא כמו הביקורת עליו, כלומר - קטן, לא שכונתי, כן מחניק, אין מקום לזוז, לנשום, ואפילו המוזיקה מושמעת בווליום שלא מאפשר לדבר בלי לצעוק. הגענו באחת עשרה. המקום היה עמוס לעייפה. הגיברת שקיבלה את פנינו יעצה לנו לשבת על פינות שסודרו בפינה מאחורי היושבים על הבר והבטיחה שהברמן יתייחס אלינו מיד כשנתיישב. כל זה לא קרה כמובן.בנוסף, כפי שציינה המורישה המקום היה עמוס בנות לעייפה; לא איזון הולם לפיק-אפ, או אולי, מומלץ לגברים שביננו. רק המוסיקה עשתה רושם מצויין. עזבנו ממש מהר והמשכנו לדרכינו.
• אליעזר קטן להפליא, צפוף לא פחות מהלובי (יותר?!). אנחנו לא מכירות את החניון החינמי הקרוב מהביקורת, כך שנאלצנו להתאמץ לפני הנחיתה. מי שקיבל אותנו יהה מאד מסביר פנים, אך לא יעיל בה במידה. המוסיקה היתה שמחה וגרמה לנו להעפיל לקומה השניה. כשהגענו אליה השלט שהיא מיועדת ל-30 מבקרים בשילוב עם זכרונותיי הטריים על סיום משפטו של ממציא שיטת הפל-קל גרמה לנו מיד לרדת למטה. ניסינו להדחק יותר פנימה. אחרי ששלושתינו נבהלנו (ואני לא מגזימה) ממישהי בגופיית פסים כתומה שעינטזה באושר, דחפה את כל מי שבסביבתה וצווחה בקול רם לקול השיר המתנגן החלטנו שוב ללכת, עם מחשבות לחזור ביום אחר מוקדם יותר.
• ואז גילינו שהפולה נפתחה מחדש. נכנסנו מיד למיזוג המצויין ולשולחן מרווח ופנוי שנראה שחיכה רק לנו. המוסיקה היתה רוב הזמן שמחה ומרקידה. המלצרית היתה שמחה ורוקדת. התפריט עבר הסבה לסושי בר (שהתגלה ברמה בינונית, אך סבירה בהתחשב בעובדה שאחרי הכל זה פאב). הכשלון היחיד של הערב היה (לא) להצליח לשכנע את מתושלח לעלות על השולחן שלנו / על הבר ולרקוד.

טוב נתחיל מהנסיעה חזרה כי היא היתה ממש עכשיו.

• מסתבר שבטיסה בגובה נמוך (ההגדרה על-פי אבי) אפשר להגיע בהרבה הרבה פחות משעה למרכז ת"א.
• לא משנה מתי או כמה מאוחר נוסעים, תמיד תמיד יהיו אידיוטים על כביש החוף.
• אנשים שנוהגים מכוניות קוראניות מלאות פלסטיק זול וחושבים שהם ברכב מנהלים הם האונו האדומות החדשות - ממליצה להזהר מהם במיוחד (מזהים אותם לפי הסמל האמריקאי על הרכב).

חוץ מזה ראיתי עם הוריי היום (בעידודי) את פאנטום האופרה, את לויד וובר אני מאד אוהבת ונבט כל כך התלהב מהסרט בזמנו שרציתי. המסקנות בהמשך מכילות ספויילרים לרוב:

• אם אתה שונא איך אתה נראה כדאי לא להחזיק המון מראות בבית.
• אם אתה לא יכול בלי להסתובב עם המסכה שלך והיא דקה ושבירה למדי, כדאי אולי שתהיה לך מסיכה נוספת, חלופית.
• אם חורף ושלג ויש לך רק שמלות שמנגבות את המדרכות, כדאי שלפחות יהיה להן מחשוף נאה מלפנים.
• אם אתה הבמאי או המפיק של כזה סרט, מומלץ שתלהק לתפקיד הגברי הראשי מישהו עם קול גברי.
• מאד נהנתי, לא ברור?

לא סיפרתי, אבל היה השבוע קטע מאד מסריח עם הבעלבית של דירתי הצנועה שהזכיר לי כמה נמאס לי לגור בשכירות. יש לי מחשבות חטאים על לעבור לדרום ת"א (מה לעשות, אני לא יכולה להרשות לעצמי כאן). אולי זה השינוי המיוחל. הוא בטח נשמע לי יותר אטרקטיבי מלעבור לארה"ב. וואט ווז איי ת'ינקינג? לא שאחד סותר את השני. נפלאות סוג של הבריז לי הערב. לא שממש בניתי עליו, ועדיין.

לפחות כל הבגדים שלי נקיים ויש אוכל מבושל וכו' לקראת שבוע חדש. אני צריכה חופש!!