לילה. נערה בת 17 וחודשיים קמה ומתלבשת בשקט. תזכרו את הגיל, הוא ישפיע רבות על האחריות למאורעות הבאים. היא חושבת רגע ומחליטה שלמרות שכבר סוף יוני בשעה כזו יהיה קר בחוץ ומוסיפה סוודר סגול לפרטי הלבוש. את הגוון הזה היא לא תלבש יותר לעולם. היא פותחת וסוגרת אחריה דלתות בדממה מיומנת היטב, אוחזת חזק בידיה את המפתח המשוכפל שקיבלה רק באותו היום. היא בחוץ. מחכה למעלית. לפני כמה שעות היא חזרה מחגיגת קבלת רשיון נהיגה לחברה והציגה אותו לראווה - אותו ואת תוכניותיה - אבל עוד יסתבר שאף אחד לא האמין לה; אפילו לא מי ששכפל עבורה את המפתח ושיותר מאוחר הרבה מהאצבעות המאשימות יוצבעו אליו.

היא גבוהה וצנומה, גבעולית כמעט, וצעירה ותמימה כל כך. היא מאמינה שבחנה היטב את כל האפשרויות, ההשלכות והסיכונים - שהיא מוכנה. היא לא מבינה עד כמה התוכנית הזו שלה, באמת מסוכנת.

היא לא חוששת לפגוש אף אחד בדרך, מאוחר וחיפה בשעות כאלה של אמצע שבוע ריקה. דקות אחרי היא בחניה, מוצאת את הרכב שמחכה לה ולא נהגה עליו מעולם. זו לא הפעם הראשונה שהיא נוהגת בלי רשיון, אבל זו הפעם הראשונה שהיא עושה את זה לבד. היא חוגרת באוטומט, אוטומט שבעוד דקות ספורות יציל את חייה. היא מתניעה ויוצאת לדרך. הרמזור אדום והיא בוחרת בנתיב השמאלי כדי לא לעבור מאוחר יותר כשהנתיב הימני נסגר. זה הדבר האחרון שהיא תזכור. כל הפרטים מעכשיו הם כאלה שאחרים סיפרו לה, מומחי שיחזור ועדיי שמיעה וראייה. היא נוסעת מהר. מאד מהר. מהר מידי. אחרי כשבעה ק"מ היא מאבדת שליטה, בסיבוב. הרכב נזרק ימינה ומעוצמת הפגיעה עולה על מדרכה גבוה ועל אי תנועה גדול וגבוה אף יותר בין עצים. הרכב פוגע בעץ הרביעי משמאל ומתקמט כמו נייר. העץ דוחף אותו ימינה והוא פוגע גם בעץ מימין שענף שלו חודר את גג המכונית. עכשיו שקט. רק צעקות הכאב שלה נשמעות. הרעש של עוצמת הפגיעה גדול מספיק שהוא מעיר לפחות ארבע משפחות שקמות כדי להתקשר ולהזמין לה אמבולנס. נדרשות 3 שעות נוספות ומסור חשמלי כדי להוציא אותה מהרכב, במהלכן מספיקים לעבור ליד מקום התאונה ולזהות את הרכב מכרים שממשיכים ישירות להעיר את יושבי ביתה ולספר להם מה קרה. אפילו חיפה לא ריקה כל כך מסתבר. אימה מתמוטטת בהתקף חרדה. האם משוכנעת שהיא נהרגה ולא מספרים לה את האמת. האב נוסע מיד לזירת האירוע וצופה בחילוץ. היא מוגדרת פצועת ראש קשה ובהתאם פוסח האמבולנס על בית החולים הקרוב ומסיע אותה לרמב"ם.

בחניה ברמב"ם היא עדיין צועקת שכואב לה. הפרמדיקים מוותרים לאימה ולבן דודה (שהסיע את האם) ונותנים להם להוביל אותה לאט. כל תנועה, כל מגע של רסיסי הזכוכית בה מוציאה ממנה זעקות שבר. האיבחון הראשוני היה שגוי. היא עם זעזוע מוח קל ומכות יבשות. יומיים אח"כ מגיע הבנדוד לבי"ח עם תמונות של הרכב. התמונות מזעזעות. לא ברור איך מישהו ישב שם במושב הנהג אחרי שהרכב נמחץ ככה. היא מדפדפת בהן כמו מישהו שרואה את התמונה האלפיים של תינוק שלא עניין אותו כבר בתמונה הראשונה, מהר ובאדישות. היא לא מבינה למה כולם כל כך מזועזעים, אבל מאוחר יותר התמונות האלה יהיו איתה במגירה, נגישות, בכל מקום שתגור בו. שלושה ימים אחרי האירוע היא משתחררת מבית החולים. על פניה היפות יש שריטה עמוקה ובראשה ההנחיות המפורטות שקיבלה איך לטפל בה כך שלא תשאר לה צלקת. אחרי שבוע בבית, היא נוסעת לבקר את הרכב במגרש הגרוטאות. המראה בחיים האמיתיים הוא לא כזה שאפשר לדפדף בו כמו בתמונות. היא מתחילה להבין. נורת אור איתות קטנה מאחור זה החלק היחיד שנותר שלם מהרכב והיא לוקחת אותה איתה. הנורה הזו ושקית של בגדיה החתוכים ישארו איתה עוד שנים.

זו הייתי אני בעידן אחר והיום הוא יום הולדתי השני. הלילה שבו נתנו לי חיי שוב במתנה. שנים אח"כ הקפדתי לבקר ביום השנה של הלילה הזה את העצים שהצילו את חיי. אחרי שלוש שנים הם התחילו מחלימים ורק אחרי עשר לא נותר בהם סימן וזכר חיצוני (סימנים שנעלמו אצלי לגמרי מספר שבועות אחרי). ועכשיו? עכשיו עוד מוקדם, ואני יכולה להגיע בזמן. אני מדכאת כרגע צורך לנסוע אליהם בכל מעודי.