וואו איזה יום

היום מאבקי בתחנות הרוח, בנקים ועורכי דין הגיעו לשיאים חדשים שאני מאד מאד מקווה שלא ישברו, כי ממילא גם היום כבר אני נשברתי לפניהם. היה יום רע ונורא, מתיש ומכעיס ומתסכל וכואב. צעקתי, בכיתי, קיטרתי, הרמתי ידיים ובסוף מצאתי פיתרון (אין אין אין כמו אבא, טוב נו, זה פשוט טוב למשקל של הפרסומת, אבל האמת שאימי היתה לי טו זה רסקיו).

כמובן שכל זה קרה בדיוק ביום שבו הבן של הבוס הגדול וחשוב בביקור בארץ ויושב לידי, מביט בתימהון ותדהמה כמה שעות אני מבלה בטלפון ו/או לא ליד מחשבי. מושי-מושלם. זה לא כזה סון גדול, אני פשוט אאלץ באמת לעבוד השבוע, בהר השורה התחתונה ("מבחן התוצאה") עדיין עובד ואני ממש ממש טובה בה/ו, כפי שאני מוכיחה ברגעי אי ברירה וברגעי טרנס בלתי מוסברים.

נורא כבר אמרתי? אני לא יודעת למצוא מילים לתאר את רכבת ההרים הרגשית שעברתי היום.

ואז בשיא חוצפתי עזבתי את ההר בזמן כאילו עבדתי כל היום וטסתי תלאביבה לראות מוריסי. עברתי כאן להגיד שלום לילדים ולהשאיר ניירת מרובה שאני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד ונאספתי עשרים דקות מאוחר יותר ע"י המורישה. זה אולי המקום לציין שהמורישה ואני מכירות כבר למעלה משנתיים והיא אחד האנשים היותר חיוביים שהכרתי מעולם. היא תמיד מוצאת משהו חיובי במצב ובאנשים ומעולם לא שמעתי אותה מקלקלת או דוברת סרה באיש. טוב היום זה קרה ובגדול. נתחיל מהסוף, ההופעה היתה נפלאה, שינוי אוירה מוחלט שהייתי זקוקה לו נואשות. לקח לי שתי הופעות חימום ולפחות שני שירי מוריסי להבין שאני באמת בהופעה והחלק הנוראי של היום תם. אבל, היה קהל מאד שנוי במחלוקת. אין ספק שהיו לא מעט בחורות (אני אמרתי מסוג מסויים? חלילה) שחשבו שהן הולכות להופעה של שאקירה, היו מגוון אנשים מכוערים (ואני לא בעניין ללכלך, אני מתכוונת ממש מעוותים). אנשים דחפו (וזו לא הופעה ראשונה שאני הולכת אליה, ברמות שלא נתקלתי בהן מעולם). אנשים רקדו זה על זה, וגם עם זה הייתי חיה לו היה להם חוש קצב מינימלי ביותר. המורישה ואני נהננו לקטול במבטים מצטלבים ומבינים היטב את רוב הסביבה (וברגעי שקט ואחרי, בפקק החוצה, כמובן).

אז מה היה? חיממו אסף אבידן והמוג'וז (יש לו קול מאד מיוחד, התחילו מצויין אבל התלהבו מידי בעצמם ואחרי שלושה שירים לכל היותר מחיאות הכפיים ניסו לומר תודה תודה רדו כבר ותנו לנו מוריסי בבקשה) הניו יורק דולס (שמלבד זה שהיו מאד חמודים ולבושים מתוקי היו רועשים ברמות מאד מרשימות ואחריהם כבר כאב לכולם הראש והיינו צריכים חצי שעה שקט לפני ששומעים עוד משהו ורצוי שקט בעצמו). מוריסי עצמו עלה אחרי עוד כחצי שעה שכללה בדיקת סאונד ארוכה כאורך הגלות והקרנת סרטים לא מובנים בעליל. מוריסי עצמו היה נפלא, התקרב לקהל, זרק לו חולצה אחר חולצה, שר הרבה שירים מוכרים, נתן (כצפוי) הדרן אחד קצרצר ופרש אחרי מעט פחות משעתיים (כולל). אני מניחה שאם לא הייתי יודעת שזה מה שצפוי אולי הייתי מתאכזבת, אבל באנו מוכנות היטב. היה נפלא. איפושהו אחרי (בתור לאוטומט תשלום על החניה) פתאום הבנתי שהיו כמה שעות הערב שבהן שכחתי לגמרי איזה יום היה ושקעתי במוסיקה וזה שווה כנראה הכל (או לפחות את המלוא המחיר המכובד שעלה הכרטיס).

בתקווה ללילה שקט (אני מותשת, אולי הלילה זה סופסוף יקרה לי) וליום הרבה יותר מוצלח מחר (לא צריך הרבה כדי שהוא יזכה להגדרה כזו)

 Take me anywhere, I don't care
Just driving in your car
I never never want to go home, because i haven't got one
I haven't got one...