אחת היוצרות האהובות עליי בהיבטי טקסטים (המוזיקה שלה מעניינת, אבל קצת אלקטרונית לי מידי לפרקים).

כן, חזרתי לשגרה. העריכה הסתיימה אמש בהצלחה. ודאי שחגגנו גם יומולדת וכבר ייבאתי אוכל, חול, מיטות ושאר תשמישים חיפתה, היר ווי קאם.

- אני מרשה לעצמי לפרסם פוסט בשעה לא עגולה ובלי משחק מספרים

- זנחתי מזמן את הפרלל במק ואני עובדת ישירות על הלנובו מול הטלויזיה*

- כשאני אומרת ישירות על הלנובו, אני מתכוונת שהוא לא זז, כלומר הטלויזיה משמשת מסך ואני על מקלדת אלחוטית

- זה חשוב כי עוד סימן ברור הוא הצורך שלי להעביר את ה"לפטופ" לחיכי, לתקתוק מטורף וכך אני מנסה שוב ושוב להזיז את המקלדת ומגלה שלגמרי אין לזה את אותו האפקט

- מוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע (סן סאן זה הימור טוב לזמנים כאלה)

- מתישהו נכנסתי למתקפת טירוף של חיפוש אחר מתוק

- סביר שלא מצאתי ולא כי אין, כי אני וואנטראקמיינד על העריכה (מי ביקש אישור פליטה של תחנת כח סולארית ולא קיבל?)

- אני עוברת ללנשנש שלא לומר לשאוב מה שבכל זאת מצאתי. היום זה היה החצי הגדול של חבילת פתי בר

- אני שונאת פתיבר

- טוב שונאת זו מילה קצת חזקה, אני מעדיפה אותו כחומר גלם

- התבטאות חריפה / קיצונית זה עוד סימן (ספרתם כמה פעמים השורש טרפ הופיע עד עכשיו?)

- וגם כתיבה של הכל בנקודות גם אם אינו באמת נקודה.

פרק 7 קורא לי.

- לא, לא עורכים לפי הסדר.

- עורכים לפי הסדר שהעבירו עליי.

- זה פרק שלישי מחמישה (יש שניים שלא מגישים ונקודות לקוראי העירניים).

- השניים הראשונים היו הקצרים שבחבורה.

- מגישים (סופי!) בחמישי.

- ברביעי יש לצפונית הידועה יותר אצלי בבית בכינוי אמא יומולדת (אנחנו משפחה נפגשת בימי הולדת).

- מה פתאום. לא לחוצה בכלל. רק קצת (נניח שקצת לצורך העניין ) היפר.

- אנחנו חזקות ואנחנו ננצח.**

*כשהמצב באמת קשה אנחנו עוברים לחדר עבודה, אני והלנובו ומתחברים לעוד מסך

** כן, אם אסיים עכשיו כל משפט עם נקודה אולי אסיים את הפוסט הזה יותר מהר.

למען האמת אני חושבת שהשתמשתי בכותרת הזו פעם, אבל מה לעשות זו התחושה הכללית כרגע, בעיקר כשאני מתנתקת מהחדשות (מה שאני עושה הרבה, הם מעצבנים ומתסכלים אותי ברמות שקשה לתאר).

חודשיים בחיפה מתחילים להתקרב ואני מתייחסת אליהם כאל חופש טהור, למרות שאני כמובן אמשיך לעבוד ואף לבקר את עוכרי הדין בעיר הקודש בני ברק ואת כל השאר. אני באמת לא עובדת קשה מידי (או יותר מידי שעות) כפי שכבר הבהרתי ביותר מהזדמנות אחת. העבודה השלישית נפלה אתמול (או המו"מ התפוצץ לבלי שוב, לא לא, לא רוצה לדמות את זה לאקטואליה). שני פרויקטים זמניים נוספים בקנה. האחד שקיבלתי אליו (סופסוף) חומרים היום (ואקבל עוד בשני), אבל הוא לחוץ ויסתיים עוד לפני חיפה והשני עדיין לא נסגר וממילא גם הוא מהבית.

היום אחרי לא מעט שיחות תיאורטיות פתחנו אימי ואני לוח שנה ויומן, וסגרנו מתי יש לי עוזרת ומתי אני דואגת לעצמי (ולכשכוש אם אני צריכה לנסוע המרכזה). הם קנו לי את המים שלי (אנחנו שותים מותג שונה של מים מינרליים) ואת נייר הטואלט האהוב עליי. אני חושבת שזה שהם יודעים מה המועדפים עליי בפרטים שכאילו זה בפני עצמו מרשים ושהם קנו לי מראש אז בכלל. הוספתי תזכורות למתי יש אישור לשפוך מים זה על זה (רב קומות עם חוקים)  וצריך לסגור את תריסים. שמתי שתי שמיכות מעבר בכביסה ככיסוי לספות שלהם (אנטי ציפורני חתולי) ובכלל התחלתי להבין שזה באמת קורה. אנחנו עוברים. נכון, זמנית, ועדיין, זה לא קרה לנו כבר די הרבה שנים. בצד הזה, כבר פגשתי את השכנה שבד"כ דואגת לעציצים ולרעבה (לא בסדר הזה) וקבעתי שתבוא יום בשבוע להשקות עציצים.. ואז עברתי לדברים הכייפים באמת ומצאתי לי קדרות בחיפה וסדנאות אומן לליבוד, בדקתי אילו תערוכות יש עכשיו בטיקוטין אהובי, ונזכרתי כמה בריא חזר אליי כשכושי אחרי הרפתקאת ארה"ב האחרונה שלי ולמה אני עושה את זה בכלל. אחרי חודשיים הוא אמור להרגיש אפילו יותר טוב. הידד.

מה שטרם עשיתי הוא לבשר לכמה חברות אחרונות שנותרו לי בצפון שאני באה. לא בדקתי גם מה שלום חרש הברזל שלי, בעיקר כי זה היה יקר אימים. אולי בכל זאת שווה שאבדוק. ומסעדות. נראה לי שזה אחד ההיבטים שאהנה ממנו פחות בחיפה. היצע האוכל או המטבח של אימי (שהוא גדול ויפה משלי, אבל אין בו את התבלינים שלי או הרטבים שלי או כל שאר השטיקים שלי). בדמיוני כרגע הכשכוש ואני מטיילים בים לאור שקיעה. אני משכשכת רגלי במים והוא נמנע מהם ככל יכולתו, חופר בעוז ומייבא המון חול איתנו אל ההר. אני תוהה כמה מכל הרומנטיזציה הזו אעשה וכמה אשקע בשגרה היומית של בטלה גמורה.

חוץ מזה עם ובלי קשר (לבטלה) נגמרו כל סדרותיי ואני בחיפוש אחר התמכרות חדשה. המלצות יתקבלו בהוקרה ואהבה. בינתיים אני בוחנת לעומק (נו, יחסית) את סצנת הפרוקסים המקומית על מנת לצפות ב-VOD החינמי של ה-BBC ומתלבטת האם יש לי העוז להרשם ל-NETFLIX. בינתיים אני יכולה לדווח שאני די מרוצה מהיציבות של hola! שהוא תוסף חינמי לשועל. לא בחנתי אותו עדיין מול ארה"ב.

גם עצות על מה קונים לאמא ליומולדת ישמחו (ויזכו בחולצה ותקליט).

החלטתי שאין ברירה ואני חייבת להתמודדת עם ארון הקמחים שלי (שהוא גם ארון תבלינים פחות שימושיים ועזרי אפייה).

אני עכשיו באמצע התהליך. יש לי 8 חבילות סגורות של צ'יפים שונים לעוגיות. טרם הגעתי ללספור את הפתוחות. 4 חבילות של קקאו איכותי (שתיים של ואן הוטן ושתיים של מוצ'ארט, כן, כמו השוקולד. ההולנדי יותר איכותי). שמונה קמחים בקופסאות ייעודיות ועוד לא מעט אחר שחלקו (או רובו) החלטתי לזרוק מחשש מעופפים (נראה נקי, אבל אני מההיסטרים ונצפו מספר פרפרים בארון, כך הגעתי לאין ברירה הזה). זרקתי גם המוני תבלינים פתוחים. ממילא אני לא מגיעה אליהם, רק לפפריקה המעושנת.

המסקנה אולי הכי חשובה שהגעתי אליה היא שאני צריכה למצוא מקום חלופי לקומקום זכוכית היפה לתה. הוא אחד הדברים הכי פחות שימושיים אצלי וכמעט בלתי אפשרי למזוג ממנו בלי להציף את הסביבה. בנוסף, הוא גדול מידי ומתאים רק לאירוח המוני אנשים (כי אחרת הוא מתקרר נורא). יש לי אותו כי הנתנייתית החליטה שאני חייבת כזה ומיד קנתה לי אחד. אני חושבת שהוא יצא מהארון ארבע בפעמים מאז שניתן לי (לפני שנים), אבל הו כמה פעמים שהרכבתי והינדסתי מחדש את הקמחים כך שיתמכו בו שלא ייפול.

אין לי מושג איפה אני אשים אותו או למה אני חופרת לכם כה ארוכות על הקומקום. אולי הוא משל לדברים אחרים. להחלטות שאני נותנת לאחרים ובפרט לחברים לקבל בשבילי. אולי הוא סתם מציק לי עכשיו וגם לא מצאתי את הפליט המיוחד לארונות ומצפוני מציק לי שהרעלתי את הארון סביב במכוון. אחרי הכל כל מה שנכנס אליו הוא בקופסה. אולי ככה לא ארשה לעצמי להגיע למגדלים המוזרים האלה ולשקיות הלא מקופסאות. אולי.

מי יודע. נראה שבעוד כמה שעות אוכל סופסוף למחוק עוד פריט מה"פעם אולי" שלי. לא פריט חשוב חלילה, אבל גם כן חתיכת פריט, של נר לרגלי הפריטים האחרים ברשימה.

וחוצמזה כל האזעקות והפיצוצים האלה לא ממש נעימים. פעם הייתי עולה לגג לתצפית. הזדקנתי כה. היום כשתפסו את הכשכוש ואותי בחוץ התלבטתי לרגע איך לכל הרוחות אני מגנה עליו מטיל בגינה. כאילו שפה בלי ממ"ד יש לי איזה יכולות של כוחות על שנעלמים בחוץ. לא הייתי כבר אמורה לאבד את אשליית הביטחון מפח או לבנים סביבי אחרי כל התאונות האלה?