במסגרת הבטחתי ולכן אקיים.. עדכונים מהשטח.
חלקים ניכרים משישי לפני שבוע וקצת זכיתי לבלות ברמב"ם במקום לאכול במסעדה ביתית ולעשות סופש רגוע עם הופעה וניסויים בשנוטובות כמתוכנן, מאחר ואימי התאשפזה. אין שום חדש. היא לא משו כבר תכף חודשיים. רופאת המשפחה שלה שולחת אותה לשלל בדיקות ואחת מהן שבה עם ממצאים שגרמו לה לשלוח אותה להתאשפז. זה בסדר. היא טעתה בכל ההשערות שלה (וכל הבדיקות עד כה הפגינו שהיא לא בכיוון, טפו טפו), הגדילו לעשות הרמב"אים ולא אישפזו אותה במחלקה שהרופאה ביקשה כי מיד הבינו שהיא לא בכיוון. לא שהם מצאו חלילה מה יש לה. לפחות נפרץ הקשר העבות שפיתחה אימי עם הרופאה שדעתי עליה, לומר בעדינות, לא מלאת הערכה.
שבוע שעבר היה שבוע מתיש, מלא נסיעות רכבת ותסכולים מהוריי שלא רצו עזרה או להטריח. אז מתי אתם מתכננים להטריח אם לא כשאחד מכם בבי"ח?! כן, כל החוויה כולה היתה אושר גדול. עכשיו היא בבית. עדיין ללא איבחון. עוד ועוד דברים נפסלים וגם זה לטובה (ואני ביקשתי על מה לקטר).
עוד בשבוע שעבר חזרו אליי עם איזו כלבה ששבתה את ליבי, שקלתי לקחת ושמחתי במיוחד כשמישהי אחרת החליטה לאמץ (וחסכה ממני את הדילמות). מסתבר שהדילמות לא נחסכו כלל, הן שבו לנגוס בעכוזי בשילוב עם נסיעות לבית החולים ולחץ ועבודה וכיף-כיף-צלמו-עושים-פה-חיים (מזל שהוא גדול, מדושן ויודע להתמודד עם כאילו). היא כלבה קטה ומתוקה. היא מזכירה מאד במראה את כשכוש אהובי, מעין מיני-כשכוש מלא חיוניות. היא שחורה ומבוגרת ולא מתה על ילדים (או כך סיפרו לי) וכל זה הופך אותה לכמעט בלתי מסירה בארצנו מעודדת הילודה (ובעולמנו הגזען מעודד חיבת הלבנים). בחמישי בערב אספתי אותה. בשישי היה באמצע השטיח בסלון כדור ופתאום שבה לי התחושה שהסדר על כנו. יש דברים שזה מקומם. צעצועי כלבים הם אחד מהדברים הללו, מסתבר, או כמו שאמר לי הוטרינר שלנו היום "יש אנשים שלא יודעים לחיות בלי כלב". היא עפולאית, הקטנה. היום היא עשתה עלייה פורמלית, ומעתה היא תל-אביבית. הרעבה, כצפוי, זועמת. היא מסתגרת רוב הזמן בחדר השינה (הסתגרות מרצון וללא הגבלה מצידי) וכשאני נכנסת ללטף ולבדוק לשלומה היא מנהלת איתי שיחות קיטורים ארוכות ולא אופייניות. כאילו מסבירה לי - זה שיקוץ! דיבוק צא! עשית טעות נוראית ואינני מרוצה כלל, אנא גרשי את הלז מהבית והחזירי את השלווה לחיינו. אציין שבינתיים לא נצפו אף לא אחת מתופעות הלואי בהם האשימו אותה - לא אי חיבה לילדים, לא כלבים שהיא לא מסתדרת איתם, ולצערי גם לא אדישות לחתולים (כך גילינו, הנינג'ה הרעבה ואני, בסיורי הגישוש שלה).
בין לבין טרם התחלתי ניסויים בשנוטובות, אבל הזמנתי טיסה ואני ממשיכה בסוף (כמה צפוי) לרחוקים שוב. זה יוצא ראשנה וגם בכל זאת, משפחה (ועוד כזו שאני אוהבת). אני אבכה מרות כשאשוב חולה, אבל זה מה שיש. עוד לא החלטתי מתי אני עוברת מדיסי לניו יורק, כך שגם טרם הזמנתי רכבת וכדאי שאעשה זאת בקרוב מאד, כי על רוב הרכבות הרלוונטיות יש כבר רק מקום יחיד במחיר הנמוך. בהיותי מגיעה לרחוקים, פצחתי ב(תת)פרויקט חלופי (לא באמת חלופי, רק עקף בסדר החשיבות את השנוטובות) שהוא בניית משחק מונופול משפחתי מותאם להם. ההשראה מההתנדבות ומישהי שעשו לה (מאמם ממש). ההפקה שלי כמובן כוללת הרבה יותר מידי עבודה גרפית (כיפית ומתישה כאחד) בשלב הזה. המבנה של הלוח מוכן. שטרות הכסף הממותגים עם תמונות משפחתיות כמעט מוכנים. חלקים מהתוכן הייעודי כבר נהגו והם כתובים בנקודות. מאוחר יותר אחליט איפה מדפיסים את כל האושר הזה ואיך מבצעים ממש. אני באמת צריכה לבדוק גדלים של קופסאות גדולות יחסית ושטוחות. אני מקווה שיתלהבו ונשחק כמה שעות טובות. הם משפחה חובבת משחקים ובפרט משחקי לוח. אני ממש שוקלת לרגע לרכוש מדפסת לצורך העניין. אני בטח אמצא פתרון אחר, אבל המחשבה עברה לי לרגע. יש לדעת שאני סרבנית מדפסת מספר שנים לא מבוטל (כמעט כמו עם הכבלים והלווין, מקווה שאני שוב מקדימה את זמני).
מה עוד? היום אפיתי סופסוף את החיתוכיות האלה שמחכות כבר שבועות שאתייחס לטאב שלהן. החלפתי פקאנים בפיסטוקים וסילאן (פיכ, מה יש לישראלים מסילאן?!) בסירופ סוכר מבושל עם מישמשים (כלומר סירופ שבושל עם, אך ללא פרי, שאריות מאחד משלוש סיבובי הריבה שהיו פה. סיפרתי?!). יצא טעימי. ממליצה לחתוך קטן, הן פצצת אנרגיה ומתוקות. אפשר להוריד בסילאן (או תחליפיו). הסוכר החום לדעתי הוא חלק מהדבק הטבעוני וממנו לא הייתי מפחיתה.
עייפתי וחיפושי אחר קופסה מתאימה לא נשאו בינתיים פרי. אעבור לחדר השינה לשיחה עם הרעבה ואם תיתן לי , ליפול על מיטתי בשלום. ברכות בריאות ואושר למגיעות עד הלום.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
