אני נתקלת לעיתים קרובות בביטול וב"פתרון" של הערות או שינויים שנראים לי חשובים בתגובה (המזלזלת לפחות קמעה) "סמנטיקה". בשבוע האחרון נתקלתי בשינויים סמנטיים משמעותיים במספר זויות שהזכירו לי עד כמה סמנטיקה היא משמעותית להבנה של שפה ומבנה חשיבה. אני חושבת שהביטול הזה מאפיין את המבטלים ואת חוסר הבנתם עד כמה סמנטיקה היא משמעותית וחשובה.
סמנטיקה נחשבת אחד ממרכיבי השפה (יחד עם פונטיקה, מורפולוגיה ותחביר). מערכת סמלים מוסכמת בה אנחנו משתמשים על מנת לתאר תכנים ומשמעויות שונים. התוכן מתייחס למכלול הידע שלנו על העולם. היכולת שלנו לחשוב על התכנים הולכת ומשתפרת עם ההתפתחות שלנו. בגיל צעיר אנחנו חושבים רק על תכנים פשוטים ועל ההווה. עם הזמן, ילדים חושבים על תכנים רחוקים מ"כאן ומעכשיו" (תחילה על העבר ועל העתיד ובהמשך מעבר להללו).
באחת מההתנדבויות "שלי" אנחנו "עובדים" במשמרות שבועיות (כלומר כל מתנדב/ת מגיעים ביום קבוע). כל צוות מסכם את המשמרת שלו בסופה, כדי לעזור בעיבוד חוויות המשמרת (והן לעיתים קרובות לא קלות) כמו גם על מנת לספק מידע לצוותים האחרים (כך שכולם יהיו מעודכנים במה קורה עם הקהל ה"מטופל" בימים שחלפו מאז שפגשנו אותם ועד שבוע אחרי, עת נפגוש אותם שוב).
הסיכומים שלנו נכתבים בגוף שלישי. X הגיע, צריך Y, הצלחנו לעשות איתו Z. השבוע נתבקשנו כתרגיל מחשבתי (ובעיני פסיכולוגי בעיקר) לכתוב "להם" בגוף שני, אם כי הם לא קוראים את הסיכומים הללו. X הגעת וביקשת ממני Y, דיברנו ועשינו Z ביחד. השינוי הזה היה לא טריוויאלי לרבים מאיתנו (כפי שניכר מהניסוחים של הסיכומים). אני לא בטוחה מה התגובות באופן גורף כי לא דיברתי עם רבים, אבל אני יודעת שלי הסיכומים הללו היו מוזרים מאד לקריאה. אני חושבת שהייתי מרחיקה עד כדי מעוותים (אחרים אמרו לי מעצבנים ומרדימים). לא בטוחה מה כל כך הפריע לי בהם. כשהגיע תורי לכתוב כך, הצלחתי ללא קושי, אבל אז הכתיבה הרגישה לי מגוחכת ולא עניינית. לא, אין מסקנה חכמה בקצה, רק הרהורים. למה זה כה הפריע לי? כנראה שאני (כמו כולנו, אולי רק קצת יותר מודעת) רגישה לסמנטיקה.
במסגרת מינימליזם (מדומה עדיין) וניפוי ספרים מספרייתי נתקלתי ב-Anthem של איין ראנד (כן, יש גרסאות דיגיטליות בחינם). זה חיבור דיסטופי קצר יחסית שהיא כתבה ב-1937 על עולם עתידני (במועד בלתי מוגדר) שבו הקולטקטיב ושירות האינטרסים של הכלל כל כך חזקים שביטלו את המילה אני ואת ההתייחסות לאדם כיחיד. הדובר כותב ומתייחס לעצמו ולאינדיווידואלים אחרים ברבים ובתחילת הקריאה לא מבינים שהוא מתייחס רק לעצמו. למרות שהוא קצר ולא מפאת קוצר בעושר לשוני, ראנד בונה את העולם שלה, שוברת בו מסגרות חברתיות ומשפחתיות, ומשתמשת בכמה מונחים ברורים ש"מכניסים" אותנו לעולם החדש בקלות ובצורה משכנעת. אין שמות אלא מספרים. גיבור החיבור הוא Equelity 7-2521. יש שלל council(s) שמקבלות החלטות שטובות לכולם (כן, הצורך בהסכמה לטובת הכל מובילה לשיתוק בהתקדמות בכל מיני תחומים). העבר (המודרני) הוא Unmentionable Times והאיזור מחוץ לעיר ולמסגרות המקובלות הוא Uncharted Forest. ראנד כותבת ברפיטטיביות שלפעמים מתישה בקצב שלה, אבל אין ספק שאפקט הבניית השפה עובד מאד מהר. החיבור גרם לי לקרוא עליה ועל הפילוסופיה שלה (אובייקטיביזם). אני אפילו יכולה להתיימר להבין איך היא הגיע אליה עם הרקע שלה ברוסייה וחיים במהלך המהפכה הקומוניסטית (ולא מהצד ה"מרוויח" שלה) ולמרות זאת אני לא מסכימה עם אף חלק שלה באופן מאד יסודי. לא חשבתי שאני יכולה לגבש דעה כה מוצקה כנגד פילוסופיה. לומדת בכל יום משהו חדש על עצמי.
אני חושבת שאין זה מקרה שמחברי דיסטופיות רבים קשורים להבנה לשונית ובלשנית עמוקה. דוגמה נהדרת (ומומלצת) אחרת היא Native Tongue של Suzette Haden Elgin. אם בדיסטופיות עסקינן, סיימתי לצפות בגרסה הטלויזיונית של The Handmaid's Tale. יש לי ביקורת רבה (ולא אוהדת במיוחד) על הסדרה, אבל אם יש משהו שהם לוכדים היטב בעיני זה השינוי הסמנטי שהמהפכה עושה. הפעם הראשונה שמישהו עונה לאופרד "under his eye", התגובה המופתעת שלה והאימוץ המהיר של שפה (או סמנטיקה) שבונה מציאות חדשה כנורמלית ("Ordinary, said Aunt Lydia, is what you are used to. This may not seem ordinary to you now, but after a time it will. It will become ordinary" הוא אולי הציטוט החביב עליי מהספר ושמחתי למצוא אותו כלשונו בסדרה). דיסטופיות וכתות עושות את שני הדברים הללו - הן בונות עולם ע"י הבניית שפה סמנטית חדשה ושבירת המבנה החברתי והמשפחתי. אורוול שהיה אחד הראשונים לעשות זאת משתמש היטב בשפה עם ה"שיחדש" שלו (ולטעמי טוב מהאקסלי ב"עולם חדש מופלא" שהקדים אותו, אם כי לזכותו הוא כתב אותו בגיל 17). אטווד כמו רוב הבאים אחרי 1984 מתכתבים איתו ברמה זו או אחרת. בענין הסדרה, למרות הליווי הצמוד של אטווד, הגרסה הזו לוקה מאד מהספר. אוירת הטרור ואובדן האמון הבסיסי באדם באשר הוא אדם, לטעמי, לא עוברת בו כלל. כל הקטעים שנכתבו ע"י תסריטאים לא חזקים או טובים מספיק. אני מבינה את ההחלטה לספר סיפור רחב יותר ולא רק את קולה של אופרד, אבל הקול הבודד וצר הראייה של אופרד (בעיני) הוא אחד מהחוזקות של הספר וההחלטה לוותר עליו (למען הפתח לעונה שניה?) הפריע לי. ברור לי שבלי לקרוא את הספר זו סדרה חזקה ומעוררת מחשבה וככזו אני מכירה בכך שהיא חשובה. מניחה שלא אצפה בעונה השניה.
"Use every man after his desert, and who shall escape whipping"
Hamlet: Act 2, Scene 2
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
