כשאני חוזרת עייפה או שיש לי משהו שאני לא רוצה להתמודד איתו בעבודה או שסתם איבדתי את החשק לנשום עמוק, אני מספרת לעצמי שמחר אתקשר או אכתוב שאני נורא לא מרגישה טוב ואקח יום מחלה. אני לא עושה את זה בסופו של דבר, אבל לרגע זה נותן לי לברוח ומאד נעים לי. הרבה יותר טוב מהשיימינג העצמי שסיפרתי עליו לא מזמן, אם כי גם הוא מעין שקרים ומניפולציות עצמיות.
אומנם הקטע לא באמת מתאים וגם אני די משוכנעת ששמתי אותו כבר, אבל אני עייפה, אז לכבוד הריבוט של באפי, קבלו (עונה 2, פרק 7)
חוצמזה הייתי היום בכפר סבא ואז בחיפה בבית קפה גרוע במיוחד (לא בטוחה מה היה יותר גרוע, השירות או האוכל, היו מנות גדושות משניהם, הא! פאן אינטנדד). למרות זאת אני חושבת שיומההולדת אליו נסעתי היה בס"ה נעים ומרגש (הברכה היפה שלי הביאה לכמה דמעות, כי באמת כתבתי מהלב). הצלחתי לצעוק רק פעם אחת ואפילו ההוביטית לא קופחה רוב היום. חזרתי בכביש בית אורן ערפילי אחרי השקיעה, אבל כשעוד היו דמדומים וזה היה כה יפה ונוגה.
אם הייתי עובדת טובה הייתי עכשיו נכנסת לאיזו שאלת סטטיסטיקה ששאלו אותי לפני שעות ואין לי מושג איך להסביר (מחר יש לי על הבוקר תור לדואר ואז ישיבת צוות שהיה מאד נחמד לו הייתי באה אליה עם תשובה). כשאני חושבת על זה, ימי שני בערב הם הימים בהם אני לרוב מספרת לעצמי שאתחלה מחר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
