כשכוש הוא לא הכלב הכי אופייני שאני יכולה לחשוב עליו. כלומר, הוא אוהב אדם ושמח תמיד לקראתי, הוא אוהב לשחק בכדורים וקונג, ומרחרח בעכוזיהם של חברים חדשים אחרים על ארבע כשהוא פוגש אותם.. אבל הוא גם מאד לא אוהב נסיעות (מסתבר שזה יותר נפוץ ממה שאנחנו חושבים), או אוכל (וזה כבר קשה והרבה פחות נפוץ) והוא גם נגד התכרבלויות ברמות העקרונית והמעשית כאחד (כן, יש לו מיטה משלו). הוא גדל וחי רוב שנותיו עם חתולים והמפגשים שלו עם חתולות רחובות הריוניות ואמהות טריות לימדו אותו להתעלם מחתולים או להזהר מהם, אבל לא לרדוף אחריהם. בטיולים כשכוש לא יורד במדרגות לפני שאני יורדת (כל סט מדרגות בנפרד) ולא נכנס למעלית בלי שכבר אהיה בה. הוא לרוב הולך צעד-שניים מאחוריי, כמו חסידת גור טובה. אני צריכה לחכות לו שוב ושוב כדי שילך לצידי. הוא מסתכל עליי בעיניים אוהבות והוא הכלב הכי מתוק, חכם ומוצלח שיכולתי לבקש לעצמי.
מידי פעם אנחנו פוגשים באנשים שחושבים שהם מביני עניין והם מנתחים את הצרכים או הרגשות או הפעולות הצפויות שלו. בד"כ זה יוצא נורא מצחיק.
כך באיזה טיול גשום בחורף כשהיינו כבר בשביל שמוביל הביתה, שכנה אמרה שהוא "מסכן וקר לו". כשכוש (כאילו בתגובה) רץ מכושכש ושמח כולו למרכז הדשא לפיסת שלולית ונמרח עליה באושר, עם הגב לדשא/מים הקרים. כשהשכן אחר הסביר לי איך הכלב בטח רץ ראשון החוצה מהמעלית, הייתי צריכה לשדל אותו לצאת (ולהדליק מחדש את האור בחדר המדרגות שכמעט וכבה עד שהואיל לזוז). אני מוצאת את עצמי מתנצלת כשהוא לא לוקח חטיפים שמציעים לו (הוא לוקח רק חטיפים שווים במיוחד, לא, השניצל הבייתי שלכם לא שוה במיוחד, גם שלי לא) ומסבירה שהוא כבר לא שומע כל כך טוב כשהוא משחק אותה סנוב ומתעלם מאנשים שרוצים ללטף אותו (זו לא השמיעה, הוא תמיד היה סנוב, כשהוא היה צעיר התירוץ היה הריכוז או איזשהו משחק). אתמול מישהו העיר לי על המהירות שבה הוא ירד לטיול (הסבר מייגע בפסקה הבאה עם הרקע החולני). זו היתה הערה דבילית כי הוא כבר שנים מתניע לאט וכשאנחנו יוצאים הוא מתחיל מלהתגרד או לרחרח את העציצים ורק אז יורד בזהירות וחצי מחליק את שלוש-ארבע המדרגות הראשונות עד שהוא מצליח לזוז כמו שצריך.. אבל חשוב מזה, ההערה הזו איפשרה לי תשובה מרושעת שחיפשתי פתח אליה כבר ימים.
לכשכוש
יש היפ דיספלסיה. מחלה אורתופדית תורשתית באגן. הבעיה בגדול היא שהפיקה של עצם השוק לא יושבת או מוחזקת היטב במקומה באגן (כלומר אם אנחנו מדמיינים עלי ומכתש, העלי נמצא בצד המכתש במקום בתוכו).
גם בזה הוא אגב הצליח
להיות חריג. בד"כ היא מתפרצת בגורות צעירה (חודשים בודדים) או בגיל מבוגר
(8-9). כשכוש חווה התפרצות ראשונה קצת לפני גיל שלוש. בלי קשר לסיפור
המרכזי אני יכולה להעיד שהוטרינריה מאד התקדמה מאז (יותר מעשור) והכדורים נעשו
קטנים ויעילים (בהתפרצות כדור קטן ביום שגם לא פוגע בקיבה לעומת שלוש בּוּנגילות שחצי
שעה לפני כל אחת מהן הוא קיבל מצפה קיבה בגודל מכובד משל עצמו). בכולופן ככל שהשנים עוברות המצב
מחמיר. הוא נחשב במצב מצויין ולוקח תוספים שמאד עוזרים לו (סוג של מגה
גלופלקס כלבי, המחלה עד כדי כך נפוצה בכלבים שזו תרופה שפותחה לחיות והעבירו
אותה לבני אדם. על כלבים היא נחשבת יותר יעילה).
מזמן הפסקתי לספור את הפעמים שהוא עזר לי לצאת ממצבים שאני הכנסתי את עצמי אליהם. אני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיו.
הצלחתי להביא את עצמי להזמנה מאמזון. זה דרש עדכון פרטים כמעט מלא והחלפת סיסמה (שהיא עכשיו זהה לזו של אחותי לאמזון. כן, אני יודעת סיסמאות של המשפחה לדי הרבה אתרים, כולנו מזמינים על כולם מכל מיני סיבות).
השיחה על זה עם חבל הפכה למשעשעת ומחמיאה להפליא, אז החלטתי להביא אותה כאן..
ני: הזמנת אתמול מאמזון שני חורטים חדשים ואיזה כיסוי חדש לטלפון (כי הכיסוי עם אחריות לכל החיים שלי במצב לא טוב). שעתיים אח"כ אבא שלי מצא לי איזה שעון שרציתי באמזון, אז הוא הזמין לי אותו. זה היה קצת מצחיק האמת, חוסר התיאום ביננו.
אני עוד רוצה להזמין צבעים משוגעים לשיער ואת הכדורים-תוספים לכשכוש. באמת כדאי שאני אעשה את זה בקרוב.
חבל: מה זה חורטים?
ני: חורטים בזכוכית. מין מכשיר קטן שנראה כמו עפרון אלקטרוני גדול עם ראש שמסתובב מהר ועושה רעש של רופא שיניים.
חבל: נשמע נחמד. על מה את חורטת?
ני: זכוכית. כלים ומראות ולעיתים הרבה פחות נפוצות חלונות או דלתות עם חלונות זכוכית. אפפם לא ראית דברים שלי? באמת? וואו, אנחנו חברים נצח. זה מוזר.
ני: כלומר אני חורטת אפילו יותר נצח. זה אולי הדבר שאני עושה הכי הרבה זמן מלבד משחקת וכידוע אני לא ממש משחקת כבר ממש המון זמן.
חבל: אני יודע שאת ממש יצירתית ועושה המון דברים, ויכול להיות שהראית לי דברים חרוטים (אני זוכר שראיתי דברים צבועים, מצויירים, מודבקים, מעוצבים, אפויים ומבושלים) אבל לראות אותך ממש חורטת, לא יצא לי.
ני: אה כן, טוב אני לא חורטת ליד אנשים בד"כ. משעשעת הרשימה שלך =)
חבל: וזה עוד לפני שאני מנסה להבין איזו פעולה הייתה כדי להגיש לנו את היד בפונץ' ואת העיניים על המזלג
השיחה הזו באה יום אחרי שיחה אחרת שתוהה אם לא הגיע הזמן לנסות למכור משהו מכל הדברים האלה שאני עושה. המפ.
כל רוחות המלחמה הכלליות עשו משהו להוריי הדואגים, שממילא לקראת כל טיסה טראנס אטלנטית נעשים מורבידים למחצה. הפעם שיתפתי פעולה ועכשיו, אחרי שעתיים וכארבעים חתימות, אני אוחזת בזכות הכניסה לכספת בבנק. בנוסף, השארתי פרטים בחברה שמסייעת בהטסת חיות לחו"ל. יש מחשבות על לא לבלות פה את אוקטובר. כאילו כל זה לא מספיק יש פה סכום נאה (מאד) של כסף מזומן לא ישראלי.
במסגרת ההכנות למלחמה הסברתי לאימי שלדעתי אם יהיו חשמל או גז (ומים לפחות מידי פעם) אנחנו יכולים להתקיים פה כחודש-חודשיים. משם התפתח דיון שלם בנושא מה יש קבוע בארון ומחדשים בקניות. כמו שאפשר להבין מהאמירה שלי, יש לי די הרבה מזון "יבש" פה בארון. כשאנשים משתוממים, אני נוהגת להאשים את הוריי המסודרים ובהרגלים שהם הקנו לי. אתמול גיליתי שהפנמתי חלק מההרגלים טוב ממלמדיי. זה לא לגמרי מדויק, יש ביננו הבדלים קלים ויש תחומים שבהם הם הרבה (הרבה) יותר חזקים. אני פשוט חובבת מגוון, מה שהופך את הסטוקים למרובים (מאד). היום ביקרה אותי הנפש והשוותי גם איתה ספֵּרים. אז בעוד להוריי יש יותר שמן, חומרי ניקוי ונייר טואלט, לציפור ולנפש יש יותר קמחים. איש לא מתקרב לכמויות הקטניות שאני מחזיקה (דיטי, הצילו) או הריבות. גם מגוון הפחממות שלי רחב יותר משל האחרים (הם חזקים ממני בפסטה, דומים באורז וסוכר, לי יש גם אטריות אורז ושעועית ופתיתים). והנה למרות כל הסטוקים המרשימים הללו, עדיין היום כשרציתי איטריות ביצים הסתבר שאין לי. ככה זה.
לא נראה לי שמשהו מכל זה יקרה. לא מלחמה. לא טיסה. לא דרכונים לילדים. לא מתקפה על או של אירן (ששנים הגיבה שתגיב אם נתקוף וכלל לא קראה להשמדת ישראל, ממש הבאנו אותם לשם בהדרגה, בהתמדה ובנחישות). האקס-דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון (כי גם אם בעבר איכשהו ניתן היה לטעון זאת לגבינו, אחרי השינויים האחרונים קשה יותר) ממילא מבינה רק כוח. כן נו, כמו ש"אנחנו" אוהבים לומר על "הערבים" (כי כל המיליונים הם אותו הדבר בדיוק). אולי זה דווקא טוב לנו איזה כוח מאזן מאיים לא פחות מאיתנו גרעינית. אין ספק שלמרות המון רעש הם בינתיים יציבים ומשחקים ראציונלית באופן מעורר השתאות (יותר מכאן).
המתושלח טוענת שאני סובלת מתסמונת פסאבדו עבודה. כל השבוע אני בקושי עושה
משו ואז חמישי-שישי-שבת אני מנקה, מבשלת, קונה, פוגשת, עושה. זה אכן מעט
מגוחך מצידי, אבל לפחות דברים נעשים מתישהו, אני מניחה שזה יותר טוב מלא כלום.
בחזית הדפיקות לא נרשמו שינויים מעניינים. בהייה בווטסאפ גוזלת דקות ארוכות (מאד) מחיי. שלחתי לו היום צרור מידע איכותי שיעזור לו במשהו (חשוב) שנתקלתי בו. אולי נכון היה לשתוק, אבל אכפת לי ועל עצמי אני לא יכולה לעבוד שלא. לקח לו כמה שעות. בינתים הוא כבר ראה את זה. לא נרשמה תגובה (הו השנינות). עכשיו אני קצת מרגישה כמו בחינוך מחדש שאני עושה לשכנים סוררים, שכולל לברך אותם לשלום או בבוקר טוב בכל פעם שאנחנו נפגשים עד שהם נשברים ועונים לי. יש לי יכולת התמדה ממש ממש מרשימה. עוד לא נתקלתי במישהו/י שלא שברתי. האומנם זה מה שאני עושה כאן? בטח לא על בסיס יומי, אבל יומי זה לא הטיפול שמתאים כאן. לא שאני בטוחה אם יש בכלל טיפול מתאים כאן ואם כן מהו. כן כן, יוצאת מדעתי לאט ובהתמדה מרשימה.
הערב עשיתי שיעור ניסיון בזומבה. החזקתי בו מעמד הרבה (הרבה*) יותר מהצפוי. קשה לי לאמוד ולהסביר עד כמה אני גרוטאה, אז אציין רק שלמיטב זכרוני זו הפעם הראשונה שנעלי הספורט עולות על רגליי מאז שאני גרה פה, כלומר ארבע שנים. וזה לא שהייתי הכי פעילה בעולם לפני שעברנו לפה, אבל זה זמן שאני יכולה לתחום בודאות יחסית. בכל זאת, הזכרון לא מה שהיה פעם..
מחר אני מצפינה. הצפוניים טסים ביום ראשון לרחוקים. זה זמן קניות. היום התחלתי לבדוק את כל הנושא שוב. אני לא טובה בקניות כמו שהייתי פעם. בכלל החיים לא כמו שהבטיחו לנו. בכלל לא.
קורים עוד כל מיני דברים שאני לא בטוחה שיתגבשו לכלל עשייה ולא נוח לי לדבר עליהם פה. אני מנסה לבחון עם עצמי אם לא הייתי מכירה את רוב קוראותיי הנאמנות, אם זה היה מפריע לי לספר לעולם. אני חושבת שכן. יש תחומים שאני מתקשה להתחייב בהם יותר מאחרים. יש נקודות בהן קשה לי יותר לצחוק על עצמי. אני, אלופת הפאדחנות וההומור העצמי. נו, מסתבר שאפילו אני אנושית. טוב נו, אני יודעת, אפ'פם לא היה ספק.
עייפתי. אתם חושבים שאקום מחר תפוסה כולי ולא במצב לנהוג? אני ממש מקווה שלא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
