אני מבלה פה הרבה יותר מידי שעות בימים האחרונים.

בסוף עוד לא תהיה לי ברירה ואכתוב איזה פוסט רציני על מצבי או מצב האומה או החסה או משו. עוד אני מאיימת וכבר אני רוצה לברוח ולספר לכם כמה אני מרוצה מהאסי ששמתי בראשון (עדיין מושלם!). טוב הפוסט היום לא היה לגמרי שטחי. היו לו שכבות וגם רמיזה לעומק מחשבתי מתוכנן בכותרת שאיבדתי עד שהגעתי לסופו. אני יודעת. אני מעודדת רק את עצמי. אני אחיה עם זה.

Principal Snyder - "What would Sunnydale High do without you around to incite mayhem, chaos, and disorder?"

שתי קבוצות מאד נשיות שאני חברה בהן רועשות וגואשות הבוקר.

האחת, קבוצת המלצות לקניות מאיביי ואחרים בפייסבוק, מבקשת להטיל חרם וקללה על זארה בשל עיצוב אומלל במיוחד של בגד ילדים מסדרת השריף החדשה שמזכיר לכל בר דעת לבוש של יהודי בגטו או במחנה השמדה עם כוכב תלאי צהוב (שכרגע יורדת מהמדפים בעולם כולו, לאחר התנצלות אם להאמין לדוברי זארה בישראל).

האחרת, רשימה של פעילות פמיניסטיות שפועלות להגברת השיוויון ולמען מגוון אוכלוסיות נשים (בעיקר) מוחלשות, מבקשת להפסיק את סיוריו המנצלים של בוקי נאה במחוזות הזנות של דרום ת"א בעקבות מכתב ששלחה עידית הראל שמש ממכון "תודעה" אתמול לחברי כנסת עם תמונה מזעזעת במיוחד של נאה חובק אישה צעירה, בזנות, בחוטיני בלבד, מצולמת מאחור, שבבירור לא מעוניינת בחיבוק (שתעשה אולי קצת רעש ולא תשנה כנראה דבר בעתיד הנראה לעין, כי עולם כמנהגו נוהג).

עוד אעיר שהשעון של הישרא לא מכוון. נכנסתי לכתוב פוסט ב-12:32. השעון הישרא'י הראה 12:31 ולמרות שרפרפשתי אדוקות קפץ מ-33 ל-35 ובכך קלקל לי את המספר היפה.

צ'אט שהתרחש זה עתה, ללא צנזורה. חברה שלא דיברתי איתה חודשים ארוכים..

חברה: הי :) בא לך להגיד את דעתך על מפה שאני רוצה לקנות? אשלח לך תמונה ותגידי לי מה את חושבת עליה?
ני: בטח
מפת שולחן?
חברה: כן כן
תודה, איזה כיף. שניה, שולחת לך 2 מפות שמצאתי. אחת: [לינק] והשניה: [לינק]
ני: והמטרה שולחן אוכל? גדול? קטן? יש עליו דברים?
חברה: שולחן אוכל קלאסי של פינת האוכל: oval
160 על 120 בערך
וכן, אוכלים עליו ויושבים עם המחשב הנייד
ני: לאותיות יש יותר קטע, אני הייתי קונה את החתולים והבתים, אבל זה כי אני מוטת חיות קשה
חברה:  :)
יש גם את הכיוון הזה: [עוד לינק]
ני: פחות. אני אוהבת צבע
חברה: האמת אני צריכה כמה
כן כן
ני: אם את מזמינה חתולימים, תזמיני גם לי בבקשה
אולי עדיף שלא, בקצב שאני עושה קניות..
חברה: :)
צבעים מהממים היו פה: [לינק, דהה]
אבל מהתיאור של המוצר את מבינה שהוא לא איכותי
ני: גיאומטרי מידי. וגם נראה כמו משהו מרומניה מלפני 50 שנה
חברה: :))))
הם קוראים לזה סיגנון נפאל
ני: כן כן
איך מהתיאור High quality את מבינה שהוא לא איכותי?
חברה: אבל רומניה זה קרוב יותר [הדבקה של הוראות כביסה היסטריות במיוחד]
ני:
הבנתי. רגישי
חברה: קיצור, את אומרת, שחתולים הם בסדר?
ני: החתולים מקסים
חברה: ואותיות טיפה קיטצ'יים?
ני: לא, לאותיות יש יותר קטע מגניב בעיני
פשוט אני לא יכולה לראות חיות ולהגיד שמשהו אחר יותר שווה
חברה: :))))
מצחיקה
את האותיות צריך לשים במצב רוח אינפנטילי
ני: יש הקוראים לזה מפגרת
חברה: לא לא
את לא מפגרת
את מיוחדת!
ני: ב ד י ו ק
את מבינה אותי

כן, לא מפרסמת כלום מעל שבועיים ואז פוסט יום אחרי יום. מה תעשו לי?

אני זקוקה בדחיפות להמלצה על סדרה. המצב פה ממש קשה. גיליתי לפני דקותיים של-Rectify כבר יש עונה שנייה אז זה יחזיק אותי לאיזה יומיים, אבל לא יותר. בטח לא בסופש. לחילופין אולי אני צריכה חיים. לא בטוחה מה אני מעדיפה כרגע.

לא שחשבתי שזה פשוט, אבל מסתבר שקליגרפיה יפנית זה (ממש) קשה. התערוכה של טאמזו היתה קסומה, אבל זה לא באמת מפתיע שנהנתי במוזיאון החביב עליי בארצנו. לא, זה לא שלא קרו דברים מאז, פשוט התחלתי מלהכנס וחיכה לי הפוסט הקודם עם ההבטחה ללכת לטיקוטין.

ימים מוזרים. המון קפאון או אינסוף עשייה בימים מרוכזים ולא פרופורציונים בעליל. לבטיי טבעונות והקצנה או שחרור ההקצנה. אתמול בסופרמרקט לראשונה מאז הטבעונות הרגשתי הולכת בסבל, מדפים על מדפים ומקררים ועוד מקררים של סבל. אני לא בטוחה אם זה בשל המבנה ועומס הפריטים או בשל ההחלטה לחרוג מהגדרות. בכל מקרה היה קשה. מה שכן, קניתי מרכיבים (שניים) על מנת לעשות את מוס הפלילי הזה. יש עוד כמה מתכונים בקנה הניסויים המתוכננים ובהם גרסת שקשוקה וקציצות כרובית תרד. יש גם שני יצרני טופו טרי מקומיים חדשים (לי).

נראה שלא תהיה ברירה ובקרוב אאלץ להתמודד עם עניין רכישת תחליף לנסיך. בהתאם מיד קבעתי לי לראות דירה ביום ראשון. המוכרת נשמעת מטורללת (רוצה לומר קמעה ויודעת שאני מוסיפה פה את התקוות שלי ומייפה מציאות), אבל אני לא מוצאת שום דבר אפילו לראות, לא כל שכן לרכוש.

מנסה להקיף את עצמי באנשים שעושים לי טוב. זה נשמע כל כך טרוויאלי ואיכשהו אנחנו (או שזו רק אני?!) לא באמת עושים את זה. במסגרת זאת (או למעשה זה מה שהוביל להחלטה הזו) נפרדתי מהתנדבות אחת לשלום. טוב לא בדיוק, כי להפרד מרמז שאמרתי להם משהו בעוד בחרתי שלא. מי שאהבתי שם ורציתי שידע - יודע. האחרים יגלו בהדרגה כשיחפשו אותי באחת מקבוצות הפייס ויגלו שאני לא שם או כשישלחו אליי מיילים ויגלו שהם חוזרים שגויים (כן, אפשר לסגור חשבונות ג'ימייל).

וגם קשקשתי עם הנפש שלשום בג'יטוק (מיוזמתי). אני לא בטוחה מה אני מרגישה בקשר לזה עדיין. פשוט עצרתי כשעמדתי לספר לסטלה ואז עצרתי כשכמעט סיפרתי לאחותי. אני בטח אספר למתושלח. ועדיין, הייתי צריכה לספר למישהו ולמי אם לא לבלוג שלי. המחשבה על זה משמחת ומלחיצה ועצובה וחוששת ועוד כמה, או בקצרה מציפה בי מגוון רגשות. אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות עם זה הלאה או למה עכשיו ולא בפעמים האחרות.

הערב הצפוני (שנמצא אצל הרחוקים) העליב ועצבן אותי ברמות שמזמן (מזמן בשנים) אני לא זוכרת. אני כבר שעות אחרי. אחרי צעקות. איומים. הכרזות בומבסטיות (לא מרשימות כמו פעם, בכל זאת התבגרתי). אחרי להרגע ולנשום עמוק. לשים לי פסקול של שירי גלגלצ רגועים שמסתבר שיש להם אפקט טוב עליי במצב שכזה (התנצלותי). של התלבטות על מגוון חברים שאני יכולה לנסות להסביר להם (כולל להעיר ואז להסביר להם). של מלחמת חורמה בחיפוש הרשע (במיוחד) שהתיישב על הדפדפנים (בפרלל, במק דברים כאלה לא קורים :).

ואז הבנתי.. הביתה!

עוד לא החלטתי מתי. עוד לא החלטתי מה אני עושה בשאר בתקופה בעניין תחזוקת הבית פה. אבל:

- הספה פה לא נוחה לי

- המק לא מדבר עם הסטרימר או עם הטלויזיה

- אין ירקות שווים בחנות שאפשר לחנות לידה או שפתוחה בשעות סבירות (אחד מהשניים, לא ביקשתי ביחד)

- אין מאיפה להזמין אוכל (בלי מינימום להזמנה 80 ש"ח והמתנה של שעה+)

- אין גינות שוות או צל

- וכולם מתעללים בכלבים שלהם

אז נכון, חתולי התרגלה

יש פה קדרות חדש עם אנשים נחמדים

עוד לא הספקתי לראות את כל החברים שתכננתי

ויש נעליים ששילמתי עליהן במרכז ומעבירים מסניף אחר ישר לפה (שעוד לא הגיעו)

כן, חם אצלנו גם בערב (ובלילה ובבוקר המוקדם)

והמעלית שובקת הרבה יותר משהייתי רוצה..

אבל זה הבית; ומסתבר שאני כבר יותר מידי שנים שם מכדי לראות מקום אחר כבית.

מחר טיקוטין כי אני לא יכולה להיות פה שבועיים ולא להיות בו (וגם נרשמתי לסדנת קליגרפיה).שאר החובות כנראה יחכו.

בית אהוב. עציצים מתגעגעים. אנחנו בדרך. כבר באים.