ולכאורה הכל מוכן, הבית נקי ומסודר כאילו שאני נוסעת לחו"ל, הטיפול בחיות, כלומר, מי שתטייל עם הקטנה החדשה שבאמת צריך למצוא לה שם לפה, השעון המעורר שלא רגיל לעבוד נבחן והתאושש מתנומתו שלו, הבגדים למחר, המחברת לתיעוד המלא, המוזיקה שאפעיל פה בבוקר, האפליקציה למוניות, הכל הכל.. כולל  מים, הכריכים וחטיפים בקופסה הייעודית שלראשונה זכרתי

(אני? אני מאד בוגרת לגילי!)

אבל איכשהו אני לא מצליחה לשים את עצמי במיטה למחר. כמעט כאילו איני המלווה, אלא הנבדקת עצמה. 

ואם הספארי יקרוס לי אני בכלל לא אפרוץ בבכי פה. הכל בשליטה!

יש לי מין תחביב בעבודה, או אולי מעין משחק שאני משחקת עם עצמי שבו אני מנסה לצמצם את ה"משימות" או הדברים הפתוחים אצלי במייל ל-50 או פחות. 50 הוא המספר שהממשק הגוגלי נהג להציג בבת אחת וכל דבר מעבר דורש מעבר לעמוד נוסף. המשחק הזה מטופש בדיוק כמו שהוא נשמע וממגוון סיבות. ראשון, לרוב גם אם עשיתי או השבתי על מייל או משימה הוא ישאר ברשימה לפולוואפ, כי אני (אנחנו) הצד המבקש, המתאם, המצפה לתגובה או אישור, כך שגם כשאני עושה ממש הרבה רעש, מעט מאד "משימות" יורדות מהרשימה. הן רק מטופלות ויכולות להזנח לעת עתה. שנית, יש שם גם כל מיני סיסמאות חשובות שיוותרו בסטטוס הזה פחות או יותר לעד. עוד ראוי לציון לפחות, שאינסוף הדברים הפתוחים אצלי מתנהלים בעיקר בראשי הקודח (ולא כולם שם ברשימה), יש גם keep עם המוני רשימות ודברים פתוחים. ואחרון ואולי חשוב מכולם, שהממשק מציג היום 100 שורות במסך.. כל אילו לא מפריעים לי למצוא מידי פעם זמן ולשחק במשחק ה"בואי נראה אם את מצליחה להגיע בחזרה לחמישים". שנים הצלחתי לעמוד בו וכבר כחצי שנה אני במעל 70, מידי פעם יורדת קצת ומתקרבת לשישים. אני כרגע במשחק הזה והוא כה מגוחך (64, מקווה שבקרוב קצת פחות). OCD זה הכי! וגם זו דרך נהדרת לעשות הרבה רעש ולקדם דברים ושיחשבו שאני עובדת ממש קשה (כי מהי עבודה וקידום עניינים מאחורי הקלעים בשקט אם לא עץ שנופל ביער שומם שלא עושה רעש?).

בחיי הפרטיים יש גם הרבה יותר מידי דברים פתוחים. טרם נסגרה תוכנית דיסי והמעבר לניו יורק (אם כי כן בניתי מפה והתחלתי להתקדם איתה). טרם עשיתי ניסוי שנוטובות, אך הזמנתי חותמת מגניבה ואפילו אספתי אותה. קניתי קופסאות למונופול המשפחתי, אבל לא איתרתי עדיין את מי שי/תהיה מוכנים ליצור עבורי דמויות פימו תואמות את המשפחה כדמויות שיתקדמו על לוח המשחק (אם כי אני עובדת על זה ויש לי כבר שני סירובים). להבדיל, אימי אובחנה עם הפרעה גנטית (שלא ברור למה היא מתרחשת ואינה מולדת או תורשתית). זה אומר שהיא מתחילה סופסוף להשתפר (קצת) ושביקורי ברמב"ם עדיין רבים מהרגיל (טוב זו חוכמה קטנה מאד, ברגיל אין כאילו). בשבוע הבא מתוכנן ביקור נוסף וארוך במיוחד. כאילו שכל אילו אינם מספיקים, פתחתי בפרויקט אולי נחליף את כל רהיטי הסלון (ואני מתכוונת לכולם, כולל מזגן, אהילי מנורות, שטיח, שידת טלויזיה, ספרייה ומה לא). כמות הטאבים אצלי מתרבה ברמות אקספוננציאליות ויש שלל רעיונות ומעט מאד מחירים (כי למה שישימו מחיר באתר חלילה). הכי כיף לפנטז בלי מגבלות. הן יגיעו בהמשך.

אין התקדמות נראית לעין בנוגע לסיום הסכסוך בין עפולה לתל-אביב בביתנו.

57. אלכה לקושש לי מזון.