יש משהו כל כך מחמם את הלב (כאילו שלא מספיק חם פה גם בלי זה ...) במרכז ת"א ובמיוחד במרכז בצהרי שישי. המון אנשים גרים כאן, מכל הצבעים והאמונות וכולם שומרים בקנאות על פרטיותם (או על זכותם להתרסה ופרוורטיות); ובכל זאת יש משהו כל כך שכונתי כאן. כמות האנשים שאני אומרת להם שלום בכל בוקר בטיול עם כשכוש ומחייכים ועושים את הבוקר לבוקר טוב. כמות האנשים שדווקא בשישי בצהרים, העמוס במבקרים "מבחוץ", בכל זאת אפשר להיתקל בהם סתם בטעות ולהתחבק באמצע הרחוב.

בשני אני מחדשת מסורת ארוכת ימים שנגדעה איכשהו של ארוחות חג בכיפור. ארוחות חג כאלה הן מטבע הדברים מאד לוקאליות. יש אורחת אחת שצפויה להגיעה על אופניים, כל השאר יגיעו ברגל, ולאף אחד מהם אין דרך של יותר מ-5 דקות הליכה לכאן; כולם הוזמנו השבוע, וכולם במפגשים אקראיים ולא בטלפון או במייל.

עכשיו, אחרי קניות לחג, בבית הפוך למדיי ומוקפת שקיות, התיישבתי לכתוב על רגעים קסומים שיש פה ומאד קשה ללכוד.

 אני אוהבת את העיר הזאת, את הפרטיות והזרות, ואת הצ'כונה גם.

שמתי לב שאני מתחילה המון פוסטים כאן במילה היום. היום היה X, היום היה Y. יומני היקר, היום קמתי וצחצחתי שיניים...

היום היה יום טוב, במיוחד בהתחשב שאיך שנגמר אתמול, אבל למען האמת גם באופן אוטונומי לחלוטין מאמש. הבוקר התחיל לאט ועם עיניים אדומות/נפוחות וכאב ראש חבלז. עם זאת, כשהצלחתי לפרוץ את דרכי לתוך הרצליה פיתוח (25 דקות מתחילת הפקק לפניה ועד לפניה לחניון המשרד, מרחק שבלי תנועה ועם 2 רמזורים אדומים לוקח פחות מ-3 דקות) התחלתי את היום עם מרץ בלתי מוסבר. נבט ביקרה כדי לחתום על חוזה קניית אופציות וכששתינו קפה כבר הייתי בעומקי העבודה ויכולתי לקטר במרץ על הזרזיר (שהיא כידועה גאון הדור החדש ושטרם אותר ע"י סוכני כישרונות לא צעירים).

בחצי הראשון של היום עבדתי לראשונה אולי בחיי בהר כמכונת מלחמה משומנת היטב (שלום אנשים שמכירים אותי, כן, זו אני. רק אני משתמשת בביטוי הזה - אנא לשלוח מייל שמצאתם אותי). בנוסף הייתי בישיבה קצרצרה בה קיטרתי לבוס היחיד שעוד מקשיב לי על גברת זרזיר. הוא נאלץ להודות שהוא מבין על מה אני מדברת ושיש בעיה. בשתיים עשיתי הפסקת צהרים ואחריה ביליתי שלוש שעות בערך במרחבים האינסופיים של הרשת. אחרי הכל - enough is enough - ואם הייתי ממשיכה כך הייתי שוברת איזה שיא יעילות בלתי קיים אצלנו.

בשיטוטים מצאתי את זה (הערוגה והפטי אינם אחראים על התוצאות של קריאה משולבת באכילה או שתיה) אצלו ותהיתי בליבי אם העובדה שהרמקולים של המסך שלי מחוברים במקום האוזניות (שעברו לכוך/קוטב/איגלו) ושאני מתגלגלת מצחוק בזמן שהמסנג'ר שלי לא מפסיק לצפצף עם הודעות גורם לחדשה אצלנו לחשוד בכך שאני לא עובדת.

בשבע אפס שתיים (אני? משחקת עם השעון נוכחות? חלילה) עזבתי לכיוון ביתם של ציפור הנפש. אולי כפיצוי על הבוקר, איש לא הפריע בדרכי, הגעתי אליהם במהירות שיא ואפילו חיכתה לי חניה מתחת לבית. אני והנפש צעדנו לנו לחנות סטימצקי הקרובה שבה היא רכשה עותק של תולדות האהבה לאחותה (בהמלצתי החמה) ואני ששכחתי (או יותר נכון שמתי בתיק הלא נכון) את הספר שלי בצפון הרחוק מצאתי לי ספר של סלינג'ר שאני לא מכירה ורכשתי לי אותו מיד.

עכשיו חזרתי מטיול (ארוך במיוחד) עם כשכוש ורגע לפני מהביקור אצל ציפור הנפש. ציפור חזר מאוחר ונראה לא במצברוח לאורחים. הנפש היתה מקסימה כהרגלה. באמצע אכלנו בולונז שהוא הכין וחיכה לנו במקרר. היה מצויין, כרגיל. בדרך הביתה, ולמעשה בדרך לכל מקום אני ממשיכה לחרוש על KT Tunstall כמו שאפשר להבין מהכותרת שלי להיום ולקפצץ לי באבבואה ובבית (ברכב רק צרובים). מזמן לא ביצעתי רכישה כל כך מוצלחת. מול הבית חיכתה לי חניה. האם זה מעיד שגם מחר יחכה לי פקק מהגיהנום בכניסה לפיתוח?

ושניים לסיום (1) מכירים את הפארדוקס לגבי המשחק הזה עם הוילונות - בחר/י וילון, המנחה חשף אחד אחר והחלל מאחוריו ריק, עכשיו להחליף או להשאר עם הבחירה הראשונית? הסתברותית כדאי להחליף. מצאתי בויקי שקוראים לזה (לפחות לטענתם) פארדוקס המעטפות.

(2) אני שוקלת להזמין את זה לכשכוש ולאבבואה. כשכוש עלול להיות קצת גדול על זה, כלומר זה מתאים לו בדיוק לישיבה, לא לנמנום (הוא מנמנם לעיתים ממש ממש נדירות בנסיעות ממש ארוכות). זה נראה מוגזם?

יש לי כמעט תמיד את הנטייה הממש מעצבנת הזאת להיות צודקת בהכל.

זה לא שאני כזו צדקנית, אני קצת יותר קשובה לעולם, ההגיון שלי ממש בריא וכנראה שגם אינטיליגנציה היא לא הצד הכי חלש שלי.

אני נוטה בעיקר לקטר על התכונה הזו, כי כמה שהיכולת הניבואית הזו נשמעת מצויינת ונהדרת, היא בעיקר מקשה עלי את החיים. לא קל תמיד להיות צודקת, ובפרט שיש פעמים בהם אני כל כך מקווה לטעות.

היום גיליתי שטעיתי. טעיתי וצדקת ובענק יעלי. את מוזמנת לומר לי "אמרתי לך"; מאחר וברור לי שאין לך או למישהו אחר פה מושג על מה אני מקשקשת (ולא, אין לי שום ספק שלא ייחלת לזה) אני מתכוונת לאבי היקר ולנסיכי אבבואה. כן, כשאני רוצה מספיק מסתבר שאני מסוגלת להיות עיוורת לאמת.

עברו כבר קצת יותר מארבע שעות ואני אחרי שני סרטים וכמות דמעות שיכלה להעלות את מפלס הכנרת והראש שלי בפירוש מגלה סימני מצוקה ברמות שמזמן לא ניתקלתי בהן. מחזיקה חזק שלא ליישם כמה מעשי שטות קיצוניים שמאד מאד מדגדגים לי בקצות האצבעות.

אני כועסת רק עליי. שנתיים ורכב חלומות, זה משך הזמן והטריגר שדרש ממני שיכחה מושלמת; ואם לא שיכחה אולי עיוותי תפיסה. מה אומר? לפחות לא דג זהב, וזו בהחלט נחמת טיפשים.

חזרתי עכשיו ממתמורפוזה וברקע מתנגנת לי המתנה שלי לעצמי לחג. וואו. מה אומר? הרבה נשים חזקות מסביב. נותרתי ללא מילים. ולא, לא המשכתי עם מי שהלכתי והמשיכו את השיחה מלפני הסרט מיד לאחריו (אני רוצה לתת להן להנות מהספק ולטעון שזו דרכן להתמודד ומתקשה). סרט חשוב ומהמם ומומלץ. נהנתי. כן, אני יודעת שזו מילה מוזרה לכזה סרט, אבל זו האמת. נהנתי מהמבט הישר והלא מתפשר, נהנתי מהחיבור עם המיתולוגיה. נהנתי מזה שלמרות הקלוזים ומראה הדוקו הסרט יפה. יפה אסטטית. מאד יפה. נהנתי לראות גם גברים (נכון, מעטים) בקהל.

טוב נו, כניראה לא נותרתי לגמרי ללא מילים... למעשה נותרתי בלי מילים, אבל העמידה ההמומה לצד חברות שהתדיינו על הזכות לחוות דעה על שיער חזה של נשים (אסטטי או לא) ואז עם אחת המשתתפות בסרט (כשברחתי פנימה בתירוץ הנדוש של שירותים) והדרך ברגל הביתה נתנו לי קצת אויר ורגע לאסוף את המחשבות.

מוזר לי לחזור לסדר היום, אבל חבל לי שלא לשים את הדברים האלה פה... כשאני בעבודה ואני מוצאת משהו שאני רוצה לשים פה אני שולחת אותו לעצמי במסנג'ר. אם לא אכתוב את זה כאן ועכשיו הדברים יאבדו לנצח, אז לשינוי אוירה טוטאלי (למרות שאני רק עושה פה פייסט וחוזרת לסרט ולהרהורי ההתנדבות שלי) - ציטוטי מפתח מהומר סימפסון:

• Kill my boss? Do I dare live out the American dream?
• I'm in no condition to drive...wait! I shouldn't listen to myself, I'm drunk!
• Marge, you're as beautiful as Princess Leia and as smart as Yoda.
• Just because I don't care doesn't mean I don't understand.
• When I look at the smiles on all the children's faces, I just know they're about to jab me with something.
• Dad, you've done a lot of great things, but you're a very old man, and old people are useless.
• More?

ובכל זאת - 1202