כינוי:
פּט מין: נקבה Google:
תמונה
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הוסף מסר | 9/2009
פרויקטים, ריכוז והתמדה - או - למה אני אופה כל כך הרבה
תמיד היו לי פרויקטים. דברים שאני רוצה לנסות לעשות או ליצור או אפילו לייצר. דברים שבתהליך. חלקם הגיעו לכלל סיום מוצלח (יותר ופחות) בתוך שעות או ימים, וחלק המתינו לי, בתהליכים, שנים. יש גם כאלה שויתרתי עליהם. לפעמים הבנתי שאני מוותרת בתוך כמה שעות. לפעמים הבנת הויתור חילחלה רק כשעשיתי סדר "פסח" או במעבר דירה (או רק אחרי מספר מעברים כאלה). מה לעשות? לא קל לי לוותר על דברים שרציתי לנסות.
כך מין השרוול אני נזכרת בהולדתו הנרגשת (וגוועתו בטרם עת) של פרויקט צנצנת (שהביא עימו את הפרויקט המצליח והלא מתוכנן "אני מפעל ריבות", כן, מאז התבשלו פה עוד פירות וטעמים); בחריטות שונות ומשונות (לא רק על זכוכית ומראות); בפרויקט התמונות הגדול שרק חצי שנה מאוחר יותר (ממש עכשיו בראשנה) נתלו שתיים מהן כלאחר כבוד; כך התחילו העכברים הסרוגים שעדיין מחכים שאני אלבד אותם (למעשה יש מעט מאד פרויקטי סריגה גמורים. משהו בסיום, בצווארון, בחיבור, ב... לא יודעת - גורם לי לא לסגור גם אחרי שהרבה כסף והמון שעות עבודה הושקעו בהם).
אני לא בטוחה מהיכן כל המחשבות האלה ולמה דווקא עכשיו. אולי כי יש לי יותר מידי פרויקטים "פתוחים" כרגע. אולי כי אני מוצאת את עצמי אופה עוד ועוד. בכולופן כל זה הזכיר לי איך שכני הצעיר אמר לי לא מזמן "את תמיד אופה" (בתגובה לאיזה ניסוי בראוניס שתכננתי. הניסוי אגב - לא הצלחה גדולה); חברה חולה שהבריזה (פעמיים) ברגע האחרון הבטיחה לבוא "גם בלי פיתויים קולינאריים" (והבנתי שממילא, אאפה לכבודה). אאל"ט זה היה אחרי שגמרתי כמעט קילוגרם חמאה באפייה בימים האחרונים שהחלטתי שאולי שווה להבין מה קרה שאני אופה בלי הפסקה, בעוד פרויקטים חשובים (כלומר חשובים לי כמובן), ושאני חושבת (מאמינה?) שאני נהנת מהם, אני נוטה להזניח / לזנוח לא אחת.
הגעתי למסקנה שזו המיידיות, זה הסיפוק המיידי שבאפיה.. פעם, כשהתחלתי (הרבה שנים אחרי שהתחלתי לבשל) אפיתי רק עוגות בחושות. אלה העוגות הכי קלות בעולם. לוקחים קערה ומזלג, שופכים המון מרכיבים פנימה, מערבבים ושופכים את התערובת החדשה לתבנית. נטייה לרכוש ציוד (תבניות מגוונות, חומרים איכותיים, כלי ערבוב ועוד) ממילא תמיד היתה לי. חולשה למתוק גם. אפייה היתה כמעט עולם אידאלי - שעה וקצת מההתחלה ועד להגשה (או לפחות לטעימה הראשונה). מאז כבר מזמן שאני אופה גם אפיות הרבה יותר מורכבות (ההתנגדות לעוגות שהכנתן עורכת ימים נותרה בעינה), ועדיין - יש משהו מאד מחזיר אהבה באפייה. נדיר ממש שמשהו לא מצליח וגם אז, זה בד"כ כי נכנסתָ למשהו הרפתקני (כמו הבראוניס שהיה תרגום של מתכון אמריקאי, כולל המרת כמויות וגם מרכיבים שאינם זהים פה ושם).
אני תוהה אם באבחון היום הייתי מתקבלת כדילסקטית קלות (קשה להאמין כמה אותיות ומילים אני הופכת, גם בכתב ולא רק בהקלדה), וכמובן עם בעיות קשב וריכוז. טוב נו, כנראה שכן. הרי היום הכי קל בעולם לקבל אבחנה כזו וגם ריטאלין. לא רוצה ריטאלין, תודה. נראה לי שכל עוד אין לי כבלים או לווין (מבחירה, ברור מבחירה), אם כל עוד אני נהנת מלקרוא ספר טוב, משהו בסדר אצלי. יחד עם הכל, הייתי שמחה לראות את התמונה השלישית במצב יותר מתקדם..
מידי פעם אני חושבת שהגיע הזמן ללמוד דחיית סיפוקים מהי. השאלה המרכזית היא - איפה שמים את הגבול? כל מה שרוצים עכשיו דוחים לאח"כ? כשאני מדברת על דחיית סיפוקים רוב חבריי מיד חושבים על קניות. אני חושבת שבתחום הזה כבר מזמן השתפרתי, גם אם זו בחירה מודעת ובלי לחשוב על זה אני נראית לעיתים כמיטב הקלולסיות האמריקאיות בסרטים (נוט טו סלפ, את מובטלת, אולי הגיע הזמן לחסוך). ה"יצירה"? הרי הכל פנאי, כיף, בחירה. איך יכול להיות שזה תחום בו אני צריכה לדחות סיפוקים? אז אולי זה ריכוז? התמדה? סבלנות? אבל יש לי מכל אחד מהם, לעיתים במשורה ולעיתים בנדיבות.
דבר אחד אני יודעת - יש לי רק (הולכת לבדוק במקפיא, אבוי! הייתי בטוחה שיותר) 100 גר' חמאה בבית והחלטתי שאני לא מחדשת מלאים לפחות שבועיים.
וחוצמזה אפיתי לחג גאלט שזיפים (שנגמר) וגאלט תפוחים בדבש (שחבל אהב מאד) ויש כמות בצק לגאלט שלישי שמחכה לי, וגם עוגיות חמאה במכשיר עוגיות, שיצאו אומנם יפות, אבל בכלל לא נהנתי מכל התהליך שלהן (שבו המליצו על קירור הבצק כדי שיהיה נוח לעבודה, בעוד אצלי הן לא נפרדו אל התבנית אלא כשהבצק היה חם, מה שגרם למגוון ניסויים וטעיה עד להצלחה ובכלל להרבה תסכול). עכשיו אני נזכרת שגם הבטחתי לאפות משהו לחמישי (בנוסף לשטרודל תפוחים שכבר ממתין במקפיא). טוב נו, אז אולי ההחלטה הזו לשבועיים פתאום כבר לא נשמעת כל כך מרשימה, אבל תאמינו לי שהיא מאד מאד מרשימה ביחס לכמויות שנאפות בביתי הקט.
בתיאבון
נ.ב. עכשיו זה הזמן לספר שמצאתי סופסוף מיקסר שנראה לי ואני רוצה לקנות אותו, או שזה יערער משהו מאמינות כל הרהורי אלה?!
| |
רכבת לילה לקהיר
באמת שכמה דקות לפני חצות קמתי, נפרדתי מהספה ואמרתי לטייל עם הכשכוש ולחזור לספר שלי. רק עברתי פה לרגע...
וגם נזכרתי בזה:
פגסוס / בועז אפלבאום
גם פגסוס בין הסוסים – רוצה כך סתם לדהר.
אז-מה אם למוטת כתפיו קשורות כנפים ?
תמיד שרת את האלים, תמיד צהל לפקדתם.
תמיד המריא לכוכבים, תמיד שעט לשריקתם.
כעת הוא מבקש לפשט את הכנפים.
או-אז יוכל לרעות באחו,
כמו יתר הסוסים –
שאין להם יעוד וגם לא הסוסים.
מישהו יודע אם הוא הוציא בסוף ספר שירים?
[והכותרת באדיבות ציפר]
| |
תוכניות
לכיפור חשבתי להתחיל את השלב היותר מעשי בתמונה השלישית לסלון. יש לי כמות סדרות שלא מביישת מישהו
שהתכונן לגמילה מאויר העולם לשבוע רצוף. בנוסף המקרר שלי, והמקפיא אפילו
יותר ממנו, מלאים כאילו כל ילדי סומלייה הרעבים מתכננים לקפוץ לביקור. אני
מניחה שיהיה מוצלח. שלושה משכני כבר שאלו אם אני מוכנה לארח אותם חלק
מכיפור.
הידד, אני מעודדת כפירה בסביבתי הקרובה והרחוקה כאחד.
אה וחבר שלח לי היום במייל "גמר חתימה טובה וצום [פחחח] קל.".
מה אומר? גמר חתימה טובה וצום קל 
| |
על החברות
מאז שאין בעז בחיי, יצא שכל כמה שנים (לפעמים כמה בהרבה ולפעמים כבר אחרי שנתיים לערך) אני מחליפה את רוב חבריי הטובים. למה? אני לא בטוחה. אני מחליפה עבודות, מקום מגורים ואיכשהו בדרך - אנשים אובדים. זה לא שלגמרי לא שומרים על קשר, אבל משהו משתנה - אני, או הם, או שכבר לא קרוב מספיק כדי לטייל עם הכלבים ביחד (ופתאום אני מבינה שלאחרונה הרבה אנשים הפכו לזוגות ו/או התחתנו, אבל למעשה גם כשאני בזוג זה קורה לי) והקשר הוא לא כשהיה. המסננת ואינשם (באמת אין לה שם פה, זה לא קוד) הן כאלה (היו פעם חברות מאד טובות והיום אנחנו נפגשים בעיקר בימי הולדת או מידי פעם כש"צריך", בעיקר בפעמים הנדירות שאני לא מבריזה).
בשבת של ראשנה אירחתי לצהרים את ציפור הנפש, מתושלח והמורישה. מתושלח והמורישה מאד לא אוהבות את ציפור. האמת שאני מבינה מאיפה זה בא להן, אבל מה לעשות, הוא בעלה של הנפש שלי. הוא גם בס"ה הוא בחור טוב (ולא מת עליהן בעצמו). אחרי שציפור והנפש הלכו הן קיטרו עליו (כרגיל). כל מיני דברים שנאמרו בשיחה הזו ובשיחה למחרת בטלפון ושבבי דברים מלפני, גרמו לי לתהות עד כמה חברותיי הטובות כיום מחוברות למציאות (שלהן, של כולנו, שלי). כידוע מתושלח היתה החברה הראשונה שלי ב"צמד" ואני חושבת שבדרכה היא גם טובה יותר בהתבוננות ובחיבור למציאות. המורישה כיום (כבר חודשים רבים אם לא שנה+) חברה טובה יותר, או לפחות בקשר יותר הדוק יומיומית. היא גם היחידה משלושתנו שמגדירה אותנו "כמו משפחה". החלק שהכי מטריד אותי בכל העניין הוא לא החיבור שלהן אל המציאות, אלא מה הוא מעיד עליי. איך הוא משפיע עליי. הרי "אמור לי מי הם חברייך".
כל השיחות והשבבים גרמו לי להזכר בחבר הרציני הראשון שלי, שלימד אותי כבר לפני שני עשורים שלא נפרדים בגלל כל מריבה מטופשת. מבינים שהיא היתה מטופשה ומשלימים. ממשיכים ביחד. להזכר באיך כשנפרדנו באמת, הוא עשה איזה מחווה גדולה שלא קיבלתי ואיך מישהו אחר (שהיה מבוגר ממני במספר שנים לא מבוטל) התפעל מ"הבגרות" שלי. הרבה אנשים (ובהם המורישה) טוענים שאני מאד מפוכחת, מאד מחוברת (לעצמי, למציאות, לעולם...). אני מניחה שבמידה מסויימת זה נכון. אני יודעת שבמידה לא מבוטלת זה גם רחוק מאד מהמציאות. אני לא נורמטיבית, ואני לא תמיד שמה לב עד כמה. אני מחוברת טוב (מידי) לילדה שבי ול"לא 'צה" (כן, לעיתים לא נדירות זה כולל הרמת כתף ורקיעות ברגליים). אני לא יודע לדחות סיפוקים ולא ממש מנסה ללמוד. אני עושה מה שאני רוצה ומתעלמת מפוליטיקות גם כשאני יודעת שאני אפגע בסוף (ונפגעת יותר משציפיתי ונעלבת באמת). ובעיקר, אני לא תמיד תופסת את המציאות כמו אחרים סביבי.
אני מזמן לא חיה בעולם הפולני שבו מקבלים מהבנזוג כבוד (לא שהייתי רוצה מישהו שיירק עליי, אבל כבוד ממש לא ברשימה הקצרה או הארוכה שאין לי). אני חושבת שפאבים (כולם) אינם מקום טוב להכיר בו מישהו (לקשר אמיתי)*. מעולם לא היו לי דרישות חיצוניות (כלשהן) מבנזוג (טוב נו, שלא יהיה דוחה ויעשה לי "איכס" - זו דרישה?). אני חושבת שנורא טבעי שאחרי גיל 30 אהיה לפחות אחרי מערכת יחסים אחת שהיתה גם רצינית וגם ארוכה, זה לא נראה לי "מזל" (אמרה זו שאפילו הילד ללא כל עתיד נשאר איתה מעל שלוש שנים). יותר מכל אני תופסת את עצמי כמעצבת את עתידי. לא, אני לא חושבת שאם אני "אזמן" לי מישהו הוא יהיה כאן בעוד שעתיים. אבל, אני מבינה איך הבחירות שלי עד היום הביאו אותי לאיפה שאני נמצאת, לטוב ולרע. אני תופסת את המצב בעיקר בטוב. אני שלמה עם הבחירות האלה שעשיתי. אני חושבת שאני די יודעת מה היתרונות ומה החסרונות שלי. אני יודעת מה אני רוצה לעתיד הקרוב. אני גם יודעת מה אני רוצה מקשר, שחיפוש שלו לא נמצא כרגע בעדיפות גבוהה אצלי (האומנם?!).
אני חוששת שהמורישה חיה בעולם הפולני שהשתחררתי ממנו לפני אי אז (ועוד יותר מזה כשעזבתי את הפולני). גרוע מזה, היא מדחיקה אותו ומתיימרת לא להיות בו (מכירים את הפולניות הגזעניות הנאורות שמסבירות ש"אנחנו אחרת", ככה, אבל גם אחרת :). אני אלופה בלהיות צינית ומרושעת, אבל הרעל הקבוע הזה שיוצא בשלישייה הזו מעיב עליי. אני יודעת מה אני רוצה מקשר גם עם חברות. זה קשר אחר מאד וקשה יותר לבחון אותו כך. הן חברות אמת. חברות טובות שאוהבות אותי ודואגות לי ויודעות להיות שם בזמנים טובים וטובים הרבה פחות. אני חושבת שאני צריכה זמן רחוק מהן. אני לא בטוחה שהן עושות לי טוב. אני חוששת שהחברות הזו מובילה אותי, אני באמת לא בטוחה איך, בנתיב שאני לא רוצה ללכת בו. כמו בחירה לא טובה.
בד"כ אני מאד טובה בלבחור ובלהחליט, אבל הפעם, אני באמת לא יודעת מה אני רוצה לעשות עם כל המחשבות האלה.
* אני לא מנסה לטעון שאין שביב סיכוי להכיר מישהו כך, רק שזה ממש נדיר ולא מהווה כר פורה להכרויות לטעמי.
זה פוסט תחליף חשבונפש ראשנה שכתבתי (עם שינויים באמת קלים) ברביעי. אמש המורישה עשתה את הצעד בשבילי, לא בגלוי, בדרכה. היום הזדכתי על ציוד כחיילת טובה. להתראות שנה, מה תלדי עוד תש"ע?
| |
שוב בנקודות (בלי רגש)
- עברו כמעט שלושה חודשים והחלטתי שאני כן רוצה לעשות עם זה משהו
- התחלתי היום תמונה שלישית
- התחלתי (טוב נו, כתבתי, אבל אני בטח אשנה אותו לגמרי) את הפוסט שאני חומקת ממנו בימים האחרונים. הוא מוביל למסקנה שאני לא בטוחה שאני רוצה להגיע אליה
- הסרתי את עצמי היום מרשימת הבוגרים לכנס מחזור שמנסים לארגן אצלנו ואין לי ספק שחושבים שאני פסיכית ולא סתם קנאית לפרטיותי
- לא צילמתי עדיין את המקפיא לתמונת ה"אחרי" של החג
- אני חושבת להכין לרעבה את לחתול יש בית
- רציתי לכתוב שאני לא מחפשת עבודה. במקום זה חיפשתי קצת, עברתי על הלוחות הקבועים שלי, פסלתי הכל כהרגלי. העולם יכול להמשיך לנוח
מחר אולי הפוסט הכבד שיהווה תחליף להחלטות ראשנה...
ליל מנוחה
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
