יש לי שכנה שגם היא וכל הילדים (שכולם כבר גדולים) מרכיבים פאזלים. הערב ארבתי להם. חיכיתי שיסיימו את ארוחת החג ועכשיו חזרתי עם הפאזל מתוקן וגמור. אחד הבנים מצא לי את הטעות!!!11

איזה כיף. אני הולכת לחטט ולבחור לי את הפאזל הבא.

זהירות, פוסט קיטורים לפניך.

אתמול הספקתי מגוון סידורים ל"יאללה בלגאן" העדכני שלי, לפני שנחתה פה הנתנייתית. לפני אחת כבר היינו באייקון שמחים, טובי לבב. בעודנו צועדים (את הנתנייתי הספקנו לפגוש בחניון) מהחניון לעבר הכנס הספקתי לעקם את הרגל (ימין) וליפול, לנחות אל עבר המדרכה. ביחס לעצמי אני חייבת להודות שהיתה נפילה נאה ומסוגננת, ללא התרסקות מרשימה ועדיין יש לי סימן כחול חדש ונאה מעטר את עכוז שמאל. הסימן הצטרף לאחד (כבר עמום) על יד שמאל ושלושה חדשים שהתגלו רק 24 שעות אחרי שהורדתי שלשום את הספות הישנות (המובילים ביקשו סכום שלא נשמע לי סביר ובהתאם לעקרונותיי סירבתי בתוקף. לזכותי אציין שבמהלך הורדת הספות לא נחבטתי, לא נפל עליי דבר ולא נתפסה לי אף לא קצה ציפורן). המשך היום היה הסתובבויות, אירועים, צהרים עם הנתנייתים, לרוץ הביתה לאסוף כיסוי ספות ולהוציא את כשכושי, לרוץ בחזרה לסדנת בירה (תמונת השלל ב-365 של אתמול), עוד הרצאה, עוד נסיעה, עוד ועוד ועוד, בית, פינישים של "יאללה בלגאן" עד אחרי חצות, ריגשי אינסופי מהכשכוש. אוף עייפתי. בלילה עת ניסיתי לטייל עם כשכושי גיליתי שנתפס והתקצר לי שריר שוק ימין. כך, ירדנו לאיטנו בעוד אני צולעת כקווזימודו נכה ומלאת סימנים כחולים כאישה מוכה היטב. הולכת לי, צולעת, וחושבת שאם כל זה לא היה כל כך כואב זה היה מצחיק ואז לא מתאפקת וצוחקת על עצמי להתפקע. היי, זה לא נחשב מרושע אם זה על עצמך!

עכשיו (לאכזבת הקהל) אני כבר לא צולעת ואפילו קיצרתי קצת ציפורניים הבוקר, אז כל מה שנשאר זה לעשות קניות (כי במגרת הירקות יש רק בצל ויש אולי 4 בקבוקי מים מינרליים בבית, הרעב קשה..) ולבשל. יש לי שתי הזמנות למחר בערב, לשתיהן כבר אמרתי סוג של "לא" עמום ולא סופי. נראה לי שלא אלך. כל החגים האלה בבית נחמדים לי וגם כידוע סלון חדש סלון חדש (שהיום "גיליתי", מה שידעתי מראש, שאני ממש נכנסת בו מאחר והוא ארוך מהקודם).

נורא מיצה את עצמו הקיץ בעיני. הביאו את הסתו!

מזה הרבה שנים אני טוענת בתוקף שאני לא משחקת לפי הכללים. טענתי זאת עוד לפני ש"ירדתי מהרכבת", אבל מאז זה קיבל משנה תוקף. יותר מזה, אני אפילו טוענת שאני לא מכירה את רוב כללי המשחק. למעשה זה אחד התירוצים הרשמיים שלי לכך שאין לי כרטיס באף אתר הכרויות. מי מתקשר למי קודם, מתי ולמה. דברים שאסור לומר לבוס (ועוד כמה שאמרתי) ותת הז'אנר דברים שאסור לומר בראיונות עבודה. אנשים שלא אמורים להיות חברים והם כן, חברים טובים ויקרים. פגישה ראשונה דווקא בבית והרבה פעמים גם כזו שלא אורכת מספר שעות אלא מספר ימים. למי משאילים דברים (כמו לדוגמה רכב לאנשים שמכירים שעתיים). איזה אסופי נוסף על ארבע מותר לקחת מהרחוב כשאין לך בית משלך. בליינדייט ללישון ביחד. מי משלם את החשבון ושל מי... אני כותבת את הדברים האלה נזכרת בכל מיני אירועים ומעשים שכמעט תמיד נגמרו טוב ועולה לי חיוך.

ועם זאת, נתכנסנו כאן היום כדי לדון בשאלה האם הציפור התרגלה לכלובה. כי מסתבר (כך גיליתי לאחרונה) שכשמדובר על העולם הוירטואלי אני מרובת כללים ונטיקט. טוב, אולי לא מרובת כללים, אבל פתאום אני לא יודעת לקפוץ לתוך חשיפה או אאוטינג עצמי. אני צריכה זמן לנשום, זמן להתרגל. הייתי אומרת שהצד השני אשם, כי הוא באמת נפל עליי קצת בבום, אבל אני הרי זו שעושה את זה בד"כ ומצפה מכולם להתמודד (והם מתמודדים לא רע, יותר טוב משאני התמודדתי). יש לי חיים וירטואלים עשירים שכוללים בלוג(ים) מסוף 2001 (כן כן, דו ספרתי כמו שאני אוהבת להשוויץ). אני כותבת בנוכחי כבר מעל שלוש ארבע שנים, בנוסף יש לי חיים מקבילים אחרים לגמרי בפורומים ואפילו קצת כתיבה בויקי. אז מה שונה פה? אני לא בטוחה. אבל יש משהו בחשיפה הגדולה פה שמקשה עליי לחשוף במיידי גם פרטים ביוגרפים מדויקים ולשנות פאזה מבלוגרית תיאורטית ורחוקה למשהו אחר לגמרי.

מסתבר שאפילו אצלי(נו) יש כללים. בד"כ הכללים שלנו קצת חריגים. בבית לדוגמה עכשיו אסור לעלות על הספות עם נעליים, אבל זה כלל חדש ובתוקף רק כי הספות דנדשות (לא לחשוש, זה עוד ישתנה שוב). לכשכוש יש חוק שאומר שהוא לא מקיא על רצפה. אם הוא מספיק, הוא יקיא על הספה; אם הוא מרגיש רע, הוא יקיא על השטיח. ידוע כלב שמכבד את עצמו לא מקיא על מרצפות. במקרי חירום של ממש מותר להקיא על פרקט. לפי הרעבה בקערה שלה חייב תמיד להיות אוכל (ותאמינו לי שהיא קובעת בקטע הזה). אני לא מתחילה לראות סדרה לפני ששודרה לפחות עונה אחת מלאה שלה. מעט מאד כללים שאני חושבת עליהם ויכולה למנות.

בחזרה לכאן, לכללי חשיפה ולמעברים.. מהבלוג הזה יש לי גם כמה קשרים שהם ללא ספק חריגים בראייה מכלילה. חברה שאיתה אני רק מתכתבת באימייל, אבל אנחנו מתכתבות ממש הרבה (לפחות מייל ביום ואם מישהי מפספסת, השניה מקטרת) על דברים שלא מדברים עם כולם, כבר חודשים רבים. חברה שהיא חברה ממש ממש טובה ואנחנו פה ובמייל ובטלפון ומחליפות תמונות, ואפילו ביקרתי אצלה פעם כדי לאסוף מדפסת, אבל מעולם לא נפגשנו. וכמובן הקוראת הכי נאמנה שלי שכבר דיברנו יותר מפעם אחת על להפגש ובסופו של דבר אנחנו נותרות ברמת הבלוגים. יש משהו מגונן ונעים ברמת הוירטואלי. קשה לי לעזוב אותו (או אותה). כן, כבר פגשתי אנשים מישרא. פגשתי אפילו (א)נשים שקוראות אותי (שתיים). פריצת הגבולות פה היא יותר משמעותית. איש בחיי לא יודע אפילו שאני כותבת בלוג, לא כל שכן יודע את כתובתו. אני אוהבת לטעון שאין לי סודות, והאמת שאין גם פה שום אמירה משמעותית שבאמת תביך אותי אם מישהו בחיי יקרא, שלא לומר חמור מלהביך, ועדיין. כשאנשים שמכירים אותך קוראים אותך, משהו בחופש הכתיבה משתנה. כשאנשים מכירים אותך מקריאה, יש להם איזשהו סט ציפיות שמרתיע אותי, או אולי מפחיד אותי קצת לקראת מפגש בלתי אמצעי.

אני, פטוניה בת בצל, מגלה-מכריזה בזאת על חוק נוסף בחיינו, המעבר מוירטואלי למעשי אורך זמן.

סלון חדש סלון חדש סלון חדש סלון חדש הידד!!!!

אוף כמה חיכינו, ציפינו, חיפשנו, משכנו והנה הוא כבר כאן. כשכושי נם לו על הספה "שלהם" (כאילו שאני באמת אצליח להגביל אותו לאחת או שאני אפפם לא מתיישבת איתם על הספה הקטנה). הוא היסס אם לעלות וממש נועץ איתי במבט שחציו ביקש אישור וחציו תהה אם אני מתכוונת להעיר לו אם הוא יעלה על הספה. הרעבה כבר עשתה פה סיבוב דאווין, אבל חזרה למיטה. אני ישובה בקצה שמול המזגן (שאינו הקצה ה"רגיל" שלי) וצופה במבט קל שמאלה על מגנט הסכינים שתליתי אתמול סופסוף כחלק מהסדר המחודש לקראת הסלון ואף הוא עושה לי נעימי.

אני אוהבת את הבית, את ההולכים על ארבע, את העולם. האופטימיות בשיאה (כשאני לא מוציאה את אפי אל הלחות כי אז אני הופכת למקטרת, ממלמלת, זועפת ולא מאושרת כלל).

[ארבע כריות הגיעו לא בצבע הנכון וגם שכחו להביא לי את הכיסוי לכשכוש, למרות שהוא מוכן, אבל כל זה לא מקלקל פה את החגיגה]

עשר ציפורניים קדמיות לה יש,

תשע אדומות הן :)

הרייני מכריזה בזאת על הבית ועל יושביו מוכנים לקיים מצוות סלון חדש.

מכירים את הקטע הכייפי הזה שבו כמעט כמעט מסיימים פאזל ופתאום ברור לגמרי לאיפה הולכת כל חתיכה ב-20-30 חתיכות האחרונות? מכירים אז איך 5-7 חתיכות לפני הסוף פתאום נבהלים ונראה שישאר חור? אולי זה קורה רק לאנשים עם חתולים בבית. בכולופן לכאורה סיימתי סופסוף את הפאזל (קצת יותר משנה עם המוני הפסקות) שבכלל נולד כחימום לפאזלים אחרים שנחים פה ומחכים לי בסבלנות (הם גם התרבו, מאד, בשנה הזו). עכשיו (כמעט) הגיע הזמן לגלות איך מורידים אותו מהשמיכה שהיתה לי כה נוחה לגלגול וסגירה כדי לשים הכל בצד. למה לכאורה וכמעט? כי או שיש לי חלק אחד לא נכון (סביר שלא), או שיש איזה טעות בחלק הירוק שאני לא מוצאת. יש לי חלק עודף בצורה הנכונה, שלא מתאים לחור קטן יחיד בפאזל. והחור הזה ממש ממש מקלקל את הכייף שאיתו פתחתי.

אני חוששת שאולי לקחתי את הקטע הזה של הסדר וניקיון רחוק מידי.

עוד יום לח להדביק ומחליא להכאיב עובר לו בחוץ, ולמרות שהרהבנו עוז וביקרנו היום בגינת הכלבים (טוב זה קשור יותר לבורות וחוסר הבנה מה מחכה לנו בחוץ, אבל למה להיות קטנוניים) רוב היום אנחנו מבלים במזגן. כן, אפילו הרעבה (המוחה ומסתתרת מאחורי הספה). קשה להאמין שעברנו את האקווינוקס. אני הולכת לפצוח בסדרה חדשה.