| 10/2007
החיים הם אגדה או לא?
יש לי ידיד שהמשפט שמאפיין אותו הוא "אני ממליץ בחום להמנע".
יש לא מעט אנשים כאלה, נמנעים במהותם, אי פעילות תמיד עדיפה על פעילות.
ואני - אני מעדיפה תמיד לעשות.
הספרנית המופלאה כתבה על חיידק המרחקים על קול קדומים, ואני שלא נכנסתי לכאן כבר כמה ימים ולא קראתי כלום כמעט
התהפך לי הראש, לא פתאום, כבר די הרבה זמן ככה.
משהו מציק.
אני לא יודעת איך להסביר.
בתוך הריבוע הזה, שאני כותבת לתוכו יש לובן של שלג מאלסקה.
אני מחכה למלא אותו בצעדיי.
עוברת כעת תהליכים איטיים וארוכים שאין בינם לבין אגדה ולא כלום, סיפור על מישהי שרצתה להשלים לימודים והשלימה אותם לאט לאט.
זו לא אגדה. באגדה דברים קורים פתאום כשהם נכונים, האמת מתפרצת, מלמדת את עצמה, משרה חוסן ושקט, שמחזיקים לשנים רבות, מחזיקים בעצם, עד היום הזה.
אבל בשביל לקחת חלק באגדה צריך לא להמנע.
יצא הצייד לדרכו במעבה היער, יצאה הילדה למסע בשבילים לא מוכרים.
הסכנה בלתי נמנעת אבל ההצלה בדרך.
לפי כמה ימים סיפרתי לחברה על נסיעה לילית לחיפה. תגובתה הייתה "למה? זה מסוכן! "
אני נרעשתי.
אין למה.
אנשים עושים דברים, כדי לעשות כדי לחיות.
לא להמנע.
משהו בתפיסת החיים שלי השתבש, לאחרונה.
מעבר נדרש פה, מאמונה באגדות עם סופים טובים לאמונה בחיים עם תהליכים איטיים ובטוחים.
אני נעה בנתיב בטוח, אבל ננטשת על ידי האגדה.
ומרגישה נורא, נורא. את הגעגועים לאמת שמלמדת את עצמה ברגעים הקריטיים.
ולא מוכנה לללמוד את הדרך החדשה, לא מסכימה להתבגר כי להתבגר, זה לוותר.
הסדרה המקסימה חשיפה לצפון נותנת מקום לאגדה בתוך החיים האיטיים והבטוחים, מדי פעם מתפרצת קרן אור, כמו הזוהר הצפוני, ומשרה על כולם אמת שמלמדת את עצמה, ותקווה לסופים טובים.
התחלתי סשן של צפיה בכל הפרקים שמוחזקים אצלי בבית ולא ראיתי את כולם.
עכשיו אני מרגישה כמו מי שלא לקחה את כל האנטיביוטיקה עד הסוף.
השפעת חוזרת.
אני חושבת, על מה אני כותבת? את רוב המילים אסור להגיד, את רוב הדברים אין טעם להסביר, המרחק בין מי שאני באמת לבין מי שאני יכולה להראות גדול מדי.
אפילו בשבילי.
משהו נשבר בי. זה כל מה שאני יכולה להגיד.
אני מנסה לאחות ואפילו נותנת לזמן לעשות את שלו אבל חושבת מה הוא יעשה? ירחיק ויטשטש. האם באמת זה מה שאני רוצה?
האם באמת, להמשיך בנתיב ההרחקות זה כל מה שאפשר לעשות?
ומה, אי אפשר אפילו לכתוב על זה?
אי אפשר לכתוב על זה.
אני צריכה למצוא מילים למלא את החללים החשופים כמו פיסות של צמר סלעים, שבילדות קראתי לו צמר שפנים.
משהו ללטף.
צריך להמשיך ללכת ולהאמין שלמרות שיש חללים ונפגעים, זו עדיין אגדה, זו עדיין אגדה ויכול להיות לה סוף טוב, ואפשר ללמוד ממנה.
החיים הם לא רצף של ארועים אקראיים והם לא סיפור עשוי היטב.
הם כנראה משהו באמצע.
אני שונאת אמצע, איך אמצא
את אהבת החיים מחדש?
אני צריכה להאמין שהחיים הם אגדה, כמו שאומרת לילי בסיום הסרט "מלון ניו מהפשייר".
היא מעופפת באוויר כמו קוסמת, מרפאה כל צער וכאב בשרביט של קוסמים, מחזירה את המתים לחיים, מחברת בין נפרדים מאחדת משפחות, למה לא?
להמשיך להתעלם מהחלונות הפתוחים, (מאותו ספר...) לא להתפתות, לא לקפוץ.
בלילה חלמתי שאני רצה, מגיעה למצוק וקופצת, אבל מיד בוחרת לעצור באמצע הקפיצה על משטח אבן וחול באמצע הדרך. לחכות לחילוץ.
בחלומי היה הליקופטר שבא לחלץ אותי, (אולי בזכות הפרק האחרון לעונה של האוס:) לקחו אותי למעלה ולמטה, ניצלתי.
לא רציתי באמת לסבול, למות, להתרסק.
אני רוצה לחיות ולעשות
אני רוצה להתמיד באגדה המוזרה הזו, חיי שלי, על כל פיתולי העלילה המטעים, המטעים לחשוב שאולי זו לא אגדה כלל.
אני רוצה להשאר על המסלול האיטי הבטוח, אבל להמשיך לראות את האפשרויות, את החיים, את הפלא, את האמת שמלמדת את עצמה פתאום, בלי לשאול בכלל, ביופי מתפרץ של צבעים ואורות וקולות וסופים טובים.
אני רוצה לדעת מה כתבתי כאן, אבל מן הסתם, אף פעם לא אדע.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
