הכניסה אל האושר

אבא שלי החליט שאני לא רומנייה מספיק (השתזפתי, הרגוני), והחליט לפתם אותי בקניידלעך.

קנידעלך זה השילוב המופלא שבין כדורי שוקולד לקקי של אוגר.

שלא נזכיר שזה מרגיש כמו נסורת שטבולה בשתן של מרק צח

הוא גם הכיר לי את אהובתי החדשה לפסח "מצה קלה". אני לא מבינה מה כ"כ מיוחד במצה הזאת, יש כל כך הרבה דרכים מגוונות להקיא...

"הכל טוב, זה קקי כשר."

.....

שיחה ביני לבין אמא:

אמא: "אני נמצאת פה מתחת לחנויות כלי אמבטיה... יש פה אסלה ירוקה, "
אני: "לא, אין מצב שאת קונה אסלה ירוקה!"

אמא: "לא, זה ירוק יפה, זה לא בהיר!"

אני:"לא, אנחנו לא מצעד הגאווה, תקני חום או משהו!"

אמא:"לא, חום זה כמו קקי, אני קונה ירוק."

אני: "אין מצב שאני מחרבנת על ירוק! תשכחי מזה...."

אמא: "טוב, מה את מעדיפה, ירוק או כתום?"

אני: "כתום.."

אמא: "אוף, נו אני לא יודעת מה לעשות... טוב, אני אראה כבר... אני אעדכן אותך כבר.."

אני כאן לא יודעת על מה אני אניח את עכוזי הכעור, ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

האם המרגש יהיה של דשא ירוק? האם המרגש יהיה של גזר גמדי?

מערכת העיכול שלי לא עומדת בזה.

ודרך אגב,

אמא שלי שכחה לקנות נייר טואלט. כל היום הייתי צריכה לקפץ לי סביב הביניין כדי להרגיע את השלפוחית ולהמציא דרכים פסיכולוגיות להסביר לעצמי ששתן זה סתם גחמה טיפשית ולא נחוצה של הגוף. בסופו של דבר היא פינקה אותי בנייר טואלט ריחני.

אני ממש בטוחה שזה יכפר על עוגמת הנפש שכלבים קטנים וריחניים מצילים אותי מדלקת שתן.

.....

די! מספיק!

תפסיקו לשלוח אליי ורדים! תפסיקו לפאר את גדולתי! תפסיקו להחמיא לי על גיזרתי הנאה!

אנוכית. כבר לא לבד!

מהיום אני אוכל לרבוץ לי בסלון ביתי, לאכול טוגנים ואורז, ולהתלונן על עצירות.

אסיר את הפאה, אוריד את המחוך, והוציא את התותבות.

~להלהלהלהלה~
גרסתי האהובה מספרה 7,
עומר קטן וחתיך עולם עלם חמודות ויפייפה שלי,
חלעליך!
מתעליך!
~גומרת!~

(תאמינו, גם אותי אוהבים)

......
הפסיקו להגיב לי, אז רוצה לעשות משהו סגנון בחירות מועצת התלמידים כיתה ג':
כל מישיגיב אצלי בבלוג, *מגרדת בשיניים*
מוזמן אלייי מחעררר *מחטת באף*
לחדר למסיבת תה ועוגיווות *עושה פוק*

נכון שזה מגרה כמו תחנת טרבלינקה?

תשתמשו באמצעי מניעה.

~אוהפפת~