יומנה של חתולה

מה שלא יהיה, זה הולך להיות הפרק האחרון בסאגה הזאת. כבר יכולתי לעשות טיול מחוף לחוף בזמן הזה.

אי לכך ובהתאם לזאת, גם אם יארך, אני הולכת לדחוס את שלושת הימים הנותרים + סיכומים + השגות לפרק אחד גם אם הטחורים שלכם יבקשו חנינה.

אז מה נשאר לנו?

ביום שלישי בערב הלכנו למחמזר "we will rock you" אשר מבוסס על השירים של להקת קווין. אין מה להכביר מילים לגבי סיפור המסגרת המטופש של המחזמר. הוא ממש לא חשוב. מה שחשוב זו המוסיקה וזו מוגשת נפלא. החל מתפאורה ותאורה מתוחכמים, המשך ברקדנים ורקדניות נהדרים וכלה בזמרים יוצאים מן הכלל שעושים כבוד למוסיקה הנהדרת של קווין. לא חשבתי שאפשר יהיה לבצע את השירים הללו בצורה שאתרגש ואהנה ממנה,

לא חשבתי שאוהב גירסה אחרת מזו המקורית והופתעתי מאד.

מה שעוד הפתיע אותי היו הזוג המוזר שישבו לצדינו, נענעו את ראשיהם ורגליהם בהתלהבות ופזמו את מילות השירים מההתחלה לסוף וחזרה. זוכרים את הברסלבים המזמרים?   אז לידינו ישבו הגירסה המשופרת שלהם, רב ורבעצן בבגדים חסודים ועיניים בוערות (יתכן שהם היו מתודלקים?  לאאאא). מה להם ולשיריי קווין - לאלוהים פתרונות. אני בספק אם זו המוסיקה שהם מאזינים לה בבית. הרגשתי כמו במשחק טניס, סובבתי את ראשי פעם אליהם ופעם אל הבמה, לא בטוחה היכן מתרחשת ההצגה האמיתית.

בתום ההצגה ניגשנו לאסוף את מעילינו מהמלתחה רק כדי לגלות שדקה אחרי תום המופע כבר אין עם מי לדבר. שלוש מתוך ארבע היציאות כבר היו סגורות ואת המעילים דחף לנו דייל לא רגוע מתחת לשבכה שנתטרקה אחרינו.

שוב הם ממהרים הבריטים הללו. שמונה וחצי בערב, מה בוער?

יצאנו אל האוויר הקריר וטיילנו לכוון קובנט גארדן, אחד מהמקומות היותר תוססים בלונדון, כך שמעתי.

יכול להיות, אבל לא מרגע שיורדת החשיכה. בערב האזור נטוש כמו אחרי השרפה הגדולה של 1666. ואל תתפלאו שאני זוכרת עובדה זו. האנגלים לא מפסיקים לדבר על זה. זה או המגיפה (1665), או השריפה או מזג האוויר. בחר/י את הנושא המועדף עליך.

בקיצור, שוב ת"א לוקחת את לונדון בהליכה כשיד שמאל קשורה מאחורי הגב. איפה חיי הלילה? הברים? המסעדות? נאדה. יוק. אין. או שאולי לא ידענו היכן לחפש.

לבסוף נכנסנו לאיזה כוך קטן ברחוב צדדי שישבו בו מלוכסני עיניים מעל קערות מהבילות. לא הבנו כלום מהתפריט אז פשוט עשינו אן דן דינו והצבענו על אחד הפריטים. קיבלנו גם אנחנו קערות ענק מלאות כל טוב וצללנו לתוכן בחדווה. הבעיה היתה עם מקלות האכילה. אני לא כ"כ טובה בזה. תוך דקות ישבתי בשלולית מרק עטופה באטריות כשצחקוקים כבושים דוקרים בצלעותיי. נראה, נראה אותכם מנגבים חומוס, יא עכו"מים שכמותכם.

ככלל האסטרטגיה הקולינרית שלנו היתה לדחוף ארוחת בוקר  ע נ ק י ת   שתחזיק אותנו שעות רבות ותחסוך לנו לירה או שתיים, להתפנק על קפה ונשנוש באמצע היום, ברגעים בהם אנחנו נזקקות למנוחה  ולפנות ערב להתמקם לארוחה היכן שהוא. הכוון היה בד"כ או פאב אנגלי או אוכל אסייאתי. בפאבים יש אווירה נעימה, בין המקומות הבודדים שעוד מרגישים אנגליה. האוכל דיי מגוון ולא נורא יקר. האסייאתי סתם טעים ומוכר ומחמם.  

ביום רביעי הלכנו בעקבות מסלול שהתוותה לנו דארלינג הדארלינג. מסלול זה לקח אותנו לגדה הדרומית של התמזה. תחילה לגלריית סאצ'י המרתקת ואח"כ לטיול לאורך הנהר, ליד ה LONDON EYE ומגדל אוקסו OXO. כל האזור הזה עוד לא היה קיים בפעם האחרונה שהייתי בלונדון והיה מרתק לראות כיצד התפתח. בנהר שטו לאיטן הספינות  ומעבר לגדה נצנצו האורות של כל איזור הווסטמיניסטר, בית הפרלמנט והביג בן. על פנינו חלפו רצים במכנסיים קצרים וגופיות ונראה היה שעוד רגע נופל להם האף מרוב קור.  היה זה יום מקסים ואני בטוחה שבימי הקיץ עוד יותר כיף לטייל שם.

נשאר לנו יום אחד ואותו הקדשנו למטרה הקדושה מכולן: 

ק נ י ו ת.

התחלנו בקטנות. חצאית פה, סריג שם, ביקור חובה ב sock shop והצטיידות בכובעים, כפפות, צעיפים וגרביים מכל סוג, מין וצבע אך דבר לא הסיט אותנו מהיעד האמיתי: מחלקת הלבנים במארקס & ספנסר.

חוצפה שכזאת. מגבילים את הכניסה לחדרי המדידה לשבע חזיות בלבד. שבע. מה שבע?

אחרי סלקציה אכזרית הצלחנו לצמצם את הרשימה לשלוש חזיות לי ושתיים לנסיכה. טוב, לי יש שטח אכסון יותר גדול. מגיע לי.

השלב הבא - תחתונים. המטרה המוצהרת הפעם היתה להעשיר את המגירה שלי בתחתוני בריג'יט ג'ונס. מאז הביקור האחרון שלי בלונדון וההצטיידות האחרונה אני מוצאת יותר ויותר חוטים מתחתונים במגירה. הגיע הזמן להתחדש. לא שלא זרקתי לעגלה גם תחתון אחד או שניים (או שבעה אם אתם מתעקשים על דיוק בפרטים) שצריך לסובב אותם לכל הכיוונים בשביל להבין איפה הקדימה ואיפה האחורה אבל בעיקר הצטיידתי במה שנקרא: "תחתוני נוחות". או ככה לפחות חשבתי עד שחזרתי הביתה ואז התברר לי שאופס, אירעה תקלה. התחתונים היו ארוזים כשלישיות בשקיות מלמלה סגורות ורק כשפתחתי אותן ראיתי שכולם חוטיני. שוב חוטיני. ודווקא עכשיו, כשאלה איבדו את הבכורה אצל שמאלנצ'יק לטובת מכנסונים א-לה ג'ניפר לופז או קיילי מינוג (מחק את המיותר. או שלא), מהסוג שמתווה שני פלחי ישבן מיתממים למראה.

לא נורא, יש אכזבות גדולות מאלה.

מה נשאר לנו? לנסות לדחוס את הכל למזוודה המתפקעת ולהיפרד. אני ולבנה חוזרות הביתה ואילו הנסיכה ומיצי ממשיכות לניו-יורק לחודשיים נוספים.

היה טוב, היה כיף גדול, היה חופש נפלא אבל אם אני צריכה להצביע על דבר אחד שאני לוקחת איתי מהטיול הזה אז הוא יהיה ללא כל צל של ספק הזמן שביליתי יחד עם נסיכתי. זה לא שאנו לא מסתדרות היטב ברגיל אך היו לי חששות. בכל זאת שבוע ימים יחד, אחת בתחת של השנייה יום ולילה, אם ובת עם כל המשקעים שיש לי בעקבות היחסים הרעועים ביני ובין אמי אבל חששותי היו לשווא. היינו מושלמות יחדיו. שום ויכוח, ריב או חילוקי דיעות. רק צחוק בלתי פוסק והמון אהבה ותמיכה.  שוב הבנתי שיש לי ילדה מקסימה, מצחיקה, טובת-לב ושנונה. לבלות איתה שבוע ימים היתה זכות גדולה.

פרק א

פרק ב

פרק ג