יומנה של חתולה

אחרי תקופה מסויימת של התכרבלות פאסיבית בבית (חורף וכל זה) חידשנו השבוע את מסורת ימי שלישי שלנו ויצאנו "לקרוע" את העיר.

התחלנו בסרט. עקב תכנון לקוי (טוב, בכל זאת, חלודים משהו) פספסנו את "מחול הפגיונות" והשעה המאוחרת לא הותירה בפנינו ברירה אלא לגשת, שוב, לסינמה סיטי. פסענו פנימה בחיל ורעדה רק כדי לגלות שלילות שלישי חורפיים הם כנראה מחוץ לתחומם של בני תשחורת רעשניים אך קולניים. בהעדרם המתחם נעים ביותר. לא גדול ולא קטן, מעוצב בחינניות רבה, מהבר האירי נשמעו קולות ענוגים של להקה בלייב וצמוד אליו הסבו אנשים יפים למשקה בבית הקפה החדש. אפילו חנות בגדים נוצצת נפתחה שם מה שגרם לי לשטוף את העיניים ולנסות להזכר מה התוכניות שלי ליום שאחרי.

הסרט היחיד שהוצג בשעה לא הגיונית זאת היה "אהבה קולומביאנית". לא ממש יצירה איכות כ"מחול הפגיונות" אבל זה מה יש. רכשנו זוג כרטיסים ונכנסנו.

בהגיענו למקומותינו התברר לנו שאף אחד מהיושבים בשורה לא יושב בכסא שלו מה שגרם למשחק כסאות מוסיקלי קצר אך חינני.

המשחק קיבל נופך קומי משהו כשאיש איש בתורו ניסה להתחמק מהכסא שאחרי הענק (תמיד יש ענק ואיכשהו הוא תמיד בכסא שלפניי).

האפקט המיידי של המשחק הזה היה בונדינג עם חברינו לשורה. מיד הוגשו לעברנו בחיוך דליים של פופקורן וקופסאות מסטיק ריחני. אני מצדינו ערמנו את המעילים של כולם על הכסא הפנוי לימיני.

ואז הגיע הסרט. להזכירכם, "אהבה קולומביאנית" הינו סרט ישראלי שיצא לאקרנים בערך באותה תקופה של אינפלציה חמורה בסרטים ישראלים. ליד "ללכת על המים", "אור", "האושפיזין"  ו"סוף העולם שמאלה" הסרט הזה נדחק קצת לצד. הביקורות היו פושרות וכמובן שלא היתה אף מועמדות לאוסקר הישראלי. מכיוון שכך הציפיות שלנו מהסרט היו נמוכות ביותר. האם בשל כך נהנינו כ"כ מהסרט? אולי. אולי אנחנו סתם רדודים שכאלה אבל צחקנו כמו שלא צחקנו כבר זמן רב ואיתנו צחקו כל היושבים באולם, שהיה מלא מפה לפה אגב. אני חושבת שזה הסרט הישראלי היחידי מאותה תקופה שעדיין מציג בבתי הקולנוע.

לכשהסתיים הסרט נפרדנו בידידות מחברינו החדשים (אלה מימיני? ידעתי שאני אוהבת אותם איך שראיתי אותם. לא נגעו בפופקורן שלהם) ויצאנו לכבוש יעדים נוספים. שמאלנצ'יק הכין מבעוד מועד רשימה של ברים "שווים" שטרם פקדנו אותם ואנו שמנו פעמינו למשולש הברים האיני התל-אביבי, הווה אומר לילנבלום/נחלת בנימין/יהודה הלוי וסביבותיו.

הפור נפל על שסק (או שמא אומר אילוצי החנייה)? אחלה מקום. מאד מושקע. בהתחשב בכך שהמקום צר יחסית וארוך הוא בנוי ממספר ברים וחללי ישיבה. אקוסטיקה מצויינת שעשתה חסד למוסיקה שהתנגנה שם. בלוז וגאז' ובילי הולידיי וכאלה. צוות מקסים של ברמנים ומלצריות, מבחר אדיר של אלכוהול וקוקטיילים ואוכל מתוחכם ומשובח.

הופתענו ממיעוט המבקרים במקום. נכון, השעה כבר היתה אחת בלילה בקירוב אבל חשבתי שבתל-אביב זוהי שעת ההתחלה. 

לא יכולנו לחמוק מהדוס התורני. עוד לא הבנתי מה הקטע הזה של בני ישיבות המבקרים להם במקדשי הטומאה. הוא נדד פנימה, בולט בזרותו, מסתכל אנא ואנא. לא מזמין כלום כמובן כי לא כשר וכאלה אבל לא היתה לו בעיה ללחוץ יד למלצרית. אח"כ היא סיפרה לנו שהוא שאל אותה אם היא מכירה דוסים כמוהו כמו שהוא מכיר חילוניים.

אנחנו, מה איכפת אותנו אנחנו. אחרי שני קוקטיילים על בסיס וויסקי היינו מאושרים מאד. הזמנו מלא מנות קטנות ומקסימות שזלגו לתוכינו כלא היו ועשו לנו נעים בבטן. מסודרים all over פרשנו בשיאנו. יצאנו אל לילה בהיר מרוצף כוכבים ומייד עשיתי מה שאני תמיד עושה במקרים כאלה. זמררתי ברגש מההתחלה עד הסוף את שירה המצמרררר של אביבה אבידן "פרי גנך" או כפי שהוא נקרא בפי העם "ליל כוכבים". 

איזה מזל שחורף עכשיו. איזה מזל שהחלונות סגורים והתריסים מוגפים. ולא רק בגלל שירת השיכורים שלי.

ועכשיו בונוס.  תראו מה שג'קי  המקסימה והמוכשרת שלחה לי: