יומנה של חתולה

עשר וחצי בבוקר. צלצול טלפון טורדני קורע אותי מחלום מתוק.

"הערתי אותך"?

"לאאאאאאא, מה פתאום" אני עונה בקול בוטח, קול שהתאמנתי עליו רבות, קול שאומר "אני? ישנה? מה פתאום.  אני ערה כבר משש בבוקר. הספקתי לשים סירים על האש, להעמיד מכונה, לדפוק שעה וחצי בחדר כושר, לשלוח את הילדים לביה"ס ולתת לבעלי מציצת בוקר טוב".   כן. כל זה ועוד אומר הקול. ותשאלו אותה אם אתם לא מאמינים לי.

"קראת כבר"? היא שואלת?

"טרם הספיקותי" אני עונה.

"אז אל תקראי" היא מציעה, "בואי נראה איך כל אחת מאתנו זוכרת את החוויה. מעין רשומון. תכתבי את הגרסה שלך ורק אז תקראי את שלנו".

"בטח, אין בעייה" אני מהנהנת בעוד מחושי מזדקפים.  מענין מה היא מנסה להסתיר ממני.

וכאשר חששתי יגור לי. חברות הן קוראות לעצמן. טפי.

היאאאא  "שכחה" לציין שבסיבוב הראשון בבאולינג אני ניצחתי. בסיבוב השני כבר ויתרתי לה. בכל זאת, כלת יומולדת, לא?

והיאאאאאאאא, בלי בושה, מכתירה את "שלה" להכי שווים. 

(האמת שהקנקן שלה היה באמת מרהיב, תחרה פסטלית חושנית ונשית לעומת הלבן הבתולי שלי אבל אני אומרת, יש לבחון את המוצר, לא את האריזה, לא?)

אמא שלי צודקת. חתולה צריכה לעמוד על המשמר. תמיד. בצפורניים שלופות.

אבל חוץ מעיוותי המציאות הקלים הללו אני חייבת לציין שהתיאור היה הוגן.

יום יפה עבר על כוחותינו. יום שבסופו צנחתי לכורסה תשושה כאילו עבדתי כל היום במכרות. (אין לי מושג איך עובדים במכרות אבל אתם חייבים להודות שזה דימוי מוצלח).

יום שבו הבנתי שגם לגשם יש קסם משלו ולא רק לשמש.

יום שצחקנו בו כ"כ הרבה עד שכאבה לי הלסת.

יום של תחושת מחויבות וחברות עמוקה, ללא מסיכות וללא העמדות פנים.

יום של חופש ושחרור מוחלט.

יום שבו יצאנו מהמציאות שלנו ולא היינו שייכות לשום דבר ולאף אחד חוץ מאשר לעצמנו והאחת לשנייה.

יום שיחרט בלבי ויעלה חיוך על שפתי גם כשאזכר בו בבית האבות המהודר שיאכלס אותי בערוב ימי.

ועכשיו אם תסלחו לי אני צריכה להעלות מהאוטו את השקיות מסיגל דקל ולסדר את הבגדים כאילו נולדו בארון.

כששמאלנצ'יק רואה את זה בבודדת עלי הוא מקבל זאת הרבה יותר טוב מאשר בכמות סיטונאית בשקיות.